פסוק א:דוד שר במשך שנים רבות. וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים שבידינו. בדברים ששר בסוף ימיו יש סיכום, הגדרה ודברי שבח פרטיים: נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שהֻקַם עָל, למעלה. דוד הוא מְשִׁיחַ, מלך שמשח אותו אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, והוא נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. שירתו איננה רק בשביל עצמו אלא למען עם ישראל כולו.
פסוק ב:יתרה מזו, רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי. שרתה עלי מעין רוח נבואה.
פסוק ג:אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי, אלי או למעני דִבֶּר צוּר, מבטח יִשְׂרָאֵל: המוֹשֵׁל בָּאָדָם צריך להיות צַדִּיק המוֹשֵׁל ביִרְאַת אֱלֹהִים. ללא יראת אלוקים לא יוכל שלטונו להחזיק מעמד. רעיון זה אמרו הנביאים לדוד פעם אחר פעם.
פסוק ד:וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ, כהארת הזריחה בבֹקֶר לֹא עָבוֹת, ללא עננים, בוקר ששמיו נקיים אפילו יותר מִנֹּגַהּ, מהאור הצח והנאה שבא מִמָּטָר, בעקבות הגשם. אור בוקר זה מרענן ומצמיח דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ. ממשלת הצדיק משולה ליום יפה, שבו העולם בטהרתו,
פסוק ה:כִּי לֹא כֵן, אך שלא כבוקר יפה – בֵּיתִי עִם אֵל, שהרי הוא איננו זמני ואינו תלוי בנסיבות מיוחדות, כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי. הברית שה' כרת אתי שרירה גם בזמנים שאינם מאירים. היא עֲרוּכָה בַכֹּל, מאורגנת ועשויה היטב וּשְׁמֻרָה, קיימת ומוגנת תמיד, כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ, חפצי, הוא בה', כִּי לֹא יַצְמִיחַ דבר רע, או דבר חולף כדשא.
פסוק ו:וּלעומת זאת, אנשי בְלִיַּעַל הם כְּקוֹץ מֻנָד, מורחק כֻּלָּהַם, כולם, כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ. הקוץ הדוקר לא ייעקר ויוסר בידיים.
פסוק ז:וְכך האִישׁ שיִגַּע בָּהֶם – בבני הבליעל יִמָּלֵא דקירות בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית, ולכן בסופו של דבר בָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת, במקומם, ללא מגע יד איש. או: במדורה המשביתה והמכלה.
פסוק ח:אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד: הראשון הוא יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת, כך כנראה היה שמו או כינויו. בנוסח אחר הוא מופיע בשם יָשָׁבְעָם תַּחְכְּמֹנִי, אולי שם מקום לא מוכר, או כינוי המעיד על חכמתו. הוא היה רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי, ראש הגיבורים. הוּא נקרא גם עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי אשר הניף חניתו עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת, בהתקפה אחת. גבורתו רוממה את מעמדו.
פסוק ט:וְאַחֲרָיו – אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדוֹ, שם איש בֶּן אֲחֹחִי, שם אבי המשפחה או המקום, בִּשְׁלֹשָׁה, שנמנה עם שלושת הַגִּבֹּרִים הראשונים שעִם דָּוִד, בְּחָרְפָם, כשסיכנו את נפשם במלחמה בַּפְּלִשְׁתִּים, כאשר הללו נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה, וַיַּעֲלוּ לקראתם אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
פסוק י:הוּא – אלעזר קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ מרוב מאמץ, וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב. כף ידו נעשתה משותקת למחצה, ולא הצליח לנתק אותה מאחיזת החרב, כך שנראתה כאילו נדבקה אליה. וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא. וְאחרי שאלעזר הרג פלשתים כה רבים, שאר הָעָם לא הצטרכו להילחם, אלא – יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט, פשטו מן החללים את החפצים יקרי הערך.
פסוק יא:וְאַחֲרָיו – שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי, מן ההר. וסיפור גבורתו – וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה, להיות יחידת פשיטה. וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים, וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים.
פסוק יב:וַיִּתְיַצֵּב שַׁמא בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ, וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים. וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה.
פסוק יג:בזמן אותה מלחמה, שכנראה ארכה יותר מימים ספורים, או סמוך לה – וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ, שלושת הגיבורים שהיו ראשי יחידת שלושים הגיבורים שתפורט, וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר, בקציר אֶל דָּוִד, אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם שבה חנה, וְחַיַּת, ואותה יחידת הפשיטה של פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים, שמדרום-מערב לירושלים.
פסוק יד:וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה הסמוכה למערת עדולם, וּמַצַּב, החיל החונה של הפְּלִשְׁתִּים היה אָז בבֵית לָחֶם, שאינה רחוקה מעמק רפאים.
פסוק טו:וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר?! דוד השתוקק לאותם מי בור טובים, שבוודאי שתה מהם בעודו ילד.
פסוק טז:כאשר שמעו זאת אנשיו – וַיִּבְקְעוּ, חדרו וחצו שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אותם אֶל דָּוִד. המעשה היה כרוך בסכנה גדולה ואולי אף בקרב. וְלֹא אָבָה, רצה דוד לִשְׁתּוֹתָם, אף שהתאווה להם, וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'. הוא שפך את המים האלה לשם ה'.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר: חָלִילָה לִּי, ה', מֵעֲשֹׂתִי זֹאת, הֲאם אשתה את דַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם?! אין זה ראוי שאשתה את המים האלה שנקנו בדם. וְלֹא אָבָה, נתרצה לִשְׁתּוֹתָם. אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים. הסיפור מעיד לא רק על אומץ לבם וגבורתם אלא גם על נאמנותם לדוד, שכן הזדרזו מיזמתם למלא כל משאלת לב שהביע, גם אם ביצועה היה כרוך בפריצה ללב מחנה האויב.
פסוק יח:וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ, שר על הַשְּׁלֹשָׁה, וְהוּא עוֹרֵר, נופף אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל והרגם, וְלוֹ שֵׁם של כבוד בַּשְּׁלֹשָׁה, בין שלושת הגיבורים המיוחדים שהיו אנשי המופת של דוד.
פסוק יט:מִן הַשְּׁלֹשָׁה, עדינו, אלעזר ושמא, שהיו כנראה הגיבורים שנכנסו לבית-לחם, היה אבישי הֲכִי נִכְבָּד, וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר, לראש עליהם וְעם זאת עַד, עם הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא לבית-לחם. הוא לא היה רק גיבור פרטי אלא אחד משרי הצבא של דוד, ולכן דרגתו הייתה גבוהה מדרגת השלושה.
פסוק כ:וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע היה בֶּן אִישׁ חַיִל, איש צבא מפורסם ורַב פְּעָלִים מהיישוב קַבְצְאֵל. הוּא – בניהו הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל, שני לוחמים מיוחדים בגבורתם של מוֹאָב, וְהוּא יָרַד לבדו וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי, האריה הלכוד בְּתוֹךְ הַבֹּאר, הבור בְּיוֹם הַשָּׁלֶג.
פסוק כא:וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי, אִישׁ מַרְאֶה, איש שהופעתו אימתנית, וּבְיַד הַמִּצְרִי הייתה חֲנִית. וַיֵּרֶד אֵלָיו בניהו מצויד בַּשָּׁבֶט, במטה או בענף וַיִּגְזֹל, חטף אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ.
פסוק כב:אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע. וְלוֹ שֵׁם חשוב בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים.
פסוק כג:מִן הַשְּׁלֹשִׁים שיימנו להלן היה בניהו נִכְבָּד, וְאולם אֶל גבורת הַשְּׁלֹשָׁה, שלושת הגיבורים המיוחדים של דוד לֹא בָא, הגיעה גבורתו, וַיְשִׂמֵהוּ, מינה אותו דָוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ, להיות אחראי לגדודיו המיוחדים הסרים לפקודתו הישירה. בניהו היה מפקד הכרתי והפלתי, חיל המשמר של דוד.
פסוק כד:עֲשָׂהאֵל אֲחִי יוֹאָב, שנהרג בידי אבנר, נמנה בַּשְּׁלֹשִׁים; אֶלְחָנָן בֶּן דֹּדוֹ מבֵּית לָחֶם;
פסוק כה:שַׁמָּה הַחֲרֹדִי; אֱלִיקָא הַחֲרֹדִי, מחרוד;
פסוק כו:חֶלֶץ הַפַּלְטִי, שם משפחה או שם מקום; עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי, מהעיר תקוע;
פסוק כז:אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתֹתִי, מהעיר ענתות שבבנימין; מְבֻנַּי הַחֻשָׁתִי;
פסוק כח:צַלְמוֹן הָאֲחֹחִי, שם משפחה בשבט בנימין; מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי, מנטופה שליד ירושלים;
פסוק כט:חֵלֶב בֶּן בַּעֲנָה הַנְּטֹפָתִי; אִתַּי בֶּן רִיבַי מִגִּבְעַת בְּנֵי בִנְיָמִן;
פסוק ל:בְּנָיָהוּ פִּרְעָתֹנִי, מפרעתון שבאפרים; הִדַּי מִנַּחֲלֵי גָעַשׁ;
פסוק לא:אֲבִי עַלְבוֹן הָעַרְבָתִי; עַזְמָוֶת הַבַּרְחֻמִי, מבחורים הסמוכה לירושלים ממזרח;
פסוק לב:אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי, משעלבין; בְּנֵי יָשֵׁן יְהוֹנָתָן, יהונתן מבני-ישן;
פסוק לג:שַׁמָּה הַהֲרָרִי; אֲחִיאָם בֶּן שָׁרָר הָארָרִי;
פסוק לד:אֱלִיפֶלֶט בֶּן אֲחַסְבַּי בֶּן הַמַּעֲכָתִי; אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל, היועץ המפורסם שבא מגילֹה. אליעם היה אביה של בת שבע, ואולי בעל כורחו נעשה חותנו של דוד;
פסוק לה:חֶצְרַי הַכַּרְמְלִי; פַּעֲרַי הָאַרְבִּי, מהעיר ארב;
פסוק לו:יִגְאָל בֶּן נָתָן מִצֹּבָה; בָּנִי הַגָּדִי, מעבר הירדן;
פסוק לז:צֶלֶק הָעַמֹּנִי; נַחְרַי הַבְּאֵרֹתִי שהיה נֹשֵׂא כְּלֵי יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה. ייתכן שהבארותי והעמוני לא באו מבני ישראל;
פסוק לח:עִירָא הַיִּתְרִי; גָּרֵב הַיִּתְרִי, שאולי בא מאותו שבט או משפחה;
פסוק לט:אוּרִיָּה הַחִתִּי. כֹּל, הכול שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה גיבורים, ביניהם לוחמים מיוחדים, גיבורים מפורסמים לתהילה בכל ישראל ומפקדים רמים. כאן פורטו שלושים גיבורים, ועוד שלושה מעליהם. ייתכן שהארבעה האחרים היו בתפקידי פיקוד בלבד, כיואב, שלא הוזכר כאן אלא דרך אגב, משום שהיה שר צבא עליון ולא מאלה שתפקידם להילחם באופן אישי, אף שבוודאי ידע גם להילחם בעצמו.
