פסוק א:ומלך אין בישראל. כי אם היה מלך לא היה מה שהיה, כי המלך היה מעניש את החוטאים, ולא היו, אם כן, ישראל נלחמים זה בזה כאשר יסופר וכתב בסדר עולם (פרק יב), שגם זה היה בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל:
פסוק ב:ותזנה עליו. סרתה מעליו, והלכה לבית אביה:
פסוק ג:לדבר על לבה. דברים טובים המקובלים על הלב, להשיבה אליו:
פסוק ג:וצמד חמורים. אחד לו, ואחד לפילגשו בשובה לביתו:
פסוק ג:ותביאהו. פילגשו ראתה אותו בחוץ והביאה אותו לבית אביה:
פסוק ג:לקראתו. רצה לומר, בעת לכתו לקראתו:
פסוק ד:ויחזק בו. היה אוחז בו ולא עזבו ללכת מאתו:
פסוק ד:וילינו שם. בהלילה שאחר שלשת הימים:
פסוק ה:סעד לבך. לבל יחלוש הלב, סעד אותו באכילת פת לחם:
פסוק ו:הואל נא. התרצה נא ולין פה:
פסוק ו:וייטב לבך. באכילה ושתיה ובשמחת הלב:
פסוק ח:והתמהמהו. נתעכבו עד אשר נטה השמש לבית מערבה:
פסוק ט:רפה היום לערוב. כי קודם חצות השמש הולך ומתגבר, ואחר חצות הולך ורפה, ולזה אמר הנה השמש רפה ועומדת לשקוע:
פסוק ט:הנה חנות היום. כי שיער בעצמו שלא יבוא היום אל ביתו, ובעל כרחו יחנה ללון במקום לא לו, ולזה אמר ׳הנה חנות היום׳, רצה לומר, החניה אשר בהכרח תעשה היום, הלא טוב יותר לחנות וללון פה וייטב לבבך, ולא כן במקום אחר:
פסוק ט:והשכמתם. אבל כשתלכו בהשכמה, תבוא בו ביום לאהלך, ולא תלין בדרך:
פסוק י:יבוס היא ירושלם. מחוז היה בירושלים ונקראת ׳יבוס׳ (יהושע טו סג), ודוד לכדה (דברי הימים א יא ד ו):
פסוק יא:עם יבוס. סמוך ליבוס:
פסוק יא:והיום רד מאד. השמש ירדה מאוד וקרבה לשקוע:
פסוק יא:ונסורה. נסור מהדרך לנכח עיר היבוסי:
פסוק יב:אל עיר נכרי. שרק גוים גרים בה:
פסוק יב:ועברנו. לזה נעבור עד גבעה שהיא עיר ישראל:
פסוק יג:לך ונקרבה. רצה לומר, נמהר ללכת להתקרב לאיזה מקום ונלון בגבעה או ברמה, במקום שנוכל לבוא עד לא תשקע החמה:
פסוק טז:בני ימיני. מבני בנימין:
פסוק יח:עד ירכתי. רצה לומר, אני הולך ׳עד ירכתי׳ וכו׳, כי משם אנכי, והלכתי עד בית לחם יהודה:
פסוק יח:ואת בית ה׳. עתה הולך אני בדרך מהלכי אל בית ה׳ אשר בשילה לזבוח לה׳, ועם כי אני הולך בדרך מצוה, עם כל זה אין איש מכניס אותי אל הבית:
פסוק יט:וגם תבן. רצה לומר, ואם בעבור המאכל לנו ולחמורינו אינם מכניסים, הלא ׳גם תבן׳ וכו׳, ואם כן מה מידם אקח:
פסוק יט:ולאמתך. היא הפילגש:
פסוק יט:ולנער עם עבדיך. להנער אשר עם עבדיך, ואת עצמו ופילגשו קרא עבדיו בדרך המוסר, וכמו שאמר ׳ולאמתך׳ על פילגשו ; או אמר שיש בידו להאכיל לנערו עם עבדיו, ועל עבדי האיש הזקן אמר:
פסוק יט:אין מחסור. אין שום דבר חסר ממני:
פסוק כ:שלום לך. רצה לומר, לא תפחד כי לא תלין ברחוב:
פסוק כ:רק כל מחסורך עלי. רצה לומר, הואיל ויש עמך לאכול ולשתות, לא אתן לך מאומה ומה שבידך אכול, ורק כל הנחסר לך היא עלי וחוזר ומפרש ׳רק ברחוב אל תלן׳, כי בית מלון לבד היא החסר לך ועלי היא:
פסוק כא:ויבל לחמורים. תקן המאכל לחמורים:
פסוק כב:המה מטיבים וגו׳. באכילה בשתיה ובשמחת לבב:
פסוק כג:אל אחי. וחוזר ומפרש ׳אל תרעו נא׳, רצה לומר, אל תעשו עתה הרעה ההיא:
פסוק כג:אחרי. הואיל והאיש הזה בא לביתי, חוסו על כבודי ואל תעשו הנבלה הזאת לשכב אותו:
פסוק כד:וענו אותם. במשכב:
פסוק כד:ועשו וגו׳. בשאר עניני ניאוף:
פסוק כה:לשמוע לו. לקבל דבריו:
פסוק כה:ויחזק האיש. כי לא רצתה לצאת, ואחז בה בעל כרחה להציל עצמו, בחשבו כאשר יראוה כי יפה היא, יתפייסו בה:
פסוק כה:ויוצא. הוציא אותה אל החוץ:
פסוק כה:וידעו אותה. במשכב:
פסוק כה:ויתעללו בה. בשאר עניני ניאוף:
פסוק כה:וישלחוה. שלחוה לנפשה כאשר עלה השחר, והוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש:
פסוק כו:לפנות הבקר. לעת שהבוקר פונה לבוא:
פסוק כו:ותפול. מחמת חולשת רוב הבעילות נפלה בפתח ולא הוסיפה לקום, ושכבה עד אור הבוקר, ומתה:
פסוק כו:אדוניה. הוא הבעל, ולפי שהיתה לו לפילגש, יחשב לאדון לה:
פסוק כז:נפלת. רצה לומר, שוכבת בשכיבה הבאה על ידי נפילה, וידיה היו מונחות על הסף:
פסוק כח:ויאמר אליה. עדיין לא הרגיש בה שמתה:
פסוק כט:וינתחה לעצמיה. חתכה לפי האברים, ולא חלק אבר אחד מהם:
פסוק כט:לשנים עשר נתחים. ובכל אחד היו הרבה מהאברים:
פסוק כט:בכל גבול ישראל. לכל שבט נתוח אחד, ולבנימין לא שלח, כי ממנו יצאה הרעה הזאת:
פסוק ל:כל הראה. נתח מנתוחי האשה:
פסוק ל:שימו. רצה לומר, כל אחד אמר לחבריו שימו עצמכם להתבונן על הרעה ההיא, עשו עצה ודברו מה לעשות:
