א וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל־יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת־דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד׃ ב וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר־נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ׃ ג וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד־אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל־אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ׃ ד וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל־יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב־לְךָ֥ מְאֹֽד׃ ה וַיָּשֶׂם֩ אֶת־נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִ֖ד חִנָּֽם׃ ו וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי־יְהוָ֖ה אִם־יוּמָֽת׃ ז וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד־לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת־דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ח וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו׃ ט וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה ׀ רָעָה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד׃ י וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת־הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃ יא וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל־בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת׃ יב וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת־דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט׃ יג וַתִּקַּ֨ח מִיכַ֜ל אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתָּ֙שֶׂם֙ אֶל־הַמִּטָּ֔ה וְאֵת֙ כְּבִ֣יר הָֽעִזִּ֔ים שָׂ֖מָה מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַתְּכַ֖ס בַּבָּֽגֶד׃ יד וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים לָקַ֣חַת אֶת־דָּוִ֑ד וַתֹּ֖אמֶר חֹלֶ֥ה הֽוּא׃ טו וַיִּשְׁלַ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַמַּלְאָכִ֔ים לִרְא֥וֹת אֶת־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הַעֲל֨וּ אֹת֧וֹ בַמִּטָּ֛ה אֵלַ֖י לַהֲמִתֽוֹ׃ טז וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וְהִנֵּ֥ה הַתְּרָפִ֖ים אֶל־הַמִּטָּ֑ה וּכְבִ֥יר הָעִזִּ֖ים מְרַאֲשֹׁתָֽיו׃ יז וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־מִיכַ֗ל לָ֤מָּה כָּ֙כָה֙ רִמִּיתִ֔נִי וַתְּשַׁלְּחִ֥י אֶת־אֹיְבִ֖י וַיִּמָּלֵ֑ט וַתֹּ֤אמֶר מִיכַל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הוּא־אָמַ֥ר אֵלַ֛י שַׁלְּחִ֖נִי לָמָ֥ה אֲמִיתֵֽךְ׃ יח וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל־שְׁמוּאֵל֙ הָרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ בנוית (בְּנָֽיוֹת׃) יט וַיֻּגַּ֥ד לְשָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד בנוית (בְּנָי֖וֹת) בָּרָמָֽה׃ כ וַיִּשְׁלַ֨ח שָׁא֣וּל מַלְאָכִים֮ לָקַ֣חַת אֶת־דָּוִד֒ וַיַּ֗רְא אֶֽת־לַהֲקַ֤ת הַנְּבִיאִים֙ נִבְּאִ֔ים וּשְׁמוּאֵ֕ל עֹמֵ֥ד נִצָּ֖ב עֲלֵיהֶ֑ם וַתְּהִ֞י עַֽל־מַלְאֲכֵ֤י שָׁאוּל֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם־הֵֽמָּה׃ כא וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם־הֵ֑מָּה וַיֹּ֣סֶף שָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים שְׁלִשִׁ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם־הֵֽמָּה׃ כב וַיֵּ֨לֶךְ גַּם־ה֜וּא הָרָמָ֗תָה וַיָּבֹא֙ עַד־בּ֤וֹר הַגָּדוֹל֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשֶּׂ֔כוּ וַיִּשְׁאַ֣ל וַיֹּ֔אמֶר אֵיפֹ֥ה שְׁמוּאֵ֖ל וְדָוִ֑ד וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖ה בנוית (בְּנָי֥וֹת) בָּרָמָֽה׃ כג וַיֵּ֣לֶךְ שָׁ֔ם אֶל־נוית (נָי֖וֹת) בָּרָמָ֑ה וַתְּהִי֩ עָלָ֨יו גַּם־ה֜וּא ר֣וּחַ אֱלֹהִ֗ים וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וַיִּתְנַבֵּ֔א עַד־בֹּא֖וֹ בנוית (בְּנָי֥וֹת) בָּרָמָֽה׃ כד וַיִּפְשַׁ֨ט גַּם־ה֜וּא בְּגָדָ֗יו וַיִּתְנַבֵּ֤א גַם־הוּא֙ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּפֹּ֣ל עָרֹ֔ם כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וכאשר ראה שאול שהשם עמו ושעניני דוד מצליחים, הוחזק עוד בלבו מה שחשב שהוא יהיה המולך ויורש מלכותו אחריו, ולזה דבר עם יונתן בנו ועם עבדיו שהם ימיתו את דוד, ויהיה זה בהיותם מחרחרים ריב ביניהם וימיתו אותו כשגגה היוצאת. וידמה שאמר שאול ליהונתן בנו שהיה לו חרפה וקלון השם הטוב שיצא על דוד, והכניס ביניהם מנחת קנאות וכן בין עבדיו באופן שישתדלו להרגו, אבל יהונתן היה חפץ בדוד מאד והיה חפץ בהצלחתו ולכן לא חשש לדברי אביו, (ב) והודיע הדבר לדוד שישמר פן יצוה שאול לאנשים אחרים להרגו, ואמר לו שיסתיר עצמו בשדה בעוד שהוא יחקור את אביו ויתוכח עמו על ענינו, וידמה שהיה שאול רגיל לצאת כיום יום לאותו שדה להלוך ולשוטט בו על דרך הטיול, (ג) ולפיכך צוה יונתן את דוד שיתחבא באותו שדה, כדי שאחרי אשר ידבר עם אביו ילך למקום מושבו ויגיד לו כל דבריו:
פסוק ד:
והנה יונתן דבר לאביו והוכיחו שלא יחטא בעבדו דוד לפי שלא חטא לו כלל, ולא די שלא חטא לו אבל גם היו מעשיו טובים לעבודתו (ה) כי הוא שם נפשו בכפו בענין גלית, ושהאל יתברך עשה על ידו תשועה בישראל, ולכן אין ראוי שיחטא בדם נקי להמית את דוד חנם, (ו) ושאול הודה לו בטענותיו וישבע חי השם אם יומת, (ז) ויהונתן הודיעו לדוד ואז בטח לבו ובא לפני שאול כפעם בפעם. והנה ענין שבועת שאול יראה שהיתה לאחת משתי סבות. אם שנתחרט מכוונתו הרעה וראה דברי יונתן טובים ונכוחים, ולכן עשה שבועה שלא יצוה עוד להרגו, אבל הכוונה הטובה ההיא לא התמידה עמו כי מיד חזר למשטמתו. ואם שעשאה כדי שיהונתן לא ידע כוונתו ויגידה לדוד לשיברח מלפניו ובזה לא יוכל עוד להכותו, ולכן עוד הונהו בדברים כדי שיגידם לדוד ויבטח לבו בהם ולא יברח, והותרה עם זה השאלה הרביעית:
פסוק ח:
(ח-ט) ותוסף המלחמה להיות וגו'. זכר כאן השתדלות רביעי שעשה שאול להמית את דוד, והוא שקרה בתוספת המלחמה שיצא דוד ונלחם בפלשתים ויך בהם מכה גדולה, ושאול בראות הצלחתו חשב מחשבותיו שהיה רוח השם טובה ורצונו וחפצו על דוד להצליחו ורוח השם רעה אל שאול, רוצה לומר כוונת השם ורצונו היה רע כנגד שאול, (י) וכאשר התבודד במחשבה הזאת חם לבו בקרבו והטיל חניתו להכות את דוד, וכאשר ראה דוד הדבר הזה הבין שהיתה כוונת שאול רעה עליו ויברח וימלט ממנו בלילה, ושאול חשב שילך דוד לביתו לשכב עם אשתו (יא) וישלח מלאכים לשמור אותו בביתו להמיתו בבקר, ולא צוה לאנשים ההם להרגו בלילה בביתו כי חשש שיטה אותם בדברים ושערום יערים הוא, ולזה המתין עד אור הבקר להרגו בעצמו, ומיכל אשת דוד עם היותה בת שאול גלה את אזנו אם אינך ממלט את נפשך בעוד לילה ותשאר כאן עד יום מחר ימיתך אבי.
פסוק יב:
ולפי שהיו מלאכי שאול שומרים פתח הבית הורידתו מיכל בעד החלון שהיה לו מצד אחר ויברח וימלט. (יג-יד) וכאשר שלח שאול לקחת את דוד להביאו אליו להרגו השיבה מיכל שהיה חולה ולא היה יכול ללכת שמה, ותשם את התרפים במקומו ואת כביר העזים שמה מראשותיו, באופן שהיה דומה שדוד היה שוכב בתוך המטה, והיו נראים שערות במראשות המטה דומה לראש אדם, וענין התרפים תרגם יונתן צלמניא, וחשבו המפרשים שהיו כתרפי לבן העשוים לניחוש או לעבודה זרה. והוא זר מאד שימצא דבר עבודה זרה או ניחוש שגם כן מיוחס לעבודה זרה בבית דוד. וראב"ע כתב שהם על צורת בני אדם לקבל כח העליונים, והוא כלי עשוי מנחשת כפי חלוקת השעות ויראו בהם הדברים כמשפט המזלות, והם הנקראים מאזיקא"ש. ואני אחשוב שהתרפים בכלל הם כצורת אדם, מהם נעשים לעבודה זרה, ומהם להוריד השפע מהעליונים, ומהם לדעת השעות מהיום, ומהם היו הנעשים על צורת אדם ידוע ודומה אליו בתוארו וצורתו, והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתם אותו, ומזה המין האחרון היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד לאהבתה את דוד מאד ולא היה בהם צד עון, ולכן שמה אותם במקומו כי היו כדמותו: וכביר העזים היה כר עשוי משער העזים. ובמדרש (עיין רד"ק) אמרו שהיו נאד יין תחת דוד על המטה והיה שער הנוד למעלה, ועשתה מיכל התחבולה הזאת כדי שיהיה לדוד זמן ללכת ולהתרחק משם בעוד שהיו הולכים ושבים אל אביו, וכל זה היה לגודל אהבתה אותו, ועל כן דרשו עליה במדרש תהלים (מזמור נ"ט) מצא אשה מצא טוב. ואין ספק ששאול שמח לבו ויגל כבודו כאשר ידע שהיה דוד במטה חולה, בחשבו שלא יוכל לברוח משם וצווה שיעלו אותו במטה להמיתו, וכאשר חפשו המטה מצאו התרפים וכביר העזים ויודע הרמאות שעשתה מיכל, ולכן שאול אביה גער בה למה רמתהו? והיא השיבתו שלא עשתה זה כי אם בפחדה מדוד, שאמר לה שימית אותה אם תגיד הדבר. הנה סיפר בזה ששאול דמה להרוג דוד בידו ובחניתו פעמים והוא מין אחד מההשתדלות אשר בקש להרגו, ושנית בידי פלשתים במוהר מאה הערלות, ושלישית ביד יהונתן בנו ועבדיו, ורביעית על ידי מיכל בתו בביתם, וחמשית במה ששלח אחריו לניות ברמה ללוקחו שיזכור אחר זה. והבן כי כל הפעמים שהיה מתעורר שאול להרוג את דוד לא היה כי אם בראותו מצליח ומשכיל בדבר מה אשר יעשה, ואז היה מחשב בזה ובעתתו רוח רעה, ובכל הדברים האלה לא נתנו השם להרע את דוד:
פסוק יח:
ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל. זכר הכתוב שדוד בא אל שמואל והגיד לו את כל דרכי שאול ועסקיו בכל הארבעה דרכים אשר כבר עשה להרגו, ועשה זה דוד לפי ששאול היה נמשח על ידי שמואל ודוד גם כן נמשח על ידו והיה שמואל נביא אלקים, והלך דוד אליו לזעוק ממה שהיה שאול עושה נגדו ולבקש ממנו עצה ותנחומין, ושיגיד לו ברוח נבואתו מה יעשה ואיך ימלט את נפשו, אחרי אשר האמין כי מהשם כל משפטו וכל מעשיו מושגחים, ואמר שהלך דוד ושמואל וישבו בניות, וזכר דוד ראשונה ושמואל אחריו לכבוד המלכות. וידמה שהיה ניות מקום סמוך לרמה והיה שם מושב בני הנביאים להיותו מקום מוכן להתבודדותם והלכו שם לבקש את דבר השם, וכן ת"י מדרשא דנביאייא. וחכמינו ז"ל אמרו במסכת זבחים (פרק ה' נ"ד ע"ב) מה ענין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם, כלומר בבית המקדש באיזה מקום תבנה. (יט-כ) וכאשר שמע שאול שהיה דוד באותו מקום שלח מלאכים שם לקחת את דוד. וענין התנבאם כלם, ולמה לא חזרו אל שאול, חכמי הגוים פירשו ההתנבאות הנזכר כאן לשון שבח והלול, שהיו משבחים ומהללים לאל יתברך, מגזרת (ישעיה נ"ז נ"ט) ניב שפתים, אבל לא יסבול זה אמרו כאן הגם שאול בנביאים. וענינו אצלי שראה כל אחד מהמלאכים את להקת הנביאים, רוצה לומר את קבוצם, כי להקת הוא כמו קהלת במשמעו והוא הפוך, שהיו הם כלם נביאים, רוצה לומר מגידים העתיד להיות, והוא שימלוך דוד על כל ישראל ושלא ישליט האלקים אל שאול להמיתו, הנה כאשר ראו זה המלאכים וששמואל היה עומד עליהם ומקיים את דבריהם התנבאו המלאכים גם כן, ר"ל התחילו להתבודד ולחשב ונפלו בו ויתנבאו הם גם כן מה שיהיה, ר"ל שימלוך דוד על כל פנים, ומפני זה נמנעו מלקחת את דוד כי לא רצו לשלוח יד במשיח ה' ולא חזרו אל שאול כי יראו את ה' ומאסו בדברי שאול (כא) וכן קרה למלאכים אחרים ששלח שאול שלשה פעמים (כב-כג) וכראות שאול שכל עבדיו נטו לאהבת דוד הלך הוא הרמתה וילך אל אותו מקום ניות ותהי עליו שם רוח אלקים. והבן שלא אמר בזה רוח אלקים רעה, לפי שזה יורה שחל עליו השפע הנבואיי ובעודו הולך בדרך היה תמיד מתבודד להגיע אליו הנבואה ולדעת מה יהיה בענין המלכות, וזהו וילך הלוך ויתנבא, שהוא ההשתדלות להנבא וההתבודדות אליו כמו שזכרתי. ובבואו לפני שמואל התפעל כל כך בראותו אותו שחם לבו בקרבו וקרע את בגדיו ויפשוט אותם ויפול ערום ארצה לפניו בהתנבאותו כל היום ההוא וכל הלילה, וכל זה לחוזק התפעלותו מהמדמה ולשוטטות מחשבתו בדבר ההוא אשר היה נוגע אל לבו כל כך עד שחל עליו רוח נבואיי, וזהו רוח אלקים הנזכר, עד שאמרו הרואים הגם שאול בנביאים? רוצה לומר שהגיע למעלת הנבואה הגמורה כנביאים היושבים שם בניות, ובהיותו שאול מתבודד ומתנבא בביטול החושים, ברח דוד משם והיה לו מקום וזמן להמלט, וילך אל יהונתן להגיד לו כל זה אשר לא היה יודע בו: