פסוק א:וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד. וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּקיומו, בהצלחתו ובקרבתו של דָוִד מְאֹד.
פסוק ב:וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר: מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ, וְעַתָּה, ראשית לכול הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ.
פסוק ג:וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ, עליך בגלוי אֶל אָבִי, וְרָאִיתִי מָה תהיה תגובתו וְהִגַּדְתִּי לָךְ.
פסוק ד:וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב, דברים טובים אֶל שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד, כִּי לוֹא חָטָא לָךְ, לא עשה דבר נגדך, וְכִי מַעֲשָׂיו במלחמה, בנגינה וכיוצא בהם טוֹב לְךָ מְאֹד, הם לטובתך.
פסוק ה:וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ, דוד סיכן את עצמו וַיַּךְ אֶת גלית הַפְּלִשְׁתִּי, וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל על ידו, ואתה רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח – וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם?!
פסוק ו:וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן, וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל: חַי ה' אִם יוּמָת. דוד לא יומת.
פסוק ז:וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד, וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל, וַיְהִי דוד עומד לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
פסוק ח:וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה מול הפלשתים לִהְיוֹת. זו הייתה מלחמה מתמשכת של פשיטות הדדיות, שאין בה הכרעה. וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו. דוד המשיך להצליח כאיש צבא.
פסוק ט:וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ. ולעומת יד שאול האוחזת בחנית, דָוִד מְנַגֵּן בְּיָד כדי להרגיע את שאול.
פסוק י:וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית שתינעץ בְּדָוִד וּבַקִּיר. וַיִּפְטַר, דוד נחלץ וחמק מִפְּנֵי שָׁאוּל. וַיַּךְ שאול אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, החנית נתקעה בקיר בלבד, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה ההוּא.
פסוק יא:שאול ידע שדוד מתחבא בביתו. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר. וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה – מָחָר אַתָּה מוּמָת.
פסוק יב:וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן, שאולי היה בקומה מוגבהת, ובאותו צד לא עמדו שומרים, וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט.
פסוק יג:וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים, הצלמיות שלהן דמות אדם, וַתָּשֶׂם אותם אֶל, על הַמִּטָּה, וְאֵת כְּבִיר, מקלעת, או: עור ושער הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו, מעין כרית במקום הנחת ראשו, וַתְּכַס בַּבָּגֶד, כך שייראה כאילו דמות שוכבת במיטה.
פסוק יד:וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים, שליחים לָקַחַת אֶת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מיכל: חֹלֶה הוּא ושוכב במיטה.
פסוק טו:וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד, לֵאמֹר, כך ציווה עליהם: הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ.
פסוק טז:וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וְהִנֵּה במקום דוד נמצאים הַתְּרָפִים אֶל, על הַמִּטָּה, וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל: לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט? וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל: הוּא אָמַר אֵלַי "שַׁלְּחִנִי – לָמָה אֲמִיתֵךְ? " לאביה היא מספרת כאילו דוד איים עליה, ועל כן שילחה אותו.
פסוק יח:וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט, וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל. וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת שברמה, עירו של שמואל. אולי זה היה מקום שקט, שבו נפשו או למדו והתבודדו.
פסוק יט:וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה.
פסוק כ:וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד. הוא לא היסס לקחת את דוד גם משם. וַיַּרְא כל אחד משליחי שאול אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים, וּשְׁמוּאֵל רבם עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם. הוא לא היה פעיל בהתנבאות אלא רק השגיח שהם ינהגו כראוי. וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. כאשר השליחים ראו את הנביאים, גם הם נתפסו למצב ההתנבאות.
פסוק כא:וַיַּגִּדוּ זאת לְשָׁאוּל, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים – וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים – וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. הנבואה נפתחה עתה בפני ההמונים. כל שליחיו של שאול הוטבעו בחוויה הנבואית.
פסוק כב:שאול לא מצא פתרון אחר – וַיֵּלֶךְ גַּם הוּא עצמו הָרָמָתָה. וַיָּבֹא עַד הבּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּמקום שנקרא שֶּׂכוּ, וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר: אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד? וַיֹּאמֶר מישהו: הִנֵּה בְּנָיוֹת שבָּרָמָה.
פסוק כג:וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה.
פסוק כד:וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו כמו המתנבאים האחרים, וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה. במשך הזמן הזה דוד יכול היה להימלט. עַל כֵּן יֹאמְרוּ כפתגם רווח, שכבר הוזכר בנסיבות דומות בהשתאות: הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם. אכן, מצד תכונות נפשו היה שאול מתאים להיות כלי לנבואה. לפיכך גם הוא נתפס בה, שוכב ומתנבא, ובאותה שעה של אובדן עשתונות לא יכול היה להשתחרר מהשפעתה.
