כיצד היה מותר להרוג את אנשי יבש גלעד ואת טפם?
הקדמה
נאמר בפרקנו:
ה. ויאמרו בני ישראל: מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ד'. כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ד' המצפה לאמר: מות יומת.
ח. ויאמרו: מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה אל ד' המצפה. והנה לא בא איש אל המחנה מיביש גלעד אל הקהל.
ט. ויתפקד העם, והנה אין שם איש מיושבי יבש גלעד.
י. וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, והנשים והטף.
יש לשאול: כיצד היה מותר לבני ישראל להישבע להרוג את מי שלא יבוא למצפה ואחר כך להרוג את אנשי יבש גלעד על כך שלא באו?
גם אם נבין כיצד היה מותר לבני ישראל להרוג את אנשי יבש גלעד, עדיין קשה: כיצד היה מותר לבני ישראל להרוג את טפם של אנשי יבש גלעד?
א. הסבר הרמב"ן להריגת אנשי יבש גלעד
על הפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת" (ויקרא כז, כט) כתב הרמב"ן הסבר מיוחד על פי הפשט, ועל פיו הסביר את פרשתנו וכן פרשיות נוספות בספרי הנביאים.
כך כתב הרמב"ן:
ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לד', שהן חרמים לכהנים, ואין להם פדיון.
אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר: 'אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם' (במדבר כא, ב) - ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם: שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.
על פי זה הסביר הרמב"ן:
ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל, ולא באו אל המצפה (שופטים כא, ח-ט), וכתיב: 'וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב' (שם, י). ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה! ופינחס היה שם (כ, כח), ועל פיו נעשה כל הענין ההוא!
ועוד מצאתי באגדה בילמדנו (ילקוט שמעוני שופטים רמז עו): תניא: רבי עקיבא אומר: 'החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה'.
ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל, שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד.
לפי הרמב"ן מקור השבועה להרוג את את מי שלא בא למצפה הוא מהפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת" (ויקרא כז, כט)! מפסוק זה למדנו שיש למלך ישראל ולסנהדרין הגדולה במעמד כל ישראל כח להחרים שמי שלא יעשה כדבריהם ימות!
ב. הסבר ה"מגדל עוז" להריגת הטף של אנשי יבש גלעד
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק ד הלכה ו) כתב:
והיאך דין עיר הנדחת? בזמן שתהיה ראויה להיעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים. אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם. אם חזרו ועשו תשובה מוטב. ואם יעמדו באיולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא. והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר. כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו. נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן, ושאר העיר ניצול. נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף. ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב.
כתב ה"מגדל עוז" שם:
וכבר תמה ר"מ הלוי מטוליטולא עליו למה העניש הנשים והקטנים שאינן בני חיוב.
והשיבו חכמי לוניל ז"ל בראיה דגרס בספרי: 'הכה תכה את יושבי העיר - מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים כלל', שהורגין אותן. דדריש 'את' רבויא. ועוד דבכריתות פלוגתא דר' אליעזר ור"ע, דר' אליעזר סבר קטנים בני רשעי ישראל נהרגין ור"ע סבר אין נהרגין, ופסק כר' אליעזר משום דסתם ספרי ר"ש, וקאי כר' אליעזר. ועוד שיש ללמוד מעדת קרח ואנשי יבש גלעד, שהרגו הנשים והטף, אף על פי שהן לא חטאו נענשו בעבור הגדולים, משני טעמים: חדא שהם סבה וגורמים לישיבת הגדולים, ועוד לרדות הגדולים בהריגתן שהן חביבין עליהן.
נמצאנו למדים שכל המעשים הקשים הללו שעשו בני ישראל היו על פי הדין!
יהי רצון שכל עם ישראל יהיה מאוחד בעבודת ד', ומתוך כך נזכה לגאולה השלמה בקרוב.