תנ"ך על הפרק - מלכים א ט - מדוע מקדש שלמה מאויים? / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א ט

296 / 929
היום

הפרק

וַיְהִי֙ כְּכַלּ֣וֹת שְׁלֹמֹ֔ה לִבְנ֥וֹת אֶת־בֵּית־יְהוָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵת֙ כָּל־חֵ֣שֶׁק שְׁלֹמֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָפֵ֖ץ לַעֲשֽׂוֹת׃וַיֵּרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה שֵׁנִ֑ית כַּאֲשֶׁ֛ר נִרְאָ֥ה אֵלָ֖יו בְּגִבְעֽוֹן׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ֣ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ֮ אֲשֶׁ֣ר הִתְחַנַּ֣נְתָּה לְפָנַי֒ הִקְדַּ֗שְׁתִּי אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנִ֔תָה לָשֽׂוּם־שְׁמִ֥י שָׁ֖ם עַד־עוֹלָ֑ם וְהָי֨וּ עֵינַ֧י וְלִבִּ֛י שָׁ֖ם כָּל־הַיָּמִֽים׃וְאַתָּ֞ה אִם־תֵּלֵ֣ךְ לְפָנַ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר הָלַ֜ךְ דָּוִ֤ד אָבִ֙יךָ֙ בְּתָם־לֵבָ֣ב וּבְיֹ֔שֶׁר לַעֲשׂ֕וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֑יךָ חֻקַּ֥י וּמִשְׁפָּטַ֖י תִּשְׁמֹֽר׃וַהֲקִ֨מֹתִ֜י אֶת־כִּסֵּ֧א מַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְעֹלָ֑ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי עַל־דָּוִ֤ד אָבִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃אִם־שׁ֨וֹב תְּשֻׁב֜וּן אַתֶּ֤ם וּבְנֵיכֶם֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְלֹ֤א תִשְׁמְרוּ֙ מִצְוֺתַ֣י חֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִפְנֵיכֶ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃וְהִכְרַתִּ֣י אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל מֵעַ֨ל פְּנֵ֤י הָאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם וְאֶת־הַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְדַּ֣שְׁתִּי לִשְׁמִ֔י אֲשַׁלַּ֖ח מֵעַ֣ל פָּנָ֑י וְהָיָ֧ה יִשְׂרָאֵ֛ל לְמָשָׁ֥ל וְלִשְׁנִינָ֖ה בְּכָל־הָעַמִּֽים׃וְהַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ יִהְיֶ֣ה עֶלְי֔וֹן כָּל־עֹבֵ֥ר עָלָ֖יו יִשֹּׁ֣ם וְשָׁרָ֑ק וְאָמְר֗וּ עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ כָּ֔כָה לָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְלַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃וְאָמְר֗וּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר עָזְב֜וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֣יא אֶת־אֲבֹתָם֮ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיַּחֲזִ֙קוּ֙ בֵּאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔יםוישתחווַיִּשְׁתַּחֲו֥וּלָהֶ֖ם וַיַּעַבְדֻ֑ם עַל־כֵּ֗ן הֵבִ֤יא יְהוָה֙ עֲלֵיהֶ֔ם אֵ֥ת כָּל־הָרָעָ֖ה הַזֹּֽאת׃וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה אֲשֶׁר־בָּנָ֥ה שְׁלֹמֹ֖ה אֶת־שְׁנֵ֣י הַבָּתִּ֑ים אֶת־בֵּ֥ית יְהוָ֖ה וְאֶת־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃חִירָ֣ם מֶֽלֶךְ־צֹ֠ר נִשָּׂ֨א אֶת־שְׁלֹמֹ֜ה בַּעֲצֵי֩ אֲרָזִ֨ים וּבַעֲצֵ֧י בְרוֹשִׁ֛ים וּבַזָּהָ֖ב לְכָל־חֶפְצ֑וֹ אָ֡ז יִתֵּן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֤ה לְחִירָם֙ עֶשְׂרִ֣ים עִ֔יר בְּאֶ֖רֶץ הַגָּלִֽיל׃וַיֵּצֵ֤א חִירָם֙ מִצֹּ֔ר לִרְאוֹת֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָתַן־ל֖וֹ שְׁלֹמֹ֑ה וְלֹ֥א יָשְׁר֖וּ בְּעֵינָֽיו׃וַיֹּ֕אמֶר מָ֚ה הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י אָחִ֑י וַיִּקְרָ֤א לָהֶם֙ אֶ֣רֶץ כָּב֔וּל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיִּשְׁלַ֥ח חִירָ֖ם לַמֶּ֑לֶךְ מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים כִּכַּ֥ר זָהָֽב׃וְזֶ֨ה דְבַר־הַמַּ֜ס אֲשֶֽׁר־הֶעֱלָ֣ה ׀ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנוֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יְהוָ֤ה וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־הַמִּלּ֔וֹא וְאֵ֖ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת־חָצֹ֥ר וְאֶת־מְגִדּ֖וֹ וְאֶת־גָּֽזֶר׃פַּרְעֹ֨ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֜יִם עָלָ֗ה וַיִּלְכֹּ֤ד אֶת־גֶּ֙זֶר֙ וַיִּשְׂרְפָ֣הּ בָּאֵ֔שׁ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י הַיֹּשֵׁ֥ב בָּעִ֖יר הָרָ֑ג וַֽיִּתְּנָהּ֙ שִׁלֻּחִ֔ים לְבִתּ֖וֹ אֵ֥שֶׁת שְׁלֹמֹֽה׃וַיִּ֤בֶן שְׁלֹמֹה֙ אֶת־גָּ֔זֶר וְאֶת־בֵּ֥ית חֹרֹ֖ן תַּחְתּֽוֹן׃וְאֶֽת־בַּעֲלָ֛ת וְאֶת־תמרתַּדְמֹ֥רבַּמִּדְבָּ֖ר בָּאָֽרֶץ׃וְאֵ֨ת כָּל־עָרֵ֤י הַֽמִּסְכְּנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָי֣וּ לִשְׁלֹמֹ֔ה וְאֵת֙ עָרֵ֣י הָרֶ֔כֶב וְאֵ֖ת עָרֵ֣י הַפָּרָשִׁ֑ים וְאֵ֣ת ׀ חֵ֣שֶׁק שְׁלֹמֹ֗ה אֲשֶׁ֤ר חָשַׁק֙ לִבְנ֤וֹת בִּירוּשָׁלִַ֙ם֙ וּבַלְּבָנ֔וֹן וּבְכֹ֖ל אֶ֥רֶץ מֶמְשַׁלְתּֽוֹ׃כָּל־הָ֠עָם הַנּוֹתָ֨ר מִן־הָאֱמֹרִ֜י הַחִתִּ֤י הַפְּרִזִּי֙ הַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃בְּנֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר נֹתְר֤וּ אַחֲרֵיהֶם֙ בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָכְל֛וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַֽחֲרִימָ֑ם וַיַּעֲלֵ֤ם שְׁלֹמֹה֙ לְמַס־עֹבֵ֔ד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וּמִבְּנֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־נָתַ֥ן שְׁלֹמֹ֖ה עָ֑בֶד כִּי־הֵ֞ם אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה וַעֲבָדָיו֙ וְשָׂרָ֣יו וְשָׁלִשָׁ֔יו וְשָׂרֵ֥י רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָֽׁיו׃אֵ֣לֶּה ׀ שָׂרֵ֣י הַנִּצָּבִ֗ים אֲשֶׁ֤ר עַל־הַמְּלָאכָה֙ לִשְׁלֹמֹ֔ה חֲמִשִּׁ֖ים וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת הָרֹדִ֣ים בָּעָ֔ם הָעֹשִׂ֖ים בַּמְּלָאכָֽה׃אַ֣ךְ בַּת־פַּרְעֹ֗ה עָֽלְתָה֙ מֵעִ֣יר דָּוִ֔ד אֶל־בֵּיתָ֖הּ אֲשֶׁ֣ר בָּֽנָה־לָ֑הּ אָ֖ז בָּנָ֥ה אֶת־הַמִּלּֽוֹא׃וְהֶעֱלָ֣ה שְׁלֹמֹ֡ה שָׁלֹשׁ֩ פְּעָמִ֨ים בַּשָּׁנָ֜ה עֹל֣וֹת וּשְׁלָמִ֗ים עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנָ֣ה לַיהוָ֔ה וְהַקְטֵ֣יר אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְשִׁלַּ֖ם אֶת־הַבָּֽיִת׃וָאֳנִ֡י עָשָׂה֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה בְּעֶצְיֽוֹן־גֶּ֨בֶר אֲשֶׁ֧ר אֶת־אֵל֛וֹת עַל־שְׂפַ֥ת יַם־ס֖וּף בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃וַיִּשְׁלַ֨ח חִירָ֤ם בָּֽאֳנִי֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו אַנְשֵׁ֣י אֳנִיּ֔וֹת יֹדְעֵ֖י הַיָּ֑ם עִ֖ם עַבְדֵ֥י שְׁלֹמֹֽה׃וַיָּבֹ֣אוּ אוֹפִ֔ירָה וַיִּקְח֤וּ מִשָּׁם֙ זָהָ֔ב אַרְבַּע־מֵא֥וֹת וְעֶשְׂרִ֖ים כִּכָּ֑ר וַיָּבִ֖אוּ אֶל־הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

מדוע מקדש שלמה מאויים?

הפעולה העיקרית שעשה שלמה היתה בנין בית המקדש. כידוע, דוד רצה לבנות את בית המקדש אך הקב"ה לא רצה כפי שהסברנו לעיל. הקב"ה אמר לדוד באמצעות נתן כי שלמה הוא אשר יבנה את הבית, וה' הבטיח להשרות שם את שכינתו כפי שאומר בפרוש לשלמה בפרקנו: "והיו עיני ולבי שם כל הימים"(מלכים א ט ג). מאידך, הקב"ה גם מזהיר בפרקנו את שלמה שאם לא ילך בדרך התורה הוא או זרעו אחריו הוא יחריב את בית המקדש.

השאלה היא מדוע לא איים ה' להחריב את משכן שילה ואלו את המקדש איים להחריב?(גם המשכן לא נשאר קיים אולם הקרשים היריעות וחלקים אחרים נשארו קיימים ואלו כתלי המקדש נחרבו). מסביר הספורנו בתחלת פרשת פקודי יסוד חשוב מאד והוא: כל דבר הנעשה על טהרת הקודש ללא תערובת חול חייב להשאר קיים לעולם. בספר חסידים נאמר: בית כנסת שנבנה על טהרת הקודש, מתנהגים בתוכו כראוי ושומרים על קדושתו לא יחרב לעולם, כי החדלון אינו שולט בדבר שבקדושה. כאשר שלח רבינו הקדוש את תלמידו רב לבבל לפקח על עניני היהדות בקהלות ישראל בבבל, הציע לו שמואל לעמוד בראש ישיבת נהרדעא לאחר מות אבא בר אבא אביו של שמואל. רב, שהכיר את שמואל מישיבת רבי, סרב להצעה מאחר ושמואל היה ממלא מקום אבותיו ולכן הוא צריך לעמוד בראש הישיבה שאביו עמד בראשה. בסיורו בקהילות שמע שיחה בין שתי נשים שאחת שאלה את חברתה: כמה ליטרא חלב צריך להשליך לתוך סיר על בשר כדי שהמאכל יהיה טעים? כאשר שמע רב שתושבי המקום אינם בקיאים בנושאים כה פשוטים החליט להקים שם את ישיבתו. המקום היה בעיר סורא. כך התאחדה ישיבת סורא עם ישיבת מתא מחסיא והישיבה עמדה על תלה כשמונה מאות שנה, וכל זה בגלל קדושתו של רב וביצוע הפעולות על טהרת הקודש.

כאשר הוקם המשכן פקדו על המלאכה בצלאל ואהליאב וכל שאר החכמים שמונו על ידם. הפסוק מזכיר כמה וכמה פעמים שכל פעולה נעשתה על פי הוראת הקב"ה. לדוגמא: "ויפרוש את האוהל על המשכן... כאשר צוה ה' את משה". "ויתן את השולחן באוהל מועד וגוי...ויערוך עליו ערך לחם לפני ה'... כאשר צוה ה׳ את משה"(שמות מ טז ואילך). מסביר רש"י שברכת משה היתה שתשרה שכינה במעשה ידיהם. אם כן, מצאנו שהכל נעשה בשלמות מירבית גם במחשבה גם בדבור וגם במעשה. משה רבינו התפעל כיצד מסוגלים בני אדם בלתי מקצועיים לבצע עבודה כה מושלמת והכל על טהרת הקודש בכל התחומים. באותה שעה שרתה עליו רוח הקודש וברך אותם שהשכינה תשרה במעשה ידיהם. כאשר ישראל חטאו בימי עלי והמשכן נחרב לא יכלו האויבים לשלוט בכלי המשכן, וכל הכלים עברו למקום אחר, כדברי המשנה במסכת זבחים(קיב:) שהמשכן עבר מן המדבר לגלגל, משם לשילה אחר כך לנוב ומשם לגבעון. הכלים נשארו שלמים אך המקומות השתנו. לאחר שנבנה המקדש נגנז אוהל מועד בשטח הר הבית והכלים גנוזים שם עד עצם היום הזה.

במקדש שלמה גם כן שרתה שכינה כפי שראינו בפרק הקודם: "ויהי בצאת הכוהנים מן הקודש והענן מלא את בית ה', ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה', אז אמר שלמה ה׳ אמר לשכון בערפל"(מלכים א ח יא-יב). הקב"ה אמר לשלמה שיש בכוונתו וברצונו לשכון לעולם בבית המקדש בתנאי שעם ישראל ילך בדרך ה', ומשלא הלכה האומה בדרכי ה' נחרב בית המקדש ולא נגנז כפי שנגנז אוהל מועד. זאת משום שכריתת הארזים, סיתות האבנים, והבנין עצמו נבנה בסיוע צורים, צדונים וגבלים כדברי הכתוב: "ויפסלו בוני שלמה ובוני חירום והגבלים ויכינו העצים והאבנים לבנות הבית"(מלכים א ה לב). לכן המקדש לא התקיים לעולם כמו המשכן שנאמר בו: "עצי שטים עומדים"(שמות כו טו), ודרשו חז"ל(יומא עב.) ש"עומדים" לעד ולעולמי עולמים. כל דבר שנעשה על טהרת הקודש לא שולטת בו יד אויב ונשאר קיים לנצח כי לא יכול האויב לשלוט בדבר קודש.

לכן לא רצה הקב"ה שדוד ומשה יבנו את המקדש כי אז לא יחרב ועם ישראל יעמוד חלילה בסכנה, כי כאשר עם ישראל יחטא לא יוכל ה' להחריב את המקדש, מעשה ידיהם של צדיקים, ויצטרך לשפוך חמתו על עם ישראל. עתה כאשר המקדש נבנה על ידי צורים וצידונים וכו', ובני ישראל חטאו החריב את המקדש והשאיר את עמנו קיים.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך