פסוק א:פרשה ארבעה עשר בסיפור איך הלך דוד ואנשיו עם אכיש מלך גת בחברת הפלשתים למלחמה על שאול, ושלא נתנוהו פלשתים ללכת עמהם וחזר לצקלג ומצא שהציתוה העמלקים באש וישבו את כל אשר בה, וילך דוד אחריהם וישמידם וישב את כל השלל. תחלת הפרשה ויקבצו פלשתים את כל מחניהם, עד ופלשתים נלחמים בישראל וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה היא מה שהעיר רלב"ג בזה, והיא איך הסכים דוד ללכת עם הפלשתים להלחם בישראל? ואם הוא לא רצה לשלוח יד בשאול להיותו אדונו ומשיח השם בהיותו במערה בידו, או בהיותו במחנה ישן לפניו ארצה, איך הלך עתה להלחם בו? והנה זה היה מרד ועון פלילי, כל שכן בעם ישראל שלא עשו עמו רעה והיה נמשח עליהם מלך מאת השם, ואיך הלך להלחם בהם? ותשובת רלב"ג לא יספיק לזה כמו שאבאר:
פסוק א:השאלה השנית במה שנתוכחו דוד ואכיש על החזרתו מהמלחמה, וזה כי אכיש אמר לדוד ישר אתה וטוב בעיני צאתך ובואך במחנה וגו', ובעיני הסרנים לא טוב אתה ועתה שוב בשלום, ודוד לא רצה ולא נתפייס בדבריו והשיבו מה עשיתי ומה מצאת בעבדך וגו', ואחרי כן חזר אכיש לומר הדברים שאמר בעצמם ידעתי כי טוב אתה בעיני כמלאך האלקים אך סרני פלשתים אמרו וגו' ועתה השכם בבקר וגו', ונתפייס דוד בדברים האלה ולא נתפייס אליהם בראשונה, וראוי לדעת סבת זה:
פסוק א:השאלה השלישית באמרו ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם, ויקשה למה אמרו העם לסקול את דוד? והנה לא נשרפה צקלג ולא נשבו הנשים והטף לסבתו, ולא נתעצל דוד מהנקמה עד עתה ובשבי הלכו נשיו גם כן, ולמה יסקלו אותו העם על זה יותר משיסקול דוד אותם עליו? גם לא הלך משם ברצונו כי אם במאמר אכיש:
פסוק א:השאלה הרביעית באמרו ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד, והפסוק הזה יקשה משני פנים. האחד מאמרו והבקר נהגו לפני המקנה, והנה הבקר ההוא הוא המקנה, עד שפירש רד"ק בשם אביו שבקר האויבים נהג לפני המקנה של דוד, וזה פועל בטל והודעה בלתי נצרכת. והשני באמרו ויאמרו זה שלל דוד, ולא זכר למי אמרו זה ולא למה אמרו אותו, ולא נזכר כזה בשאר הפעמים שהביא דוד שלל מהאויבים, עד שפירשו זה על הדרך (סנהדרין פרק ב' כ' ע"ב) שעשה המלך ואין ממחין בידו, וזה לא נזכר בכתוב:
פסוק א:השאלה החמישית במה שאמר דוד (לאומרים יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל) לא תעשו כן אחי את אשר נתן השם לנו וישמור אותנו ויתן את הגדוד הזה בידינו וגו', ובפסוק הזה אין גזרה, וגם הטענה הזאת אינה טענה נגדם, אבל יאמרו בהפך מאחר שנתן השם לנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידינו הנה אם כן אין ראוי שנתן מהשלל לאנשים אשר לא הלכו עמנו, כי האל יתברך נתן לנו השלל ולא להם, ואם כן מה הטענה הזאת אשר נתן דוד עליו השלום לשיתנו לאחיהם מהשלל? ועוד אקשה על זה בסוף הפרשה ממלחמת מדין (במדבר ל"א) שצוה השם יתברך למשה זה עצמו ששם דוד עתה לחק, ואיך לא זכרו בטענותיו? השאלה הששית במה שאמר עוד ומי ישמע לכם לדבר הזה כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו, והנה המאתים איש אשר נשארו מעבור את נחל הבשור לא היו יושבים על הכלים לשיחלקו בשלל, אבל הם לחולשתם נשארו שמה ולא יכלו או לא רצו ללכת עם אחיהם, ואיך אם כן הכריח דוד לחלוק עמהם מהשלל? באמרו שהיה הדין ביושבים על הכלים שיחלקו בשלל, כי היושבים על הכלים היה ראוי שיקחו מהשלל לפי שלא נשארו כי אם כדי לשמרם, ובזה מהתועלת להולכים להלחם בשמירת כליהם, אבל המאתים איש לא נשארו לשמור הכלים, ולא היה מזה הדין ראוי שיחלקו בשלל ולא שישימהו אז דוד לחק, אם לא שישים חק בנשארים לחולשתם כאלה.
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:ויקבצו פלשתים וגו'. זכר שהפלשתים קבצו את כל מחניהם להלחם עם ישראל, וישראל היו חונים ראשונה כי נתקבצו קודם שיתקבצו הפלשתים, (ב) ולכן כאשר ידעו הפלשתים שישראל כבר היו מקובצים היו עוברים סרניהם למאות ולאלפים, רוצה לומר שהיו עוברים סרני הפלשתים ועמהם מהמאות ומהאלפים מהאנשים, כי הסרנים לא היו מאות ואלפים אבל היו הולכים מאות ואלפים איש מהפלשתים עם כל א' מהם, ודוד ואנשיו היו עם אכיש באחרונה:
פסוק ג:והנה שרי הפלשתים בראותם את דוד ואנשיו שאלו את אכיש מה העברים האלה? רוצה לומר עברים הם ומה לך בהם? והוא השיבם שהיה דוד אשר היה אתו זה ימים או זה שנים, ר"ל שכבר אינו עברי כי נתישב עמו ובארצו שנים וימים. ורד"ק כתב ימים שהיו אצלו כאלו הם שנים, וכפי האמת הם שנים ממש כמו שזכרתי במה שעבר (בסי' כ"ז פסוק ז'). ואמר שמלבד זה הנה הורה הנסיון על שלמותו מיום נפלו, רוצה לומר בנפלו בגורלו ובארצו עד היום הזה:
פסוק ד:ושרי פלשתים הקציפו על אכיש, לפי שבטח בדוד ולפי שאכיש הביאו עמו, באמרם שלא יעלה עמהם למלחמה פן יהיה עמהם לשטן ונוסף גם הוא על שונאם וילחם בם. וסמכו עצתם על ב' דברים. האחת שהיה דוד בורח מלפני שאול, ושהוא יבחר לעשות זה המרי להתרצות עם אדוניו שאול ובראשי הפלשתים יכפר את חטאיו. והשנית מאשר דוד בטבעו היה שונא הפלשתים ובוחר להשמיד בהם, ולכן אין ראוי לבטוח בו, כי איך יהיה העכבר פקדון ביד החתול? כמאמר משל הקדמוני, (ה) וזהו אמרם הלא זה דוד אשר יענו לו במחולות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, יורה היותו מכה רבבות בפלשתים, ואיך ישוב לעוזר? והנה רלב"ג כתב שדוד בחר ללכת עם אכיש למלחמה מפני ההכרח והאונס למלאת מצות אכיש מצד היותו בידו ובארצו, ומפני מה שגלה לו שהיה פושט על ישראל ונלחם להיותו נבאש עם שאול ועמו, והיה מחשבת דוד בלכתו שם להיות לשטן לפלשתים ולסכל עצתם, כי זה ממה שיקל לו אחר היותם בוטחים בו. ואין כן דעתי, כי חלילה לאיש נכבד כדוד יגמול את אכיש (עם היותו ממלכי פלשתים) רעה תחת טובה, והנה היה זה אליו קשה ודבר מגונה מאד, אבל היתה כוונתו אצלי שלא ילחם שמה, וכמ"ש לו אכיש לכן שומר לראשי אשימך כל הימים, וחשב דוד בהלכו שמה שישמור את ראש אכיש וילך סביבו, ולא ילחם עם ישראל ולא ירים את ידו במלך שאול ולא יהיה לשטן ולא גם כן לעזר ולא להועיל לפלשתים, והנה אם כן היה מוכרח כדברי רלב"ג בזה הצד, והיתה כוונתו טובה ושלימה לא זולת זה, ולכן בראשונה לא אמר דוד לכן אעשה הרג ואבדן בישראל, אבל אמר סתם אתה תראה אשר יעשה עבדך, והוא מאמר יסבול הפירושים, והיה דעתו באמת מה שאמרתי. ואחשוב אני שעל זה הענין עשה דוד ע"ה מזמור (תהלים קל"ט א') השם חקרתני ותדע, שדבר בו בידיעה האלקית ושהוא ית' חוקר לבות ובוחן כליות, למה שידע בזה כוונתו ורצונו והיותו מוכרח במעשיו, ולכן היה חתימת דבריו שמה (שם י"ט כ' וכו') אם תקטול אלוה רשע ואנשי דמים סורו מני. אשר ימרוך למזמה נשוא לשוא עריך, הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, חקרני אל ודע לבבי וגו', וראה אם דרך עוצב בי וגו', ולא אמר ואנשי דמים סורו מני על האנשים אשר היו הולכים עמו כל איש אשר לו נושה ומר נפש, ואין גזרת הכתוב אם תקטול אלוה רשע אז אנשי דמים יסורו ממני, כמו שחשבו המפרשים והביאו הר"י אלבו בספר העקרים אשר לו, אבל היתה כוונתו להתנצל משבתו בתוך פלשתים ומאשר בא עמהם במחנה להלחם בישראל, ועל זה אמר אם תקטול אלוה רשע שהוא שאול ואנשי דמים גם כן, ר"ל ההולכים עם שאול לרדוף את דוד כאשר יסורו מעליו, וביאר למה קראם אנשי דמים ורשעים, ואמר אשר יומרוך למזמה נשוא לשוא עריך, רוצה לומר שהם מרוממים את האל ית' בלשונם באון ומרמה והם המנשאים בשוא ודבר כזב ערי השם ואויביו, והיה גזרת המאמר כאשר תהרוג אותם הנה אז הלא משנאיך ה' אשנא, רמז לאכיש מלך גת ולפלשתים ובתקוממיך אתקוטט, אזי בפועל אשנא ואתקוטט מקוממיך, כי עתה אין לי כי אם לבד הכוונה הרצויה, וזהו תכלית שנאה שנאתים, ר"ל שעתה בלבי אני שונא מאד הפלשתים כלם להיותם אויביך, ותכלית שנאה שנאתים ובקרבי כאויבים היו לי, ולפי שהיה מראה פני אהבה מצד ההכרח ובקרבו ישים ארבו, הוצרך לומר עוד חקרני אל ודע לבבי שהיא הכוונה, בחנני ודע שערפי שהם מחשבותיו בהליכה אשר היה הולך עמהם במחנה, וראה אם דרך עוצב בי, ר"ל ואם על כל פנים הדרך אשר אני הולך עמהם במחנה הוא עוצב בי, ר"ל הוא פשע ומרי, נחני בדרך עולם, כלומר שימנע הליכתו ולא יתנה בידו ויתעולל עלילות באופן שיחזור ולא ילך בה. הנה ביארתי שעל הדבר הזה התפלל דוד שם, והנה שמע אלקים תפלתו ונתן בלב הפלשתים שיפחדו ממנו ושיפצירו מאד בו לשיחזור, והיה בזה מהתועלת אליו אם להציל את שללו מיד העמלקים אשר שרפו את צקלג וישבו את נשיו ואת נשי אנשיו שרדף דוד אחריהם בחזרו מהמלחמה והשיגם, מה שלא היה אלו נשאר במחנה עם אכיש, וג"כ במה שלא היה בהכות את ישראל ובהריגת שאול ובניו, שאעפ"י שכפי האמת דוד לא ילחם כלל, הנה בהיותו שם לא ימנע משיחשבו בני ישראל שהוא ואנשיו היו המכים בהם ושהוא הרג את שאול ובניו לירש מלכותו, ושבשקר נתחסד בהיותו עמו במערה ובשדה כאשר לקח חניתו ולא רצה להרגו, וכדי בזיון וקצף, הנה בעבור זה סבב האל יתברך (אשר לו נתכנו עלילות) שישוב דוד ואנשיו מהמלחמה ולא יהיה בתוכה בזמן ההריגה, ושבאותו הזמן עצמו אשר היה שאול מוכה מכת חרב והרג ואבדן על ידי אויביו, היה דוד מכה בעמלקים במתי מספר ולוחם מלחמות ה', באופן שיכירו וידעו כל יושבי תבל שבכל אשר דוד היה עושה ה' מצליח וסר מעל שאול ויהי ערו. ובזה הותרה השאלה הראשונה:
פסוק ו:ויקרא אכיש אל דוד וגו'. הנה אכיש שמע לדברי סרני פלשתים והתפעל מטענותיהם ואמר לדוד שישוב בשלום לצקלג עיר מושבו, ושאין זה להיותו מספק באהבתו כי היה ישר וטוב בעיניו צאתו ובואו אתו, ושהנסיון הורה עליו לפי שלא מצא בו רעה, אבל לפי שהיה בעיני סרני פלשתים לא טוב, ר"ל אויב שלהם, (ז) וכדי לעשות חפצם ושאלתם היה אומר אליו שישוב לדרכו, ולא גלה לו טענותיהם אשר אמרו נגדו כדי לשמור כבודו, והם הדברים שזכר הכתוב למעלה שאמרו במה יתרצה זה אל אדוניו וגו':
פסוק ח:ודוד נתרעם מזה באמרו כי מה עשיתי וגומר, והנראה אלי בזה הוא שסרני הפלשתים לא פחדו כי אם מדוד לבד ולא מאנשיו, לפי שדוד אולי יתרצה אל אדוניו בראשיהם, וגם לפי מה שהתפרסם שהכה דוד ברבבותיו, אבל באנשיו שלא נמצאו בהם הסבות האלה לא חששו דבר, ולכן אמר אל אכיש השב את האיש כי לדוד בפרט נתכוונו, ואכיש לדוד בפרט אמר ובעיני הסרנים לא טוב אתה ועתה שוב ולך בשלום, ודוד מצא מקום לטעון כי מה עשיתי ומה מצאת בעבדך, ר"ל מה הרעה אשר מצאת בי בפרט יותר מכל העבדים אשר אתי, כ"א היה הסבה להיותנו עבדים הנה הוא ספק כללי לכלנו, אבל בהיותכם מפרטים אותי לבד יורה שמצאת בי רשע ופשע בפרט, (ט) ולכן השיבו אכיש שחלילה לו משומו בו פקפוק, כי הוא בעיניו היה ישר וטוב כמלאך האלקים, אך שסרני פלשתים בלי סבה אמרו לא יעלה דוד עמנו במלחמה, ואמר אכיש זה בסתם לפי שנתבייש מלגלות אליו טענותיהם, (י) אבל כדי לכבדו אמר ועתה השכם בבקר ועבדי אדוניך אשר באו אתך והשכמתם בבקר ואור לכם, רוצה לומר ילכו כלם עמך, באופן שיהיה הדבר כולל כלכם ולא פרטי, ואמר עבדי אדוניך, להעיר על סבת חזרתם שלא היה כ"א לפי שלא יתרצו הם אל אדוניהם כ"א בראשי פלשתים. ואמר השכם בבוקר והשכמתם בבקר, לפי שההליכה מהמלחמה והחזרה ממנה לא תאות כי אם לחלושי הלב ולאיש הירא ורך הלבב, והיא חרפה גדולה והרואה אותם ישחק אליהם וילעגו להם, לכן צוה שישובו בהשכמה ואיש אל ידע בהחזרתם וכל זה מפני הכבוד:
פסוק יא:וכאשר אכיש כלל ושתף עם דוד בהחזרה את כל אנשיו נתרצה דוד לחזור ונתפייס בדבר, והשכים בבקר הוא ואנשיו לשוב אל ארץ פלשתים מה שלא נתפייס קודם לכן, לפי שאמרו אליו לבד שישוב ולא לאנשיו, ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה השנית:
