פסוק א:וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, שבהם שהה דוד בצקלג, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. לא הייתה זו פשיטה נקודתית נוספת אלא מלחמה של ממש, שעשויה להיות מכרעת. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ להילחם נגד עמך, באשר אתה קשור אלי וכפוף לי.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ. אתה עוד תראה מה אעשה וכמה אצטיין במלחמה הזו. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד: אני סומך עליך. לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל הַיָּמִים. הפעם לא הייתה לדוד דרך להתחמק. הוא נאלץ להבטיח הבטחות ולקוות לטוב.
פסוק ג:כהקדמה לסיפור שיבוא בהמשך חוזרת התזכורת למה שכבר סופר: וּשְׁמוּאֵל מֵת, וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ, שהיא עירו. בינתיים לא ידוע שקם נביא אחר שאפשר לשאול בעצתו. וְשָׁאוּל הֵסִיר במשך תקופת מלכותו את הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים, מדיומים הטוענים שהם מתַקשרים עם המתים ושומעים מהם ידע משמעותי, מֵהָאָרֶץ. עד אז הם היו תופעה מצויה למדי, אך כיוון ששאול רצה לקיים את מצוות התורה ואף היו לו סמכות וכוח גדולים מאלה שהיו לראשי השבטים שלפניו, הוא מיגר את הקוסמים והמכשפים מארצו.
פסוק ד:וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם להכין את עצמם לקרב. וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.
פסוק ה:וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים העצום, וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד, שכן צבאו לא היה ערוך למלחמה מכרעת כזו.
פסוק ו:וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' בכל דרך אפשרית כדי לדעת מה יהיה, וְלֹא עָנָהוּ ה', גַּם בַּחֲלֹמוֹת, באמצעות חוזים הטוענים לחזיונות נבואיים בחלום, גַּם בָּאוּרִים ותומים על ידי הכהנים, גַּם בַּנְּבִיאִם, ולא זכה לחזון ולתשובה.
פסוק ז:מכיוון שהיה מודאג וחרד מאוד – וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ, אשאל אותה. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: הִנֵּה נמצאת אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר.
פסוק ח:וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים. כמי שהשמיד את כל בעלי האוב והידעונים ועכשיו נזקק לעזרתם, שאול הרגיש לא נוח לפנות לבעלת האוב. מסיבה זו וגם מאחר שאם יזדהה כשאול הוא יפחיד את בעלת האוב, בחר להסתיר את זהותו. וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה בלָיְלָה, וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת האיש אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ שאתו אני רוצה לדבר.
פסוק ט:וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, ובעלי האוב עומדים כעת תחת איום מוות מצד המלך, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ, זומם לפגוע בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי?
פסוק י:וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר: חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן, עונש בַּדָּבָר הַזֶּה. האשה האמינה לדבריו.
פסוק יא:וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה לאחר ההכנות הראויות: אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר: אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי.
פסוק יב:היא עשתה כבקשתו – וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל, שאותו זימנה, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי, רימית אותי? והרי אַתָּה שָׁאוּל המלך עצמו. ייתכן שכאשר היא ראתה את שמואל ניכר בו שהגיע אל מלך ולא אל אדם פשוט, אולי לפי לבושו ואולי פנה לכיוון אחר מן הרגיל; מכל מקום מן המראה בלבד הבינה שהאיש המבקש את עזרתה הוא שאול.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: אַל תִּירְאִי, כִּי, אבל מָה רָאִית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: לא הייתה זו דמות של אחד המתים שאני רגילה בהם, אלא אֱלֹהִים, דמות אלוקית רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה תָּאֳרוֹ? כיצד הוא נראה. וַתֹּאמֶר: אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה, לָבוש מְעִיל, כבגדו של הכהן הגדול. מעיל היה בגד טקסי למדי ולא רגיל. וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא. המעיל היה סימן ההיכר של שמואל, שכן הוא הגיע לבוש מעיל שעשתה לו אמו אל המשכן בשִׁלֹה עוד כשהיה ילד קטן, ושלא כאחרים, שהתעטפו בגלימות או טליתות, הוא כנראה המשיך ללבוש מעיל כל ימיו. כששאול הבין ששמואל לפניו – וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: אני נח בשלום על משכבי בעולם אחר, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? על ידי האוב אתה מטריד חלק מנפשי, כביכול, ומעלה אותו אל העולם הזה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד. אני נמצא במצוקה ואין לי ברירה. וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי מלחמה גדולה, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת. וָאֶקְרָאֶה, קראתי לְךָ כדי לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה. זו האפשרות היחידה שנותרה פתוחה בפני.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי?! וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי ה' עָרֶךָ, צרך, שונאך.
פסוק יז:וַיַּעַשׂ ה' לוֹ, לך כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי, וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ, לְדָוִד. בעודו חי שמואל מעולם לא הזכיר בפני שאול את דוד כיורש המלוכה במפורש, אבל כעת לא חשש מאיש ואמר את כל האמת.
פסוק יח:כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ, הוצאת לפועל את חֲרוֹן אַפּוֹ, כעסו בַּעֲמָלֵק, עַל כֵּן את הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה. ביום שבו נקרע מעילך, הודעתי לך שהממלכה נקרעה ממך. עתה הגיע זמנה של הנבואה להתקיים בשלמות.
פסוק יט:אתה תינגף במלחמה, וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, והם ינחלו מפלה. וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ תהיו עִמִּי, מתים. ושוב – גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים.
פסוק כ:וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. הוא ביקש לדעת מה עליו לעשות, ושמע משמואל שאין לו שום תקנה. גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ, הבשורה הקשה הצטרפה למצבו הגופני המותש, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה בגלל ההכנות לבעלת האוב או מפני הטִּרדה בענייני המלחמה. שאול נשאר מוטל על הארץ.
פסוק כא:וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל, וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל, מפוחד מְאֹד, וַתֹּאמֶר אֵלָיו ברחמים: הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, סיכנתי את חיי, וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קיימתי את בקשתך למרות שידעתי שהדבר מנוגד לחוק, החל אפילו על המלך.
פסוק כב:וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל, וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ. המצב התהפך: תחילה הוא חס עליה והבטיח שלא יפגע בה, ואילו עכשיו נוכח אומללותו היא חסה עליו ודוחקת בו לאכול.
פסוק כג:וַיְּמָאֵן, וַיֹּאמֶר: לֹא אֹכַל. וַיִּפְרְצוּ, ויפצירו בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה, וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם. וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל, על הַמִּטָּה שהייתה שם.
פסוק כד:וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק, מפוטם בַּבַּיִת. וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ, וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ, אפתה אותו מַצּוֹת.
פסוק כה:וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא אל המחנה. שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא
