קיום הבית תלוי במעשי העם

לאחר התפילה הארוכה והעמוקה של שלמה, ואחרי הבשורה הכפולה שהקב"ה סלח לדוד על חטא בת שבע ולעם ישראל שאכל ושתה ביום הכפורים מתגלה הקב"ה שוב לשלמה ואומר לו שתפילתו התקבלה ואמנם יש ברצון ה' לקיים את הבית לעולם ועד, כמו שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים"(מלכים א ט ג). הקב"ה אמר לשלמה כי קיום הבית והשפעתו על העם והעמים תלויים בהתנהגותו של עם ישראל.

מן הפסוק "והיו לבי ועיני שם כל הימים" לומדים חז"ל הלכה מענינת בהלכות תפלה. הגמרא אומרת:

רבי חייא ורבי שמעון בר(בן) רבי הוו יתבי(ישבו במקום אחד). פתח חד מנייהו(אחד החכמים פתח בדבור) ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר: "והיו לבי ועיני שם כל הימים"(מלכים א ט ג). וחד(=ואחד) אמר: עיניו למעלה, כפי שנאמר: "נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם׃"(איכה ג מא). אדהכי(בינתיים, בעוד החכמים מתווכחים) אתא(הגיע) רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו(=אליהם) אמר להו(=להם) במאי עסקיתו?(=במה אתם עסוקים) אמרו ליה(=לו) בתפלה. אמר להם כך אמר אבא(אבי, רבי יוסי): המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני המקראות הללו.
(יבמות קה.)

מה מקור המחלוקת בין החכמים? מסביר הרב מוסר הנביאים, מצאנו במדרש:

תניא, יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים. רבי חייא אומר כנגד קדשי הקדשים של מעלה, ורבי שמעון בן חלפתא אומר כנגד קדשי הקדשים של מטה. אמר רבי פנחס מקיים אני דברי שניכם: כנגד קדשי הקדשים של מעלה המְכוּוָּן כנגד בית קדש הקדשים של מטה.
(שיר השירים רבה פרשה ד פרק ד)

הרב אומר שיש במחלוקת זו רעיון מוסרי עמוק. יש בכל אדם בית מקדש של מטה ובית מקדש של מעלה. ישנם בחיי האדם דברים גשמיים וישנים דברים רוחניים. מטרת האדם להעלות את הדברים הגשמיים ולעשותם רוחניים. שאיפתנו לא להשאיר שום דבר במצבו הגשמי אלא להשתמש בו בענינים רוחניים. לדוגמא, כסף הינו דבר גשמי ממדרגה ראשונה אולם אם האדם יודע כיצד להוציא את כספו הרי הכסף נהפך לדבר רוחני רב ערך, המהוה מנוף רב עצמה להתעלותו הרוחנית של האדם. כיצד? אדם עובד ביושר ומרויח את כספו בהיתר ובאמצעות הכסף מקיים מצות צדקה, הרי הכסף הפך לחפץ רוחני. מצוה זו תסייע לאדם להתעלות ותשמור עליו מכל רע, כפי שספרו לנו חז"ל בכמה מקומות בתלמוד. חכמים מסבירים שחשיבות מצות צדקה היא בגלל היותה מצוה הכוללת את כל האיברים. כלומר, אם אדם הולך להתפלל הרי הרגלים השתתפו במצוה ותו לא. כאשר אדם מעודד את חברו הנדכה, הפה הוא אשר השתתף במצוה ולא היד וכן על זה הדרך. מאידך, מצות צדקה נעשית על ידי מתן תמיכה כספית לעני בכסף שהושג על ידי כל האיברים. אמר בעל הטורים כי ממון בגמטריה סולם. למילה ממון ולמילה סולם יש ערך מספרי השוה למאה שלושים ושש ללמדנו שהממון של האדם הנו בבחינת סולם המאפשר לעלות לדרגות רוחניות גבוהות או חלילה גם לרדת. אם כן, הממון הינו בבחינת בית מקדש של מטה והצדקה הנעשית באמצעותו הינה בבחינת בית מקדש של מעלה. חז"ל רמזו לנו שהמתפלל מבקש על בריאות ופרנסה שהנן בקשות גשמיות וכל מגמתו לבקש מה' שימציא לו את הממון והבריאות, פרושו של דבר ש'נותן עיניו למטה', לדברים גשמיים. אולם יחד עם בקשתו זאת צריך ש'יתן לבו למעלה', לכוון שאם אמנם יזכהו ה' לבריאות ולפרנסה, מיד ינצל אותם לצורך גבוה, כלומר לענינים רוחניים. כך יוכל לקדש את החומר ולהעלותו לדרגה של מצוה.

בית המקדש ששם מתפללים בני ישראל יהיה שער השמים ודרכו תעלינה כל התפלות. גם כל השפע הרוחני והגשמי ירד מהשמים למקדש ומשם יתפשט לכל הארץ ואחר כך לכל העולם. במה דברים אמורים, כאשר ישראל עושים רצונו של מקום. אם חלילה לא יעשו רצונו של מקום הרי אין מקום לקיום הברית, כפי שאין מקום לקיום שגרירות במדינה הנמצאת במצב של מלחמה עם מדינה אחרת, ולכן הבית יחרב וכל העובר ישום וישרוק לאמר: "על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת ולבית הזה ואמרו על אשר עזבו את ה׳ אלוקיהם..."(מלכים א ט ח-ט).