פסוק א:וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כָּל מַחֲנֵיהֶם משונם אֲפֵקָה, לקראת המערכה המתוכננת, וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן, במעיין אֲשֶׁר בְּעמק, או: ליד העיר יִזְרְעֶאל.
פסוק ב:וְסַרְנֵי, השרים העליונים של הפְלִשְׁתִּים עֹבְרִים, צועדים כל אחד בראש אנשיו. כך עוברות יחידות הצבא הפלשתי מסודרות לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים לוחמים, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ.
פסוק ג:וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים: מָה עושים פה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה? העברים נראו שונים ובלטו לעין. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים: הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים, זמן ניכר, וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה, חסרון כלשהו מִיּוֹם נָפְלוֹ, היום שחנה אצלי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. לכן אני מצרף אותו אלי למלחמה.
פסוק ד:וַיִּקְצְפוּ, כעסו עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים: הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם, וְלֹא יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן, לאויב, למכשול בַּמִּלְחָמָה. הוא עלול לגרום לתבוסתנו. וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו – הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, בראשינו. אם דוד מעוניין לחזור אל אדוניו, אין לו הזדמנות טובה יותר מאשר להצטרף אלינו, לערוק לצד ישראל תוך כדי הקרבות ולבגוד בכוחותינו. אתה מעמיד לפניו פיתוי של ממש, ואיננו סומכים עליו שיעמוד בו.
פסוק ה:הֲלוֹא זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד – בְּרִבְבֹתָיו". דוד ידוע בישראל כמי שנלחם בפלשתים בהצלחה. גם אם פרץ סכסוך פנימי או קטטה, הוא עשוי לנצל את ההזדמנות ולשוב לצד ישראל.
פסוק ו:וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵלָיו: חַי ה', אני נשבע כִּי יָשָׁר אַתָּה, וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה, כִּי לֹא מָצָאתִי בְךָ רָעָה מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, ואולם בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה.
פסוק ז:וְעַתָּה שׁוּב וְלֵךְ לביתך שבצקלג בְּשָׁלוֹם, וְלֹא תַעֲשֶׂה רָע בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: כִּי מֶה עָשִׂיתִי, וּמַה פגם מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ? מדוע אתה חושד בי שאינני ראוי להשתתף אתך במלחמה? דוד מציג נאמנות גדולה ששום התחייבות אינה כרוכה בה.
פסוק ט:וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד: יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים, אתה מושלם בעיני, אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ בנחישות: לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה.
פסוק י:וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, אתה וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ לשעבר, שאול, אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר, וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ. עכשיו כבר מאוחר מדי לצאת. הישארו כאן הלילה, ומחר בבוקר תעזבו את המקום בכי טוב.
פסוק יא:וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר לָשׁוּב אֶל צקלג שבאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. למרות כל הגינונים דוד לא רצה להשתתף במלחמה, והוא שב הביתה בלב שמח. ייתכן שמעמדו אצל אכיש חייב אותו להצטרף לאכיש ביציאתו לקרב, ואולי עלה בדעתו לעשות כמו שחשדו בו שרי הפלשתים – אם כי אפשרות כזו תלויה כמובן במצב המלחמה ובפריסת הכוחות. מכל מקום הפלשתים מנעו אותו ממצב מביך. וּבתוך כך פְלִשְׁתִּים עָלוּ צפונה אל יִזְרְעֶאל, שם ייערך הקרב.
