תנ"ך על הפרק - שמואל א יט - יחסי דוד ושאול / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א יט

251 / 929
היום

הפרק

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל־יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת־דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד׃וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר־נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ׃וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד־אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל־אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ׃וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל־יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב־לְךָ֥ מְאֹֽד׃וַיָּשֶׂם֩ אֶת־נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִ֖ד חִנָּֽם׃וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי־יְהוָ֖ה אִם־יוּמָֽת׃וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד־לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת־דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו׃וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה ׀ רָעָה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד׃וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת־הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל־בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת׃וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת־דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט׃וַתִּקַּ֨ח מִיכַ֜ל אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתָּ֙שֶׂם֙ אֶל־הַמִּטָּ֔ה וְאֵת֙ כְּבִ֣יר הָֽעִזִּ֔ים שָׂ֖מָה מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַתְּכַ֖ס בַּבָּֽגֶד׃וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים לָקַ֣חַת אֶת־דָּוִ֑ד וַתֹּ֖אמֶר חֹלֶ֥ה הֽוּא׃וַיִּשְׁלַ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַמַּלְאָכִ֔ים לִרְא֥וֹת אֶת־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הַעֲל֨וּ אֹת֧וֹ בַמִּטָּ֛ה אֵלַ֖י לַהֲמִתֽוֹ׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וְהִנֵּ֥ה הַתְּרָפִ֖ים אֶל־הַמִּטָּ֑ה וּכְבִ֥יר הָעִזִּ֖ים מְרַאֲשֹׁתָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־מִיכַ֗ל לָ֤מָּה כָּ֙כָה֙ רִמִּיתִ֔נִי וַתְּשַׁלְּחִ֥י אֶת־אֹיְבִ֖י וַיִּמָּלֵ֑ט וַתֹּ֤אמֶר מִיכַל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הוּא־אָמַ֥ר אֵלַ֛י שַׁלְּחִ֖נִי לָמָ֥ה אֲמִיתֵֽךְ׃וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל־שְׁמוּאֵל֙ הָרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּבנויתבְּנָֽיוֹת׃וַיֻּגַּ֥ד לְשָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔דבנויתבְּנָי֖וֹתבָּרָמָֽה׃וַיִּשְׁלַ֨ח שָׁא֣וּל מַלְאָכִים֮ לָקַ֣חַת אֶת־דָּוִד֒ וַיַּ֗רְא אֶֽת־לַהֲקַ֤ת הַנְּבִיאִים֙ נִבְּאִ֔ים וּשְׁמוּאֵ֕ל עֹמֵ֥ד נִצָּ֖ב עֲלֵיהֶ֑ם וַתְּהִ֞י עַֽל־מַלְאֲכֵ֤י שָׁאוּל֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם־הֵֽמָּה׃וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם־הֵ֑מָּה וַיֹּ֣סֶף שָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים שְׁלִשִׁ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם־הֵֽמָּה׃וַיֵּ֨לֶךְ גַּם־ה֜וּא הָרָמָ֗תָה וַיָּבֹא֙ עַד־בּ֤וֹר הַגָּדוֹל֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשֶּׂ֔כוּ וַיִּשְׁאַ֣ל וַיֹּ֔אמֶר אֵיפֹ֥ה שְׁמוּאֵ֖ל וְדָוִ֑ד וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖הבנויתבְּנָי֥וֹתבָּרָמָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ שָׁ֔ם אֶל־נויתנָי֖וֹתבָּרָמָ֑ה וַתְּהִי֩ עָלָ֨יו גַּם־ה֜וּא ר֣וּחַ אֱלֹהִ֗ים וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וַיִּתְנַבֵּ֔א עַד־בֹּא֖וֹבנויתבְּנָי֥וֹתבָּרָמָֽה׃וַיִּפְשַׁ֨ט גַּם־ה֜וּא בְּגָדָ֗יו וַיִּתְנַבֵּ֤א גַם־הוּא֙ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּפֹּ֣ל עָרֹ֔ם כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

יחסי דוד ושאול

מערכת היחסים בין שאול ודוד הינה אחת הפרשיות הקשות להבנה. אדם שיקרא פשוטם של מקראות יטען ששאול קנא בדוד בגלל הצלחתו בשדה הקרב ומשום דעת הקהל האוהדת לדוד. שאול שהיה כל כך מקובל על עם ישראל נדחק לקרן זוית. הנביא הדיחו ממלכותו, רוח רעה פוקדת אותו לעתים מזומנות, ותפקודו אינו תקין. הוא זקוק לאדם שינגן לפניו בכנור כדי שתסור מעליו רוח הרעה. את מקומו תפס אדם צעיר רועה צאן אלמוני שהעז להלחם עם גלית ונצח(כמובן ברצון ה'), ועתה זוכה לאהדה גדולה עד שהנשים אומרות: "הכה שאול באלפיו(כלומר שאול הצליח להכות רק אלפי חיילים) ודוד ברבבותיו (דוד הכה רבבות חיילים)". אם כן, תשומת הלב כולה מופנית לעבר דוד ומכאן רגש התסכול אצל שאול. הטוען כך מוכיח שאינו מבין את פשט הכתובים ואינו יודע מהי מדרגתו העליונה של שאול, בחיר ה'. הגמרא(יומא כב:) אומרת: "'בן שנה שאול במלכו'. אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא כבן שנה שמלוכלך בטיט וצואה? חזא רב נחמן סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול בן קיש, הדר חזא סיוטה בחלמיה, אמר נענתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל". נסביר את הכתוב: רב הונא אומר ששאול היה ללא חטא כשמלך כתינוק בן שנה. רב נחמן בר יצחק שאל: אולי התואר 'בן שנה' מרמז שהיה מלוכלך בחטא? הראו לרב נחמן בר יצחק חלום בלהות. כשהקיץ הבין ששגה בדבריו ואמר: אני מבקש סליחה מעצמות שאול בן קיש. חזרו והראו לו חלום מפחיד. חזר למחרת ואמר שהוא מבקש סליחה מעצמות שאול בן קיש מלך ישראל ואז הפסיקו להטרידו בחלום.

נתבונן היטב בדברי חז"ל אלה. בסדר עולם כתוב שכל שנות חייו של שאול היו ארבעים וחמש שנים. בסוף ימיו מלך שנתיים על ישראל ולאחר ששמואל אמר לו שה' הסיר את המלוכה ממנו חי עשרה חודשים. פרושו של דבר ששאול לא נכשל בשום חטא במשך כארבעים ושלש שנים. האם אנחנו מתארים לעצמנו כיצד יכולים להשמר מחטא במשך ארבעים ושלש שנים ולא לחטוא כלל אלא להיות כתינוק בן שנה? לאחר שרב נחמן בר יצחק אמר שאפשר להסביר כבן שנה מלוכלך בטיט וכו׳ הראו לו חלום מבעית לרמוז לו שטעה בגישתו וכי שאול איננו מלוכלך בעברות כפי שרצה לומר. כדרכם של צדיקים היודעים להסיק מסקנות מתאימות מכל מאורע, קם בבוקר ואמר שהוא מבקש סליחה מעצמות שאול בן קיש מלך ישראל ואז הפסיקו להטרידו בחלום. שואל המהרש״א מדוע אמר רב נחמן בר יצחק נענתי לכם עצמות שאול בן קיש? האם לא די אם היה מבקש סליחה משאול בן קיש ולאו דווקא מעצמותיו? ומתרץ שהקורא בדברי הנביאים על רדיפת שאול את דוד יחשוב בלבו ששאול קנא בדוד משום ששמע את הנשים האומרות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. והרי המקנא עצמותיו נרקבות, לכן אמר רב נחמן בר יצחק נענתי לכם עצמות שאול וכו׳, כלומר שאין בשאול מדת הקנאה. לכאורה יש להבין מי אמר זאת, אולי באמת היתה בשאול מדת הקנאה? אלא המתבונן בדברי הנביא(שמואל ב כא יב-יד) ימצא כתוב: "וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יבש גלעד אשר גנבו אותם מרחוב בית שן אשר תלאום שמה פלשתים ביום הכות פלשתים את שאול בגלבוע, ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו ואת עצמות המוקעים ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין בצלע..." כאשר נפל שאול בגלבוע נאמר שאנשי יבש גלעד לקחו את העצמות וקברו אותן. הכתוב אומר: "ויקחו את גוית שאול ואת גוויות בניו מחומת בית שן ויבואו יבשה וישרפו אותם שם(את הבשר שרפו) ויקחו את עצמותיהם(של שאול וכל בניו) ויקברו תחת האלה ביבשה(שמואל א לא יב-יג). במלים אחרות, כאשר נפלו שאול ובניו קברו אנשי יבש גלעד את עצמות שאול ובניו. עתה כאשר לא ירד גשם בימי שנותיו האחרונות של דוד והקב״ה אמר כי אחת הסבות(לאי הגשם) שלא הספידו את שאול ובניו כראוי, לקטו את עצמות שאול ויהונתן(ולא כתוב בניו) וקברו אותם בצלע. בין שני המאורעות עברו קרוב לארבעים שנה ואז מצאו בשלמות רק את עצמות שאול ויהונתן ולא את עצמות שאר הבנים.

השאלה, כיצד התקיימו עצמות שאול בשלמותן? הרי אדם המקנא בחברו עצמותיו נרקבות שנאמר: "ורקב עצמות קנאה"(משלי יד ל) ומצאנו ששאול לכאורה קנא בדוד וכיצד נשארו עצמותיו בשלמות? אלא מוכח מכאן ששאול לא קנא כלל וכלל, וכל מעשיו כלפי דוד נבעו מתוך שקול הלכתי שלדעת שאול צריך היה לרדוף אותו כפי שנראה בהמשך, לכן עצמותיו לא נרקבו. מכאן ההוכחה ששאול האיש לא פעל מתוך קנאה, וכן יהונתן, שאמר בפרוש לדוד "אתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה"(שמואל א כג יז), לא רק שלא קנא בדוד אלא אף הסכים לשתף פעולה עמו, דבר שאין לו אח ורע גם בקרב הצדיקים וקל וחומר בקרב הפשוטים שבעם, לפיכך עצמותיהם לא נרקבו ואפשר היה להביאם לצלע לקבורה אם כן שאול לא פעל מתוך קנאה.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך