תנ"ך על הפרק - מלכים א ג - משפט שלמה / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א ג

290 / 929
היום

הפרק

וַיִּתְחַתֵּ֣ן שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֣ח אֶת־בַּת־פַּרְעֹ֗ה וַיְבִיאֶ֙הָ֙ אֶל־עִ֣יר דָּוִ֔ד עַ֣ד כַּלֹּת֗וֹ לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוָ֔ה וְאֶת־חוֹמַ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם סָבִֽיב׃רַ֣ק הָעָ֔ם מְזַבְּחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת כִּ֠י לֹא־נִבְנָ֥ה בַ֙יִת֙ לְשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־יְהוָ֔ה לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ גִּבְעֹ֙נָה֙ לִזְבֹּ֣חַ שָׁ֔ם כִּ֥י הִ֖יא הַבָּמָ֣ה הַגְּדוֹלָ֑ה אֶ֤לֶף עֹלוֹת֙ יַעֲלֶ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל הַמִּזְבֵּ֥חַ הַהֽוּא׃בְּגִבְע֗וֹן נִרְאָ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים שְׁאַ֖ל מָ֥ה אֶתֶּן־לָֽךְ׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֗ה אַתָּ֨ה עָשִׂ֜יתָ עִם־עַבְדְּךָ֙ דָוִ֣ד אָבִי֮ חֶ֣סֶד גָּדוֹל֒ כַּאֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ לְפָנֶ֜יךָ בֶּאֱמֶ֧ת וּבִצְדָקָ֛ה וּבְיִשְׁרַ֥ת לֵבָ֖ב עִמָּ֑ךְ וַתִּשְׁמָר־ל֗וֹ אֶת־הַחֶ֤סֶד הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה וַתִּתֶּן־ל֥וֹ בֵ֛ן יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְא֖וֹ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְעַתָּה֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י אַתָּה֙ הִמְלַ֣כְתָּ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ תַּ֖חַת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וְאָֽנֹכִי֙ נַ֣עַר קָטֹ֔ן לֹ֥א אֵדַ֖ע צֵ֥את וָבֹֽא׃וְעַ֨בְדְּךָ֔ בְּת֥וֹךְ עַמְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתָּ עַם־רָ֕ב אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִמָּנֶ֛ה וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לִשְׁפֹּ֔ט אֶת־עַמְּךָ֥ הַכָּבֵ֖ד הַזֶּֽה׃וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנָ֑י כִּ֚י שָׁאַ֣ל שְׁלֹמֹ֔ה אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹֽא־שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא־שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר וְלֹ֥א שָׁאַ֖לְתָּ נֶ֣פֶשׁ אֹיְבֶ֑יךָ וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ֛ הָבִ֖ין לִשְׁמֹ֥עַ מִשְׁפָּֽט׃הִנֵּ֥ה עָשִׂ֖יתִי כִּדְבָרֶ֑יךָ הִנֵּ֣ה ׀ נָתַ֣תִּי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא־יָק֥וּם כָּמֽוֹךָ׃וְגַ֨ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־שָׁאַ֙לְתָּ֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ גַּם־עֹ֖שֶׁר גַּם־כָּב֑וֹד אֲ֠שֶׁר לֹא־הָיָ֨ה כָמ֥וֹךָ אִ֛ישׁ בַּמְּלָכִ֖ים כָּל־יָמֶֽיךָ׃וְאִ֣ם ׀ תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֺתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאַרַכְתִּ֖י אֶת־יָמֶֽיךָ׃וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃וַיָּ֛מָת בֶּן־הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת־בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת־בְּנִ֖י וְהִנֵּה־מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶיהָ֮ עַל־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר ׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

משפט שלמה

שלמה מלך על כל ישראל. כל העם ראה את הנהגת המלך ואת חכמתו הרבה וכולם יראו מפניו. שלמה ידע תכונות כל צמח וצמח, תכלית כל הבריאה וחדר לעמקי הנפש של הנבראים. חכמתו הקיפה את כל חלקי התורה וחכמות אחרות ומלבד פרשת פרה אדומה שלא הבינה לכל עומקה הבין שלמה הכל. במשפט שני הילדים הוכיח שלמה את רוחב בינתו ואת חכמתו הנדירה. בפרקנו(מלכים א ג טז) מסופר על שתי נשים שהופיעו בארמון שלמה ובפיהן בקשה לקבוע מי היא אמו של הילד החי.

אלו הם פרטי המעשה: שתי נשים בעלות מעמד שונה('שתים נשים' ולא 'שתי נשים') באו לשלמה בבקשה לברר תלונה בקשר לבן של אחת מהן. אחת הנשים טענה כי היא והאשה השניה גרות ביחד ושתיהן ילדו בנים בהפרש של שלשה ימים, התובעת טענה שהאשה השניה הניחה את בנה במיטה ושכבה עליו בשגגה וכך גרמה למותו, לפיכך נצלה את חשכת הלילה ולקחה ממנה את בנה והניחתו בחיקה, ואת בנה המת הניחה אצלה. בבוקר מתברר לתובעת כי הבן המת איננו בנה לפיכך מבקשת משלמה שיוציא לאור משפטה.

חז"ל(שיר השירים רבה פרשה א פרק י, וכן בירושלמי) מביאים כמה דעות מי היו נשים אלו. אחת הדעות(הרב ידי משה) אומרת שהיו כלה וחמותה. כלומר היו כאן כלה וחמותה יחד בבית. הבעל של הכלה מת, ועתה מת אחד הילדים. החמות טוענת שהילד החי הוא בנה לפיכך כלתה זקוקה ליבום וצריכה להמתין עד אשר יגדל כדי להתיבם אתו או שיחלוץ לה. מאידך, טענה הכלה כי הבן החי הוא בנה אם כן פטורה מן היבום. הטענות הובאו למלך כדי שיפסוק את ההלכה. שלמה שמע את דברי האשה ושאל את חברתה האם מסכימה לדבריה. האשה הנתבעת התווכחה עם חברתה וכך נאמרו הדברים: הנתבעת אמרה - בני החי ובנך המת. והתובעת אמרה - בנך המת ובני החי. הכלל הוא שכל אדם יקדים תחלה את הדבר העיקרי והחשוב בעיניו. אם כן הבין שלמה שהנתבעת מעונינת בבן החי כדי שלא תצטרך להתיבם. בעוד שהתובעת מעונינת שלשניה יהיה הבן המת.

שלמה דקדק בדברים ובקש מהן לחזור על טענותיהן. גם בפעמים הבאות הקדימה אחת ואמרה 'בני החי ובנך המת' והשניה 'בנך המת ובני החי'. שלמה חזר על דברי הנשפטים בהתאם להלכה כדי למנוע טעויות בפסק הדין.

בהמשך הדיון מתבונן שלמה בנקודה חשובה. כאשר חזר על דברי הנשים הוסיף שלמה מלה שלא נאמר בתחלה. הנשים טענו במלים הבאות:"ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת, וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי ותדברנה לפני המלך". כאשר שלמה חזר על הדברים אמר: "ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי"(מלכים א ג ,כב-כג) בדברי שלמה מצאנו שהוסיף את המלה זה. הפירוש, שהיא הצביעה על התינוק החי ואמרה כי זה בנה. עתה צפה שלמה לראות מה תאמר השניה לטענת הוודאית זה בני החי. שלמה צפה שהשניה תאמר לא נכון כי בני החי(קודם) ואחר כך בנך המת כי כך דרך הנשפטים להדגיש את המגמה הנראית להם כצודקת אך שלמה ראה כי גם אחרי שחברתה הצביעה על התינוק ואמרה זה בני החי לא שנתה השניה את דבריה ושוב הקדימה בנך המת ובני החי. כלומר היא מעונינת שהבן החי יהיה שלה והשניה מעונינת שהבן המת יהיה של חברתה, לפיכך בקש שיביאו לפניו חרב כדי לבחון מי אשר תרצה שהבן יחיה ומי שתתרצה גם אם הבן ימות.

לאחר ששלמה הציע לגזור את הילד החי לשנים ולתת לכל אחת חצי ממנו, התנגדה הנתבעת שהקדימה להזכיר 'בני החי' להצעה ובקשה לתת לחברתה את הילד, ולא בגלל שהודתה לדבריה כי הוא בנה, אלא משום שנכמרו רחמיה על בנה ורצתה שישאר בחיים ולא חשוב אצל מי ישאר. מאידך טענה התובעת ואמרה מאחר וכל חייו לא יוכל לדעת מי אמו אם כן עדיף שימות(בדבריה אלה הוכיחה כי היא רצתה שהבן ימות). לכן הקדימה בטענותיה ואמרה תחלה 'בנך המת' מה שאין כן חברתה טענה תחלה ואמרה "בני החי". שלמה ששמע כי התובעת אינה חפצה בילד אלא רצתה שהמלך יגזור אותו לשנים הבין כי היא איננה אמו כי האם לא תסכים שבנה ימות גם אם יגדל אצל אשה אחרת. כאשר פסק ואמר לתת לנתבעת את הבן החי כי הוא בנה, הופיעה בת קול ואמרה: "היא אמו". בני ישראל התבוננו במשפט וראו כי המלך הבין מדברי הנשים מי היא האמא האמיתית ומי השקרנית ופסק את פסק הדין בהתאם. 

ישראל התפעלו ממשפט המלך וידעו כי הקב"ה חנן אותו בהבנה עמוקה ובכושר נתוח מעמיק להוציא את התבן מהבר ואת האמת מתוך השקר ויראו מפניו, תרתי משמע, יראת העונש ויראת הרוממות.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך