א וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר זָקֵ֖ן שְׁמוּאֵ֑ל וַיָּ֧שֶׂם אֶת־בָּנָ֛יו שֹׁפְטִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיְהִ֞י שֶׁם־בְּנ֤וֹ הַבְּכוֹר֙ יוֹאֵ֔ל וְשֵׁ֥ם מִשְׁנֵ֖הוּ אֲבִיָּ֑ה שֹׁפְטִ֖ים בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ ג וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ בדרכו (בִּדְרָכָ֔יו) וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ־שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט׃ ד וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה׃ ה וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל־הַגּוֹיִֽם׃ ו וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה־לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ ז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ ח כְּכָֽל־הַמַּעֲשִׂ֣ים אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ מִיּוֹם֩ הַעֲלֹתִ֨י אֹתָ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיַּ֣עַזְבֻ֔נִי וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים כֵּ֛ן הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים גַּם־לָֽךְ׃ ט וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי־הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ י וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל־הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ׃ יא וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ׃ יב וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ׃ יג וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת׃ יד וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו׃ טו וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו׃ טז וְאֶת־עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ׃ יז צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים׃ יח וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא־יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ יט וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ׃ כ וְהָיִ֥ינוּ גַם־אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הָעָ֑ם וַֽיְדַבְּרֵ֖ם בְּאָזְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־שְׁמוּאֵל֙ שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֔ם וְהִמְלַכְתָּ֥ לָהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מראות הצובאות

אלשיך

פסוק ב:
ויהי שם בנו הבכור יואל כו'. א"ר שמואל בר נחמני כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה דכתיב ולא הלכו בניו בדרכיו בדרכיו הוא דלא הלכו מחטא נמי לא חטאו אלא מה אני מקיים ויטו כו' שלא עשו כמעשה אביהם שהיה מחזר במקומות ישראל ודן אותם בעבירה שנאמר והלך מדי שנה כו' והם לא עשו כן אלא ישבו במקומם כדי להרבות שכר חזניהם וסופריהם ע"כ. והנה אומ' הקדמה זו ובלשון זה הוא לומר כי לא נאמר שהאומר שחטאו יקרא חוטא ומה גם לאומרי' כי הנביא יואל בן פתואל היא יואל בן שמואל לז"א כל האומר בני שמואל חטאו אינו חוטא אלא טועה בלבד כי פשט הכתוב משמע שחטאו אך לא כן הוא שאל"כ לשתוק מולא הלכו בניו בדרכיו שבכלל אומרו ויטו כי' הוא אלא לומר שכל עונם לא היה כי אם שלא הלכו מעיר אל עיר כמוהו ולשון בדרכיו מדוייק בזה וא"כ מאי ויטו כו' אלא שישבו במקומם כו' והיא שדרש סמוכים שפטים בבאר שבע ולא הלכו בניו בדרכיו שהוא כי ישבו בקבע בבאר שבע ולא הלכו בדרכיו ללכת מעיר אל עיר ויש דעות אחדות שחלקם שאלו בפיהם או שהטילו מלאי על בעלי בתום או קופה יתירה של מעשר נטלו או מתנות נטלו בזרוע והוא כי כלם דקדקו ייתור ולא הלכו בניו בדרכיו ולדבריה' הוא שהקדוש ברוך הוא דקדק עמהם כאלו הטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט:
פסוק ד:
ויתקבצו כו'. ויאמרו אליו כו'. הלא יתחמץ לבב אניש באמת באמור על מה זה הרע בעיני שמואל שאלתם זו והלא מצות המלך הקדוש הוא שום תשים עליך מלך והיא מהמצו' שנתחייבו ישראל בכניסתן לארץ והנה הרי"א ז"ל הקשה לדבר ולומר נגד כל הטעמים הנמצאים על הקישו הלז ומה שהעלה מצודתו הוא, כי לא מן ה' היה כי אם שאחר שעל פי תרעומתן הוקם לא צוה הוא ית' להעבירו אחר שאמרו יספנו על כל חטאתינו רעה לשאול לנו מלך כאשר אחר קחת איש ישראל יפת תואר במלחמה שלא יצוה לגרשה. והנה גם דבריו אלה הלא כמו זר נחשבו כי יראה מדבריו שאם לא היו ישראל שואלים ודורשים מאת שמואל יתן להם מלך לא היו ישראל ממליכים עליהם מלך ולא כן הוא הסכמת רז"ל כי אם שהקמת המלך היא א' ממצות עשה שבתורה והיא הא' מג' מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ הקמת מלך והכרית זכר עמלק ולבנות בית הבחירה והקמת המלך קודמת להכרת זכר עמלק כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים ומה מאד רבו כמו רבו מאמרי רז"ל המורים כי מלכות עתידה להיות בישראל מאתו יתבר' ומקרא מלא דברה תורה ומלכים מחלציך יצאו ואם מבלי ישאלו ישראל מלך לא היו מחויבים להמליך וידענו כי הבחירה חפשית ואפשר שלא ישאלו א"כ איך נועדו מלכים להיות בישראל ולא עוד אלא שארז"ל שעל שבע כבשות של אברהם קדמו שבעה מלכים בגוים לפני מלוך מלך בישראל הנה כי מחמת עונש לא קדמו מלכי' בישראל לאומות.
פסוק ד:
אך אמנם הן אמת כי לא ככל הגוים בית יהודה חלילה כי כל יתר עמים משרה אותם אלהים ע"י שליש הוא שר צלם אשר הופקד מאתו ית' על כל אומה ולשין לא כן אנחנו עמו צאן מרעיתו כי מרוב אהבתו אתנו הוא האלהים בשמים והוא הרועה אותנו על כל הארץ מתחת מפתו נאכל ומיינו נשתה ושמלתו נלבש מאתו ובידו שלא ע"י שר ומושל כאשר ראינו בעינינו במצרים ובמדבר אשר עין בעין נראה אלינו ועננו עומד עלינו לנחותינו הדרך ולהאיר לנו ויעבירנו את הירדן ויתן לנו ארצות גוים ועמל לאמים אשר לא עצה על נב לולא ה' צבאות עשה בידו הגדולה כאשר דבר, כלל הדברי' כי אין מלך ואין שר צריך לישראל להיות בין המלך ובין העם באופן כי אשר מאליהם בראות כל ההשגחה ההיא ישאלו מלך ככל הגוים אשר תחת שרים לכפויי טובה וחשבו בלתי מכירים השגחתו הפרטית גם על הארץ מתחת וכמואסים הנהגת יוצר הכל ומחליפים אותה בהנהגת ב"ו על כן מה עשה הוא יתברך מאז הקדים רפואה למכה ויצו עלינו שמצוה ראשונה משלשה שצוה לנו בכניסתינו לארץ תהיה הקמת מלך גם שלא ישאלוהו ישראל וזה מאמר הכתוב כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירישתה וישבת בה שהוא כי תראה ההשגחה כאלו אינך לוחם וכובש כי אם שהוא יתברך הנותנה לך מאתו ובידו וירושתה שאתה כבא לירושת אבותיך ידעתי את יצרך כי לא תכיר השגחתי ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים ולא תבחין בינך אשר האלהים הרועה אותך לבינם שתחת שרים על כן הנני מקדים מעתה ואומ' שום תשים עליך מלך כלומ' כי אחר שלא יבצר שום אותו על פי שאלתך אני מקדים ומצוה ואומ' כי בין תשאל בין לא תשאל תשים עליך מלך.
פסוק ה:
והנה על פי הדברים האלה אשר לא יבצר מהיות נודע לזקני ישראל אשר נתקבצו לאמר לשמואל חנה לנו מלך על כן תכפל אשמתם כי אם יודעים שעל כל פנים יקימו מלך בישראל ושעל שעתידים לשואלו הקדים להם הוא ית' המצוה ההיא מה זה קיימו על נפשם כעת השאלה שעליה גזר הוא ית' להקדים טרם יחטאו לשאל ולומר הדבר הרע ולא אמרו ללבבם נחריש כי הלא מצות המלך הקדיש היא לעשותו ולא נהיה אנו אשמים על השאלה ובכן מה שהיה הדעת שופטת הוא כי כל כך קצו ומאסו בהנהגת שמואל שעל כן לא עצרו כח להמתין על כן וירע הדבר מאד באזני שמואל ויתפלל אל ה' יכפר בעד אשר קצו בנביאו אז ויאמר ה' אל שמואל שמע כו' כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו אך אין המאוסה ח"ו גמורה כי אם ממלוך עליהם שהוא מהיות אני המנהיגם בארץ כמלך הארץ את עמו אך לא מהיות אלוה חלילה ואל תקצוף ותאמר כי אותי מאסו מהיות מלך רועה אך לא מאלוה אך אותך שמואל מאסו לגמרי מבלי השאיר דבר אל תתמה כי ככל המעשים אשר עשו כו' ויעזבוני ויעבדו אלהים אחרים כן המה עושים גם לך ולכן אל תקצוף כי דיו לעבד להיות כרבו ועתה כל עוד שאין נוגעים באלהותו שמע בקולם זולתו כי העד תעיד ותתרה בהם בל יגעו גם באלהות וגם והגדת להם משפט המלך שיקבלו העול אשר יטיל עליהם למען ידעו מה בין היותי אני מלכם ורועה אותם לזמן הזה כי עד כה היו כלם מלכים ועתה יהיו כעבדים אל מלך אדם ולא אל אשר כעבדים כאדונם עבדי ה' המה העולה מדברינו כי אלו לא שאלו לא יבצר מתת ה' עליהם מלך כי א' ממצותיו ית' הוא על כן האשם רק על השואלים אך לא על הבלתי מוחים בידם שעל כן שמואל לא אמר הדברים הקשים אשר דבר ה' רק אל האנשים השואלים בלבד ולא אל יתר העם וזהו ויאמר שמואל את כל דברי ה' אל העם השואלים וכן כיון על שלא שאלו מה' ימהר יחושו מעשהו להמליך עליהם מלך כאשר ייעד ולא יאמרו לשמואל תנה לנו כאלו לא מן השם הוא זה:
פסוק יט:
וימאנו כו'. אמרו אם קצפת על שאמרנו לך תנה לנו מלך שייחסנו הדבר לך ולא לה' יתבר' לעד הנה עתה אנו אומרים לא כי כו' כלומר לא כאשר אמרנו כי אם מלך יהיה עלינו ואם הוא על שאמרנו לשופטנו ככל הגוים שמורה שישפטנו כמלך הגוים שהוא שלא על פי התורה על כן אין אנו אומרים לשופטנו ככל הגוים כי אם מלך ככל הגוים לא על דבר המשפט ואח"כ אנו אומרים ושפטנו מלכנו כלומר לא ככל הגוים רק במשפט התורה ומה שאמרנו ככל הגוים היא על מה שיצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. או יאמר הלא הגזמת במשפט המלך אשר ימלוך עלינו שהוא עול כבד הנה על זה לא נחדל כי הלא והיינו אנחנו ככל הגוים כי גם עול זה בכל מלך שבכל גויי הארץ על עמו ומה שהוא דבר כולל אין העם מצטער בו ועוד נרויח כי ושפטנו מלכנו וזה טוב לעם שלא יהיה איש בלתי ציית דינא ממוראו וישפות שלום לנו ואם תאמר שיראה שנבטח במלך ולא בי ית' לנצח מלחמותינו וה' איש מלחמה לבדו גם זה הוא עם לבבינו כי אין הכונה רק יצא לפנינו ואנחנו נלחם את מלחמותינו כלומר אך התשועה לא לו ולא לנו כי לה' התשועה אז וישמע שמואל את כל דברי העם שהוא שהבין כונתם כמדובר כד"א שמעני אדוני שאם לא כן מי לא ידע ששמע ולהיות הכונה טיבה כאמור על כן וידברם באזני ה' וגם ה' הסכים ואמר שמע בקולם כו' והמלכת להם מלך כלומר מי שהוא כבר מלך כי כבר בחרתי בו והוא מוכן מאתי על כן ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו איש לעירו כלומ' עד יעלה על רצון ה' לגלות אזני מי יהיה אשר בחר בו הוא ית':