פסוק א:ואלה דברי דוד. נבואת דוד אחרונים, ומי הם הראשונים, דברי השירה האמורים למעלה, אבל בכל שירות ותשבחות שאמר, אין נקראים דברים:
פסוק א:הוקם על. הוקם למעלה:
פסוק א:ונעים זמירות ישראל. אין ישראל משוררים במקדש, אלא שירותיו וזמירותיו:
פסוק ב:דבר בי. השרה בי רוח קדשו ונדבר בי, וכל לשון נבואה, נופל בו לשון דבר, כמו (במדבר יב ב): הרק אך במשה דבר הלא גם בנו דבר (שם פסוק ו): אדבר בו וטעמו של דבר לפי שהרוח נכנס בו בקרב הנביא, ומדבר בו:
פסוק ג:לי דבר צור ישראל. אלי דבר וצוה צור ישראל, שאהיה מושל באדם, בישראל שנקראו אדם, שנאמר (יחזקאל לד לא): אדם אתם (יבמות סא א), ואהיה צדיק מושל וירא אלהים. ורבותינו (מועד קטן טז ב) פירשוהו בלשון אחר: אמר דוד: אלהי ישראל לי דבר, אלי דבר צור ישראל, מושל באדם אני, ומי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה. אבל לפי ישוב המקראות, הראשון הוא פשוטו של מקרא:
פסוק ד:וכאור בוקר יזרח שמש. והבטיחני שתלך גדולתי הלוך וגדל, כאור נוגה אשר הולך ואור:
פסוק ד:בוקר לא עבות. אור שאינו אפל:
פסוק ד:מנוגה ממטר דשא מארץ. מאיר בוקרי יותר מנוגה הבא ממטר, כחום צח עלי אור, כשהמטר יורד על הארץ מלאה דשאים, והשמש זורח עליו ומבהיק וכן פתרונו, יותר מנוגה הבא ממטר של דשא מארץ:
פסוק ה:כי לא כן ביתי עם אל. שיהא בוקרי עבות:
פסוק ה:כי ברית עולם. התורה אשר שם לי, ערוכה בכל ביתי ושמורה:
פסוק ה:כי כל ישעי וכל חפץ. צרכי מוכנים לפניו, והרי זה מקרא קצר:
פסוק ה:כי לא יצמיח. עוד למלך אחר מלכותי דבר אחר: כי ברית עולם שם לביתי, להיות מלכותי קיימת, והברית ערוכה בכל, בפי כל הנביאים:
פסוק ו:כקוץ מונד. קרדו"ן בלע"ז, שבקטנותו רך נע ונד, וסופו מתקשה, עד אשר לא ביד יקחוהו:
פסוק ז:ואיש יגע בהם ימלא. צריך שילבש את בשרו ברזל, וימלא ידו בכלי זיין לקצצו:
פסוק ז:ובאש שרוף ישרפו בשבת. ואין שם תקנה אלא שריפה, ולשבת ולהתחמם כנגדם, כך הרשעים אין להם תקנה, אלא שריפה בגיהנם:
פסוק ז:בשבת. הקב"ה יושב על כסא הדין:
פסוק ח:אשר לדוד יושב בשבת. יושב בשבת סנהדרין, והוא תחכמוני, והוא ראש השלישי, אב בנוי בחכמה ובגבורה, בשלשה דברים הללו הוא ראש, כמו שנאמר (שמואל-א טז יח): ונבון דבר ואיש תואר וגבור חיל:
פסוק ח:עדינו העצני. כשעוסק בתורה, כורך ומקשר עצמו כתולעת, כמו (איוב לח לא): מעדנות כימה, וכשיוצא למלחמה, היה קשה כעץ, והורג שמונה מאות חלל במלחמה אחת (מועד קטן טז ב):
פסוק ט:בשלשה הגבורים. המעולים שבגבורים:
פסוק ט:בחרפם בפלשתים. תקעו כף להלחם בהם ולנצחם:
פסוק י:אך לפשט. תרגם יונתן: לחלצא קטיליא, לא היה איש לעזרו להרוג, אלא כולם פושטים אחריו את החללים:
פסוק יא:לחיה. לגדוד כחיות השדה:
פסוק יג:מהשלשים ראש. תרגם יונתן: מגברי רישי משריתא:
פסוק יד:ומצב פלשתים אז בית לחם. החיל היה חונה בעמק רפאים, ושלחו מצב שלהם לבית לחם:
פסוק טו:מי ישקני מים. אמרו רבותינו (בבא קמא ס ב): הוצרך לשאול שאלה מסנהדרין היושבים בשער בית לחם:
פסוק טז:ויסך אותם לה'. כך אמר: מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה, אין אומרין שמועה מפיו, ומאי ויסך אותם לה', דאמרינהו משמיה דגמרא (שם סא א):
פסוק יז:הדם האנשים. לשון תמיהה:
פסוק יט:ועד השלשה לא בא. (תרגום:) ולתלת גברין לא מטא:
פסוק כ:את שני אראל מואב. (תרגום:) ית תרין רברבי מואב. ורבותינו אמרו (ברכות יח ב): שלא הניח כמותו, לא במקדש ראשון, ולא במקדש שני:
פסוק כ:אריאל מואב. על שם שבנאו שלמה, שבא מרות המואביה:
פסוק כג:מן השלשים. כל שלשים שבפרשה זו תירגם יונתן: גבריא:
פסוק לט:שלשים ושבעה. ואינן מנוין כאן, ואני אומר: יואב לא הוצרך להזכיר, שהוא שר הצבא, ושאר שחסרו, שמא בני (ישי) [ צ"ל ישן ] שלשה או ארבעה היו: