משפט שלמה
הסיפור הידוע של משפט שלמה בא להוכיח את חכמתו של "החכם מכל אדם". וכך גם נאמר בסוף הפרק "כי ראו כי חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט" (מלכים א ג כח). אמנם, עיון חוזר ומעמיק בספור מעלה שתי תמיהות.
א. לכאורה העצה של שלמה היא עצה שקופה ביותר. הרי כל בר דעת מבין ששלמה הכין כאן מלכודת לאם שגנבה את התינוק. כל אחד יודע שלא יחתכו ילד חי שהרי אפילו בחפצים רגילים כשיש דין "יחלוקו" לא חותכים את החפץ אלא מוכרים אותו ("גוד או אגוד") כדי לא להפסיד את שוויו, וק"ו בילד חי. זאת אומרת, מה היה שלמה עושה אם האשה השקרנית היתה "תופסת את הטריק" ועושה את עצמה בוכה ומיללת, ואומרת גם היא, "תנו לה את הילוד החי". ובאמת לא צריך להיות חכם גדול בשביל לומר כך ולהפך צריכים להיות ממש טפשים בשביל לומר "גזורו".
ב. מי בסופו של דבר היתה האם האמיתית? בתנ"ך כתוב רק שהאם האמיתית ויתרה על הילד אבל לא כתוב אם זו האשה הראשונה התובעת, המספרת את הספור (פס' יז-כא) או הנתבעת "האשה האחרת המדברת בתחילת פס' כב.
המלבי"ם טוען ששלמה ידע עוד לפני הפעלת "המלכודת" של החרב מי האם האמיתית. בניגוד למקובל מתברר שהאשה התובעת היא שקרנית. המלבי"ם לומד זאת מההבדל בין טענות הנשים. התובעת אומרת בנך המת ובני החי" מקדימה את הקרוב לליבה את הילד המת. ואילו הנתבעת השתקנית אומרת "בני החי ובנך המת" היא מקדימה את הקרוב אליה הבן החי. כך הוא גם מסביר את החזרה של פסוק כ"ג על הדברים של פס' כ"ב. (הגמ' למדה מחזרה זו שהדיין חייב לחזור על עקרי טענות הצדדים במתן גזר הדין) כי מהדיוק שבלשון כל אחד מהנשים ידע שלמה מי האם האמיתית.
לשיטת המלבי"ם יש להוסיף עוד שלוש הוכחות:
א. מבחינה הלכתית האם הראשונה התובעת היא "מוציאה", והשנייה "מוחזקת". הכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה" מחייב את התובעת להביא ראיות, והיא עצמה מודה שאין לה ראיות כאלה. יש לה אומנם סיפור מרתק ומסכן. אבל גם לאשה השניה יש סיפור, שנולד לה ילד והילד הזה שלה והוא אצלה.
ב. מהיכן ידעה המספרת מה קרה כאשר לטענתה ישנה כל כך חזק שלא הרגישה בהחלפת הילד. ועוד מדוע אמרה "אשר שכבה עליו" הרי בימי קדם תינוקות היו מתים בד"כ (עד שלושים יום לא "כלו לו חודשיו" ותינוק נחשב נפל). כנראה היא שכבה על הילד שלה, שהרי לטענתה לקחו לה את הילד מחיקה, אך זה פשע כשלעצמו. איך הלכה לישון עם ילד בחיקה?! ועכשיו היא מנסה ל"הלביש" את הספור שלה על האשה השניה.
ג. לפי סיפורה של האשה הראשונה שהיא לא הבחינה בבוקר שהילד שבחיקה אינו הילד שלה. זה דבר מאוד תמוה לאור העובדה שנשים מזהות את תינוקן באינסטינקט אימהי מיוחד! רק אחרי התבוננות היא שמה לב שאין זה בנה. גם זה מחזק את הטענה שהיא שכבה על בנה והוא מת, ומייסורי המצפון (או מפחד מהאב וכו') היא מנסה לספר כאילו זה קרה לשכנתה.
אם כך מדוע היה צריך שלמה את כל עניין החרב?
אחת הבעיות הניצבות בפני שופט היא הבעיה שהצד המפסיד מרגיש מקופח. שופט חכם יודע להוכיח את הפסק בצורה כזו שגם לצד השני אין מה לומר. כל ההוכחות שנאמרו לעיל (כולל המלבי"ם) אפשר להתווכח עליהן. על הוכחת החרב אין וויכוח, שלמה השתמש ב"טריק" פשוט זה, ולא חשש שהאשה תבין את המלכודת כי ראה שלפניו עומדת אשה פשוטה ביותר שהרי היא מסגירה בספורה את כל האמת על מעשיה. ולכן השתמש בחרב! זה שנאמר "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו חכמת אלוקים בקרבו לעשות משפט" לא נאמר לשפוט כי אם לעשות משפט. להוכיח גם לאשם כי אשם הוא, וזוהי חכמתו של שלמה להתאים לכל נדון פח יקוש ממנו לא יוכל להמלט.