א וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת־יְהוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ׃ ב וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ ועינו (וְעֵינָיו֙) הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת׃ ג וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים׃ ד וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ה וַיָּ֣רָץ אֶל־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃ ו וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא־קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃ ז וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת־יְהוָ֑ה וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר־יְהוָֽה׃ ח וַיֹּ֨סֶף יְהוָ֥ה קְרֹא־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִשִׁית֒ וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יְהוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃ ט וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ שְׁכָב֒ וְהָיָה֙ אִם־יִקְרָ֣א אֵלֶ֔יךָ וְאָֽמַרְתָּ֙ דַּבֵּ֣ר יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ׃ י וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃ יא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו׃ יב בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל־עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה׃ יג וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת־בֵּית֖וֹ עַד־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֺ֣ן אֲשֶׁר־יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם׃ יד וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֺ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ טו וַיִּשְׁכַּ֤ב שְׁמוּאֵל֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־דַּלְת֣וֹת בֵּית־יְהוָ֑ה וּשְׁמוּאֵ֣ל יָרֵ֔א מֵהַגִּ֥יד אֶת־הַמַּרְאָ֖ה אֶל־עֵלִֽי׃ טז וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַיֹּ֖אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ יז וַיֹּ֗אמֶר מָ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תְכַחֵ֖ד מִמֶּ֑נִּי כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה־לְּךָ֤ אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־תְּכַחֵ֤ד מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר מִכָּל־הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ יח וַיַּגֶּד־ל֤וֹ שְׁמוּאֵל֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א כִחֵ֖ד מִמֶּ֑נּוּ וַיֹּאמַ֕ר יְהוָ֣ה ה֔וּא הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖ו יַעֲשֶֽׂה׃ יט וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־הִפִּ֥יל מִכָּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃ כ וַיֵּ֙דַע֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוָֽה׃ כא וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי־נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
והנער שמואל משרת את ה' וגו'. לא נתנו המפרשים צורך למה זכר והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי, בהיות שכבר זכרו פעמים הרבה. והוקשה להם גם כן מאד מה שאמר' ועלי שכב במקומו ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות, כי לא מצאו טעם לספור הזה ולא ידעו ענין לאמרו שוכב במקומו, ופירשו ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' טרם יכבה נר אלהים בהיכל ה' ושמואל שוכב, רוצה לומר שהיה שוכב במקום שהיה שוכב בו שהוא בעזרת הלוים, וכן ת"י ושמואל שכיב בעזרה דלואי. ואני אחשוב בפירוש שלשת הפסוקים האלה שהם הקדמה למה שיזכור מהקול אשר בא לשמואל ושחשב שהיה עלי קורא אותו. והנה בפסוק הראשון מהם נתן שתי סבות מקדימות רחוקות למה שמואל לא הכיר היות הקול נבואיי שקרא אליו, ולמה עלי גם כן לא הרגיש באמתת הענין מיד בפעם הראשונה, ובפסוק השני מהם נתן על זה עצמו שתי סבות אחרות מניעות וקרובות, ובפסוק השלישי זכר הזמן אשר באה בו הקריאה ומאיזה מקום בא ולאיזה מקום בא. וביאור זה כי באמרו והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי הוא סבה מקדמת למה שמואל כאשר שמע הקול הלך אצל עלי בחשבו שהיה קורא אותו ולא הבין היותו קול נבואיי, ואמר שהיתה הסבה בזה לפי ששמואל היה נער ובסבת נערותו לא נשתלם להבין הענין, וגם עזרו אליו לפי שהיה משרת את ה' והוא משירות הלוים ולא היה נביא עד הנה והיה עוד משרת לפני עלי ולכן בשמעו הקול בא אליו להיות מנהגו לשרת לפני עלי חשב שהיה עלי קורא אותו, וגם עלי לא הבין הענין לפי שהיה דבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ולזה לא שם לבו היות הקול ההוא שקרא לשמואל נבואיי, הנה אם כן בכאן שתי סבות, אחת מפאת שמואל להיותו נער ולהיותו משרת לפני עלי ואחת מפאת עלי להיות הנבואה בלתי נמצאת בימים ההם ובעבור זה שניהם לא הרגישו בדבר. עוד זכר עליו שתי סבות אחרות והם אמרו (ב) ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקומו וגו', רוצה לומר הנה היתה עוד סבה שנית מצד עלי לשלא הבין היות הקול ההוא נבואיי, לפי שהיה זה ביום ההוא אשר בא איש אלקים אל עלי לדבר אליו, איך יתן לבבו שביום ההוא שבאה לו הנבואה באותו יום תבוא על זה לשמואל נבואה אחרת? הנה בעבור שהיה באותו יום לא הרגיש עלי בדבר. וגם היתה סבה אחרת מצד שמואל למה חשב שהיה עלי קורא אותו, והיא שקרה ביום ההוא מקרה ואולי מחודש לעלי, והוא שבהיותו שכב במקומו בפתע פתאום עיניו החלו כהות לא יוכל לראות כי נעדר ממנו פתאום ראות עיניו בהיותו יושב במקומו, ולפי שבאותו יום קרה לעלי אותו חולי חשב שמואל בלילה כאשר שמע הקול שעלי היה קורא אותו ושבאתהו סבוב הראש או חולי אחר ממין אשר בא אליו היום ההוא, ולכן קם במרוצה וילך אליו. הנה אם כן בכאן שתי סבות אחרות קרובות ומניעות לשלא ירגישו בדבר לא עלי ולא שמואל. עוד זכר בפסוק השלישי שלשה דברים האחד הזמן מהלילה אשר היה כשבאהו אותו הקול והקריאה.
פסוק ג:
וזהו שאמר (ג) ונר אלקים טרם יכבה, הוא נר המנורה, כי בהיכל ה' אשר שם ארון אלקים לא היה נר דולק, והודיענו בזה שבאה הנבואה ההיא לשמואל קודם שכבו נרות המנורה בעוד לילה בכמו זמן קריאת הגבר, שהרי אמר אחר כך וישכב שמואל עד הבקר וגומ', וזכר זה להודיע שהיה העת מוכן להגעת החלומות הצודקים ולהגיע הנבואה אליו, להיותו אצל עלות השח' אחרי התכת האדי' מהמוח ולאות הכזבת המדמה, או אמר זה להגיד שהיה נר במקדש והיה שמואל רואה שאין שם אדם שיקרא אליו ולכן הלך אצל עלי: עוד הודיע ענין שני, והוא באי זה מקום ובאיזה תכונה הגיעה אליו הנבואה, ואמר ושמואל שוכב במטתו ונח על השלם שבתכונות לשמוע הקול ולקבל אותו השפע. עוד הודיע ענין שלישי. והוא מאיזה מקום בא אותו הקול והקריאה, ואמר בהיכל ה' אשר שם ארון אלקים, ובי"ת בהיכל אינה בי"ת המקום כמו שחשבו המפרשים, אבל היא בי"ת החומר, כמו (שמות ל"ח ח') במראות הצובאות (שם ל"ה ל"ב) בזהב ובכסף, יאמר שהיה שמואל עליו השלום שוכב ומתבודד בענין היכל ה' אשר בו ארון אלקים, ולהיותו משוטט מחשבתו בענין הארון באהו הנבואה איך יגלה ארון האלקים כמו שיזכור, ומלת שוכב יאמר על היותו מחשב בדבר, כמו שאמר (קהלת ב' כ"ג) גם בלילה לא שכב לבו, ואמר (שיר ג' א') על משכבי בלילות. רומז על המחשבות. ואפשר עוד לומר שבי"ת בהיכל ה' תשמש במקום מן, כמו (ויקרא ח' ל"ב) והנותר בבשר ובלחם (בראשית ח' י"ז) בעוף ובבהמה (שמות י"ב י"ט) בגר ובאזרח הארץ, כמו שזכרו האפוד בספרו, יאמר שמהיכל ה' אשר שם ארון האלקים מאותו היכל קרא ה' את שמואל, ויהיה אם כן אומרו בהיכל ה' אשר שם ארון האלקים דבק עם ויקרא ה' אל שמואל שיזכור. והנה זכר זה להודיע שלא היה הקול אנושי ולא מלאכותיי, אבל היה יוצא ממקום קדש הקדשים, וכמו שנ' במשה (שם כ"ה כ"ב) ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים. ועם היות שעלי לא הבין הקול מאיזה מקום היה יוצא, רצה הכתוב להודיע האמת איך היה, והנה בעל הטעמים שם האתנח בשוכב, והוא ממה שיורה שבהיכל ה' אינו דבק עם שוכב, כי אם עם ויקרא ה' אל שמואל, עם היות ששם סוף פסוק ביניהם. והנה ראיתי שיונתן כוון לפירוש האמתי הזה. אמר ובוצין בית מקדשא דיי' עד לא טפח, ושמואל שכיב בעזרת ליואי, וקלא אשתמע מהיכלא דיי' דתמן ארונא דיי', ראה גם ראה שעשה בי"ת בהיכל ה' כמו מ"ם, ושאמר שבא הכתוב להודיענו שבא הקול והקריאה מהיכל ה'. וכן כתב רש"י זכרונו לברכה בהיכל ה' אשר שם ארון האלקים ויקרא ה', והקול יצא מבית קדש הקדשים שקרא לשמואל, סוף מקרא העליון מחובר לראש מקרא האחרון, וזהו שאמר הכתוב (איוב ל"ז ה') ה' ירעם אל בקולו נפלאות. עלי היה כהן ושוכב מבפנים ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ וקפץ הקול דרך עלי לשמואל, במסכת תמיד. (עיין רש"י) ולפי דבריהם אלה יהיה פי' ועלי שוכב במקומו, רוצה לומר מקום הכהן שהוא מבפנים לא שמע הקול האלקי ששמע שמואל מבחוץ. ונוכל לומר שאמרו ועיניו החלו כהות בא להודיע שהיה חסר הראות, ומפני זה היה ראוי שיהיה שלם חוש השמע, ועם כל זה לא שמע כלל וכל זה מסכים למה שפירשתי. ובדרש אמרו (מ"ש פר' ח') וזרח השמש ובא השמש (קהלת א' ה'), עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק אחד הוא מזריח שמשו של צדיק אחר, עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, עד שלא השקיע שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי, וזהו שאמר הכתוב ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'. והמאמר הזה קיימו וקבלו חכמינו זכרונם לברכה ביניהם להאמינם שההשגחה האלקית תקים בכל דור ודור נגיד ומצוה לאומים, עד שאמרו שם במדרש שמואל מאמר עצום מאד. רבי אליעזר בן יעקב אומר אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, אין דור שאין בו כמשה, אין דור שאין בו כשמואל, ולזה נאמר אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל, רצו לומר שעל כן נכפלו שמותיהן להעיר שתמיד בכל דור יהיו כמותם. ואין ראוי שיודו זה במעלת נבואתם, כי כבר אמרה תורה (דברי' ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. כי אם בהיותם מגינים על דורם כל אחד בערך דורו. כאמרם (ר"ה כ"ה ע"ב) יפתח בדורו כשמואל בדורו, וזה נרמז כאן באמרו ונר אלקים טרם יכבה. הנה עשו נר אלקים רמז לנפש. על דרך מאמר שלמה עליו השלום (משלי כ' כ"ז) נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. וכפי זה המאמר יהיה פירושו ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות, שהיה עלי שוכב ועומד במקומו ומדרגתו כמשפט העם, והיה רוח הקדש הולך ופוסק ממנו ולא היה רגיל אצלו כבתחלה, ולזה המשיל הפסק נבואתו בכהות העינים והעדר הראות, ושבאה הנבואה לשמואל ולא באה אליו. ובמדרש שמואל (פרש' ח') אמרו כל המעמיד בן רשע עיניו כהות, מנא לן? מיצחק וכן עלי. ולדעת הדרש הזה יהיה הפסוק הזה הקדמת ידיעה למה שבאה הנבואה לשמואל:
פסוק ד:
ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני וגו'. זכר הכתוב שקרא האלוה יתברך אל שמואל בקול מוחש בקול בן אדם, וששמואל מיד בשמעו הקול בהיותו על מטתו אמר הנני, (ה) וקם במרוצה רבה וילך על עלי ויאמר אליו הנני כי קראת לי, ועלי השיבו לא קראתי שוב שכב. ואין ספק שעלי חשב ששמואל מתפעל מהדמיון ושמחוזק דמיונו נדמה לו אותו הקול והגיע, כי היה כמו שזכר החוקר (אריסט"ו) בספר חוש ומוחש, כשיתגבר הדמיון וידמה קולות המוחשות או הדברים הנראים יביאם מבפנים לחוץ ויראו לחושים כאלו השיגו אותם מבחוץ, כי כמו שהדברים ילכו פעמים מהחושים אל הדמיון ככה פעמים רבות יבואו מהדמיון אל החושים, וזאת היא הסבה במה שיראו מהצורות הכוזבות אל המוקדחים ואל חלושי המזג, וכן חשב עלי שהיה הענין בשמואל שנפעם רוחו ודמה הקול שלא שמע, ומפני זה גער בו ואמר לא קראתי שוב שכב.
פסוק ו:
ושמואל שב אל המטה בבושת פנים ובאהו הקול פעם שנית ויקראהו שמואל, ואין ספק שחשב שעלי היה קורא אותו אבל לא אמר הנני מהמטה וגם לא רץ כמו שעשה בראשונה, לפי שהכלימו עלי בפעם הראשונה, ולזה הלך אליו ואמר הנני כי קראת לי, רוצה לומר הנה עתה לא תוכל להכחיש שקראת לי אחרי ששנה הקול שתי פעמים, וידמה שעלי הרגיש בדבר ולכן לא גער בו כבראשונה, אבל אמר לו בני שוב שכב, הנה הוסיף בדבריו לומר בני לדבר על לבו, לפי שהיה כבר הדבר אצלו בספק אם היה דבר נבואיי או מפעל הדמיון, כי התבגרות הדמיון באיש הבריא לא יהיה כי אם על המעט ולא יתרבה, ולכן בלשון רכות אמר בני שוב שכב:
פסוק ז:
והנה אמר הכתוב אחר זה ושמואל טרם ידע ה' וטרם יגלה אליו דבר ה', והרב המורה כתב בחלק שני מספרו, שהקול והדבור שבא לנביאים כלם היה תמיד במראה הנבואה ולא בהקיץ, והיה תמיד קול מושכל לא קול מוחש, ומאשר הוקשה לו מה שנזכר כאן בענין שמואל השיב עליו בפר' מ"ד (דף קכ"א ע"א) מאותו חלק ואמר זה לשונו. ואפשר שישמע הנביא הדבר ההוא שישמעהו במראה הנבואה בדבר הרגיל הנודע עד שלא ירחיק ממנו דבר, יתבאר זה מענין שמואל, כי כאשר קראהו השם בענין הנבואה חשב שעלי הכהן קראו פעם אחר פעם שלשה פעמים, אחר כך ביאר הכתוב עלתו ואמר שאשר חייב לו זה להיותו חושב שהקורא אותו עלי הוא, לפי שלא היה נודע אז שדבר השם לנביאים יהיה בזאת הצורה ולא נגלה לו זה הסוד עדיין, והוא אמרו ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה וגו', רוצה לומר שהוא לא היה יודע ולא נגלה לו שכן הוא דבר ה', או יהיה אמרו טרם ידע את ה', רוצה בו שלא קדמה לו נבואה, כי כאשר יתנבא כבר נאמר לו במראה אליו אתודע. ויהיה פירוש הכתוב לפי ענינו כן, ושמואל לא התנבא קודם לזה ולא ידע כי כן תהיה צורת הנבואה עד כאן. ואני כבר תמהתי בספר מחזה שדי אשר לי, שאין הדבר כמו שחשב הרב המורה, ושהקול אשר בא לשמואל היה כקול אשר בא לישראל בהר סיני בספור שתי הדברות, ושהיה קול מוחש מגיע לאזניו והיה קול אלקי נברא בדרך נס, ושהנבואה פעמים תבוא לנביאים מושכלת בהתודעות ברור מגיע לשכליהם, ופעמים תבוא מדומה בצורות אשר יראו בכוחם המדמה, ופעמים תבוא מוחשת בקול מגיע לאזניהם ובדבר נורא שיראו לעיניהם בפעל, ושכל אלה מיני נבואה הם. וחכמי הנוצרים בספריהם הסכימו על זה. ואין ראוי במקום הזה שנתטפל בזה הדרוש, אבל ראיתי בפירוש הפרשה קשה לרב המורה מדוע בא פסוק ושמואל טרם ידע את ה' בין הקריאה השנית לשלישית? ויראה מדבריו שהוא חשב שהיה אחרי כל הקריאות ושלא עיין בכתוב. ואחשוב אני שלא בא הפסוק הזה כי אם להבדיל בין עלי ובין שמואל, כי עד הנה עלי בקריאה הראשונה לא חשב שהיה קול נבואיי וגם שמואל לא חשבו כן, והיו שניהם שוים בהעדר ההבנה בזה, אבל אחרי שקראו שנית הרגיש עלי קצת בדבר ואמר בני שוב שכב כמו שאמרתי, ובפעם השלישית הבין בשלמות כי ה' קורא את הנער ושמואל לא הרגיש כלל גם בפעם השנית גם בשלישית עד שלמדו עלי, ובא הפסוק הזה לתת הסבה למה לא הרגיש שמואל בדבר כמו שהרגיש עלי ואמר ושמואל טרם ידע את ה', רוצה לומר עלי היה לו מקום להבין ולדעת לפי שכבר ידע את ה', כלומר שהתנבא הוא עצמו והיה נגלה אליו דבר ה' שיבא פעמים בקול מוחש, אבל שמואל עדין לא ידע את ה' כי לא התנבא עד הנה, ועוד שלא נגלה אליו דבר ה', רוצה לומר לדעת מפי שומע ומלמד איך תהיה צורת הנבואה. ולכן לא הרגיש כלל בקריאות עד שהודיעו עלי אמתת הדבר. ות"י עד לא אליף למדע דחלתא דיי'.
פסוק ח:
וזכר הכתוב שבפעם השלישית הלך שמואל לעלי, כי לא נמנע מלכת אליו עם היות שלא ענהו בשאר הפעמים בחפצו, ושאז הבין עלי כי ה' קורא לנער, (ט) ואמר עלי אליו שוב שכב והיה אם יקרא אליך (רוצה לומר אותו הקול ששמעת) ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך, ומדברי עלי יתבאר מה שאמרתי שהיה הנהוג לבוא לנביאים קול מוחש לדבר עמהם, ולכן הבין שיי' קורא לנער, ואם היה כדעת הרב המורה, יקשה איך הבין עלי שיי' קורא לנער בהיות מהנמנע שתבוא הנבואה בקול מוחש? אבל האמת יורה דרכו שהיה דבר נודע אצל עלי שצורת הנבואה כן, ומאשר ראה ששמואל שמע הקול פעמים שלש והיה כבר ער וביקיצה שלימה היה שומע אותו, ועוד שעלי לא היה שומע ממנו כלל, גזר מההקדמות האלה שהיה דבר אלקי שהקב"ה היה משמיע למי שירצה, על דרך (במדבר ז' פ"ט) וישמע את הקול מדבר אליו, ואמרו חז"ל (יומא פ"א ד' ע"ב) קול לו קול אליו, משה היה שומע וכל ישראל לא היו שומעין. ואמנם למה באה הנבואה הזאת בזה האופן אל שמואל, והסבה אצלי הוא, לפי שידע עלי ממנה וישאלהו בבקר עליה ויהיה שמואל מוכרח לספרה אליו, מה שלא היה כן אם באתהו הנבואה לשמואל כדרך שאר הנביאים, כי אולי היה בוש ונכלם מלאמרה לעלי רבו, כי גם בכל זה לא אמרה אליו כי אם אחרי השבעתו אותו כמו שיזכור:
פסוק י:
וזכר הכתוב שאחרי שעלי למד לשמואל מה יעשה הלך לשכב ויבא ה' ויתיצב כפעם בפעם, רוצה לומר שבא קול ה' ויתיצב באזניו כשאר הפעמים, כי הוא לא ראה תמונה כלל, ואז אמר שמואל דבר כי שומע עבדך, והנה לא אמר דבר ה' כמו שלמדו עלי, לפי שעדיין היה מספק אם היה המדבר ה' עד שראה אופן הדברים. הנה התבארו החלופים שבאו בפסוקים והותרו השאלות רביעית וחמשית וששית: ובאלה שמות רבה (פר' י"ו דף קל"ד ע"א) אמרו הה"ד (משלי י"ו י"א) פלס ומאזני משפט לה', וכן מצינו משה שוה לשמואל שנאמר (תלים צ"ט ו') משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, בא וראה כמה בין משה לשמואל, משה היה נכנס ובא אצל הב"ה לשמוע הדבור ואצל שמואל היה הקב"ה בא, שנ' ויבא ה' ויתיצב ויקרא שמואל, למה כך? אמר הקב"ה כדין וכשורה אני בא עם כל אדם, משה היה יושב ומי שהיה לו דין היה בא אצלו, שנאמר (שמות י"ז י"ג) וישב משה לשפוט את העם, אבל שמואל היה טורח והולך מעיר אל עיר ושופט את ישראל שלא יצטערו הם לבא אצלו, שנאמר (בספ' סי' ז' י"ו) והלך מדי שנה בשנה, אמר הקב"ה משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל יבא אצלי לאהל מועד לשמוע הדבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם אני הולך אצלו לדבר אליו, שנאמר ויבא ה' ויתיצב, לקיים מה שנאמר פלס ומאזני משפט לה':
פסוק יא:
ויאמר ה' אל שמואל וגו'. הוקשה לי למה באה הנבואה הזאת לשמואל? האם לייעד הרעה על בית עלי? הנה כבר בא אליו איש האלקים והודיעו כל הדברים הרעים העתידים לבוא על זרעו, ומה תועלת בהשנות הקללות והייעודים הרעים ההם על ידי שמואל? וחשבתי אני בזה שעלי היה מסופק בדברי איש האלקים אשר בא אליו, לפי שדבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, וחשב אולי הוא מעצמו אמר הדברים ההם למה שראה מעניני בניו הרעים, ויורה על זה שאתה לא תמצא שאמר עלי תשובה ולא דבר כלל על דברי איש האלקים, אבל שתק כמספק במאמריו להיותו בלתי מוחזק אצלם בנביא השם, וכ"ש בהיותו אלקנה כדעת חז"ל (סדר עולם פרק כ') שלא היה נביא קודם לזה, הנה מפני כן ראה האל יתברך לדבר לשמואל ושיהיה באופן שעלי עצמו ידע שבא אליו הדבור וישמע את הקול מבין שני הכרובים וישאלהו עלי מה הדבר אשר דבר ואז ידע שבאמת דבר ה' אליו, וזה ממה שיאמת דברי האיש האלקים אחרי שמפי עולל ויונק הנער שמואל יסד האל ית' עוז ומאמר נבואיי.
פסוק יב:
והנה יורה על זה מה שאמר האל יתברך אל שמואל ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו וגומר, להגיד שמה שדבר איש האלקים דבר ה' היה באמת, והנה לא אמר הקב"ה לשמואל ולא צוהו שיאמר זה לעלי אלא הודיעו מה שיהיה כאלו היה מעיד בו, וזה ממה שיחזק עוד בלב עלי אמתת הנבואה ההיא: ואמרו [בפסוק שלמעלה] הנה אנכי עשה דבר בישראל וגו', רצה על הלקח ארון האלקים ועל שיפלו בני ישראל בידי פלשתים באותו המלחמה, שיגדל העונש וההפסד כל כך שכל שמעו תצלנה שתי אזניו, והיא תנועת ההרעשה מרעדת האנשים, כמו (חבקוק ג' י"ו) לקול צללו שפתי. עוד הודיעו שבאותו יום שיפלו ישראל במלחמה וילקח ארון האלקים אז יקיים אל עלי את אשר דבר עליו ביד איש האלקים, כי אז ימותו שני בניו חפני ופנחס. ואמר החל וכלה, רוצה לומר שתהיה שם ההתחלה ואחרי כן יהיה כלה והתכלית יהיה בהריגת שאול נוב עיר הכהנים שהיו מזרעו של עלי. הנה שני הפסוקים האלה הם הייעוד מאשר יבא על בית עלי. ואחרי זה הוכיח לעלי הזקן עצמו, (יג) ואמר והגדתי לו כי שופט אני וגו' ולכן נשבעתי וגו', ופירשו המפרשים שאז עם זה העונש יגיד לבית עלי את חטאתם, כי מתוך העונש יכירו את עונם, ויהיה לדעתם אמרו והגדתי לו כמו ואגיד לו ואין זה מתישב אצלי. ולדעתי יוכיח לעלי על אשר לא התפעל מדברי איש האלקים אשר בא אליו קודם לזה, וזהו והגדתי לו כי שופט וגומר, רוצה לומר שכבר הגיד לו הקב"ה על ידי איש האלקים שהיה שופט את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו, ועכ"ז שאמר איש האלקים לעלי הנה עלי לא כהה בהם, רוצה לומר לא כהה להם פניו ולא גער בהם, וענין זה שכאשר בא איש האלקים אל עלי בשם ה' היה ראוי שמיד יגער בבניו ויצעק צעקה גדולה ומרה, ומאשר הוא שתק ולא דבר כלל ולא גער בהם לכן באה הנבואה מיד באותו לילה לשמואל להודיעו חטאת עלי אשר עשה בזה, ויהיה לפי זה אמרו והגדתי, ואני כבר הגדתי לעלי כי שופט אני את ביתו וגו', ועכ"ז לא כהה בהם מיד כששמע דברי איש האלקים ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר וגו', ואמרו אשר מקללים להם בניו, כתבו המפרשים שהוא תקון סופרים, שהיה לו לומר כי מקללים לי בניו. ולדעתי אין בזה תקון כלל, אבל אמר שבניו במעשיהם הרעים היו מקללים עצמם, ועם היותם חוטאים במה שבינם למקום הנה הם לבדם ישאו את עונם, כי בהיותם מפסידים מעשיהם הם מחרימים ומקללים את עצמם, ועכ"ז אביהם לא חשש לזה ולא כהה להם, ובעבור זה נשבע ה' באפו (יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, רוצה לומר אעפ"י שישתדלול בזבחים ומנחות להגישם לא יכופר להם אותו העון, או שיביאום לכפרתם. ואפשר לפרש בי"ת בזבח ובמנחה שיהיה בי"ת בעבור, כמו (הושע י"ב י"ג) ויעבוד ישראל באשה, (תהלים קכ"ב א') שמחתי באומרים לי, יאמר שלא יתכפר עון בית עלי בעבור מה שעשו בעניני הזבחים והמנחות שהיו לוקחים אותם בחזקה מבני ישראל כמו שנזכר: ואחז"ל במדרש שמואל (ריש פר' י') בזבח ובמנחה הוא דלא יתכפר אבל יתכפר בתלמוד תורה ובגמילות חסדים, ומהם (כדאית' במסכת ר"ה פ"א י"ח ע"א. ובירושלמי דר"ה דף נ"ח ע"ב) אמרו אבל מתכפר הוא בתפלה. והמפרשים העירו בזה ספק עצום, איך נשבע ה' שבועה כזאת שלא יכפר את בני עלי? והיה אם כן בזה נועל מהם שערי תשובה, ואיך היה מעניש הבנים אשר עדיין לא היו נולדים מפני חטא אבותם? והנה יותר כלו עם דברי חז"ל שבזבח ומנחה לבד נשבע שלא יכפר להם, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אבל בתפלה ובתחנונים ובתלמוד תורה ובגמילות חסדים לכל אחד מבניו אין ספק שיכפרם הקב"ה, ולא היה אם כן מונע מהם דרכי התשובה. ועם היות שנשבע שימותו אנשים ויביטו צר מעון, כבר השרישנו הנביא ירמיהו ע"ה (י"ח ז' ח') רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנטוש ולנתוץ וגו', ושב הגוי מרעתו וניחמתי על הרעה, וכן בני עלי עם התשובה היו יכולים להפטר ממנה כמו שזכרתי, (במאמר חז"ל ר"ה פ"א י"ח ע"א) שאמר רבן יוחנן בן זכאי לאותה משפחה מבני עלי שהיו מתים בחורים שיעסקו בתורה. ושם נאמר שהלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קוראים אותם משפחת יוחנן על שמו, וכן אמרו במסכת יבמות (פרק י"ב ק"ה ע"א) רבא ואביי מדבי' עלי קא אתו, רבא דעסיק באוריתא חיה ארבעין שנין אביי דעסיק באוריתא ובגמילות חסדים חיה שתין שנין, אמנם אנשי נוב ושאר בני עלי קרה שהיו כלם בני בליעל לא ידעו את השם ולכן נענשו:
פסוק טו:
וישכב שמואל עד הבקר. זכר ששמואל אחרי אשר שמע הדברים האלה לא קם בזריזות להגידם אל עלי כמו שהיה קם לאמר לו הנני כי קראת לי, לפי שהיה יעוד קשה והיה ירא מהגיד אליו, ולכן שכב עד הבקר, וגם בקומו לא הלך אל עלי, אבל פותח דלתות בית ה' וירא מהגיד לו את אשר שמע, (טז-יז) ואז עלי קראו וישאלהו לאמר מה הדבר אשר דבר אליך, רוצה לומר הקול ההוא אשר היה קורא אותך, אין ספק ששב פעם אחרת ושדבר אליך ולכן אל תכחד ממני דבר מכל אשר דבר אליך, ואמר זה לפי שהיה נפשו של עלי אומר לו שדבר אליו האלקים ושהיה נבואה קשה ושהנער יבוש ויכלם מהגידה, ולכן הוצרך להשביעו, והיה אופן השבועה כה יעשה לך אלקים וכה יוסיף, רוצה לומר כדבר הרע אשר דבר ככה יעשה לך האלקים וגם יוסיף להרע אותך יותר אם לא תגיד האמת ואם תכחד דבר. וכבר נטו חז"ל במדרש שמואל (פרש' י') אל זה הפירוש, אמרו כה יעשה אלקים אין כתיב כאן, אלא כה יעשה לך אלקים כשם שאין בני יורשים ככה לא ירשו בניך את מקומך. ועם היות שלא כחד שמואל דבר ממנו נתקיימה קללת עלי, ומכאן אמרו חז"ל במסכת מכות (פ"ב י"א ע"א) קללת חכם אפילו על תנאי תמיד מתקיימת:
פסוק יח:
והנה זכר הכתוב שעלי בשמעו הדברים האלה אמר ה' הוא הטוב בעיניו יעשה, ר"ל רחמן הוא והטוב יעשה ולא יעשה רע, וכאלו היה מפייס עצמו ומתנחם לעצמו תנחומין של הבל, או אמר אדון הוא והכל שלו וכאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה:
פסוק יט:
פרשה שלישית בעניני הארון, רוצה לומר שבא למלחמה ונלקח והנסים שעשה בארץ בפלשתים, ואיך הושב לארץ ישראל. תחלתה ויגדל שמואל ויי' היה עמו וגו', עד ויהי כאשר זקן שמואל וגו': והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות, שתים מהם קודם הליכת הארון, ושתים בענין הליכתו, ושתים בתשובת הארון:
פסוק יט:
השאלה הראשונה במה שאמר ויוסף ה' להראה בשילה כי נגלה ה' אל שמואל בשילה בדבר ה', ויקשה בפסוק הזה הכפל הדברים שאמר ויוסף ה' להראה בשילה ואמר עוד כי נגלה השם אל שמואל בשילה ואמר שלישית כדבר השם והם שלשה לשונות בדבר אחד, ואין להשיב עם דברי המפרשים שפירשו שהוסיף השם להראה בשילה כמו שבפעם הראשונה שזכר שנגלה השם אל שמואל בשילה, לפי שזה כבר ידענו כי בשילה היה המראה הראשונה, כמו שאמר ושמואל שוכב בהיכל ה', כ"ש אומרו עוד בדבר ה' שהוא נוסף אחרי שזכר ההגלות שבא אליו:
פסוק יט:
השאלה השנית באמרו ויהי דבר שמואל לכל ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים וגו', והוא איך צוה שמואל לישראל שיצאו אל פלשתים וינגף ישראל לפניהם? והמפרשים אמרו שצוה שמואל אותם לצאת כדי שינגפו לפני פלשתים לפי שהיו ישראל חטאים וחייבים במשפט הזה, וכן בפלגש בגבעה צוה אותם שיעלו וינגפו ישראל לפני בנימין, ויקשה זה מאד כי איך אמר קודם לזה ויגדל שמואל ויי' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא ליי'? ואם הייעוד הראשון שאמר שמואל לא נתקיים ואמר שיצאו ישראל ונפלו לפני אויביהם אם כן איך ידעו כי נאמן שמואל לנביא? ואיך לא הפיל מכל דבריו ארצה ובמה נבחנה נבואתו? השאלה השלישית איך אמרו ישראל נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וגו'? והנה הארון היה בבית קדש הקדשים ולא היה רשאי אדם להוציאו משם ולמה הוציאוהו משם? לפי שנפלו כארבעת אלפים איש, הלא בימי השופטים נפלו לפני אויביהם פעמים רבות ולא הוציאו ארון האלקים ולא הוליכוהו לפניהם, ואם עוזה מת לפי שאחז בארון האלקים, איך אם כן הביאו בני ישראל את ארון האלקים ולא פחדו ולא שתו לבם ולא מת מהם איש? השאלה הרביעית למה נשבה ארון האלקים בידי פלשתים? האם היה בעון ישראל? הנה לא נזכר עון אשר חטאו לשיתחייבו עונש גדול כזה, ואם היה בעון בני עלי? הן לא קצרה יד השם מהוכיח את חפני ופנחס ולהמיתם מבלתי שישבה וילכד ארון האלקים, והנה בגלות ישראל הכללי (כפי מה שבא בקבלתם ז"ל) (שקלים ט' ע"א וביומא פ"ה נ"ג ע"ב ודף נ"ד ע"א) לא לקחו האויבים את הארון ונגנז בהשגחת הש"י, ואיך אם כן לקחו עתה הפלשתים את הארון ונשארו ישראל בקרב הארץ? השאלה החמישית בתשובת הארון במה שדברו עליו כהני הפלשתים והקוסמים, כי יראה שפעמים יספקו ביכולת האלקי והשגחתו ופעמים יאמינו בו באמתות, כי הם אמרו אם משלחים את ארון אלקי ישראל אל תשלחו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם וגו' אז תרפאו, ויורה שאמרו זה בודאי ואמתות, אחר כך אמרו אולי יקל את ידו מעליכם וגו' ויורה שהיה זה אצלם בספק, עוד אמרו ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים וגו', ויורה שהיה זה אצלם בודאי בענין מצרים, ומה שאמרו ועתה קחו ועשו עגלה חדשה וגו' ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו, יורה שהיה אצלם הענין בספק והיו עושים עליו הנסיון, ובביאור הפסוקים אעיר עוד עליהם חמשה ספיקות:
פסוק יט:
השאלה הששית למה הכה השם בבית שמש כאשר ראו בארון האלקים שבעים איש חמשים אלף איש? כי הכתוב אומר שכאשר ראו את ארון האלקים שמחו מאד והעלו עולות ויזבחו זבחים, ואם כן אין ראוי שנאמין שלא הניחו מלאכתם לכבדו, והוא זר גם כן מאד שנאמר שפרצו לראות בארון ופתחו אותו וראו מה שבתוכו ולפיכך נענשו, כי פשט הכתוב לא יסבלהו, כי אמרו וישמחו לראות אין פירושו כי אם ששמחו כאשר ראו ביאתו לא שיפרצו לפתוח אותו, והוא גם כן אמרו ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', ואיך במקום קטן בבית שמש מתו כל כך אנשים ולסבה קטנה כזאת:
פסוק יט:
והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק יט:
ויגדל שמואל וה' היה עמו וגומר. הנה המחברים כלם הסכימו שהאמות בדברי הנביא הוא משיג עצמי ממשיגי הנבואה, והראיה שהביאו עליו היא מן הפסוק הזה שאמר ויגדל שמואל ויי' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה, רוצה לומר שכאשר גדל חל עליו השפע הנבואיי ולא נפל מכל דבריו ארצה כי נתאמתו ייעודיו כלם, (כ) וכאשר ראו כל ישראל מדן ועד באר שבע אמות ייעודיו ודבריו הכירו וידעו כי נאמן שמואל לנביא לה'. ואין ספק שגם כן רמז בדברים האלה שדברי שמואל לא נפלו ארצה, רוצה לומר דברי חולין אשר לו, כי דבריו הנהוגים בפיו שלא ברוח הקדש היה אומר אותם במדה במשקל ובמשורה, ולא הפיל מהם דבר ארצה, ולזה ידעו כל ישראל שהיה שמואל נאמן לנביא לה', רוצה לומר מוכן להיות נביא לה' מצד מה שראו מאמות דבריו וסדר עניניו, כי הכנת המדות ושלמותם בטבע עוזר גדול להגעת הנבואה: וזכר עוד שלא די שהיה שמואל נאמן לנביא והיה מוכן להנבא אבל גם היה הוא מכין את אחרים להנבא, כי עם היות שבזמן עלי היה דבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ הנה אחרי שבא השפע אל שמואל נגלה ושנה והרגיל להגלות, (כא) וזה פירוש הכתוב ויסף ה' להראה בשילה, רוצה לומר להראה לאנשים אחרים בשילה, והיתה הסבה בזה כי נגלה ה' אל שמואל בשילה, ובעבור שנגלה אליו הוסיף יתברך להראה לאחרים. ואמנם אמרו עוד בזה בדבר ה' הוא פירוש ההגלות של שמואל, שלא היה שראה שמואל מראה כלל כי אם ששמע הקול ההוא כמו שנזכר ולזה אמר כאן כי נגלה ה' אל שמואל בדבר ה', רוצה לומר שנגלה אליו בדבריו וקולו ששמע. ורד"ק כתב שיסף ה' להראה בשילה לשמואל, לפי שבפעם הראשונה באה אליו הנבואה בשילה ג"כ והיא המראה הקודמת שנזכרה בכתוב, כי לפי שבאה שם הנבואה פעם אחת באהו ג"כ פעם שנית, ושהמראה שהוסיף כאן לבוא לשמואל היא שיצוה לישראל שיצאו לפלשתים למלחמה ושזה פי' כדבר ה' ויהי דבר שמואל אל כל ישראל, שהיה דבר ה' אליו ושמואל אמרו אל כל ישראל, והוא שיצאו כל ישראל לקראת פלשתים. וכבר זכרתי שאין זה מתישב כפי פשט הכתוב, כי אין תועלת במה שהודיע שנראה אליו האלקים בשילה לפי שנראה לו בשילה כי לא באה הנבואה לשמואל בסבת המקום כי אם מפאת הכנתו והרצון האלקי, גם אין ראוי שנחשוב שבחינ' שמואל בנבואתו היתה בדבור כוזב ושהיתה התחלת נבואתו בשוא ודבר כזב לפי שהדבר הראשון אשר יעדו עליו לישראל לא נתקיים, ולכן היה מה שפירשתי הוא הנכון, שזכר הכתוב שנגלה האלקים לאחרים באמצעות מה שבא לשמואל מהדבור והקול האלקי. ובמדרש שמואל (פרש' י') אחז"ל ר' יהודה בר סימון אמר אף משנפל ארצה לא הפיל מכל דבריו, שכן הוא אומר לשאול מחר אתה ובניך עמי תוך מחיצתי: