פלגש בגבעה
בפרק יט' אנו מוצאים לכאורה סיפור הדומה לבראשית פרק יט', סדום ועמורה תוצרת גבעת בנימין. סיפור על בעיות בזוגיות שמתפתח להתעללות עם סוף טראגי. האם באמת גבעה היא עיר תאומה לסדום? האם המקרה הפרטי הוא המקרה המאפיין את דור השופטים?
ותזנה עליו פלגשו
תגובת האיש למעשה הזנות אינה מובנת? האם לאחר שתפס אותה במעשה הבגידה ילך אחריה לבית אביה להחזירה? ומדוע אביה מתעקש להחזיק בחתנו? האם יודע על מעשיה של ביתו? האם מחפש האב את טובת ביתו או דבר אחר? הגמ' מתארת את מעשה הזנות בצורה מינורית הנוגעת לבעיות צנועות שבין האיש לפילגשו:
דכתיב: "ותזנה עליו פילגשו"(שופטים יט), רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר: נימא מצא לה.
ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל: עסיק בפילגש בגבעה.
ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר.
א"ל: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. .... איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה, זבוב - אונסא, ונימא - פשיעותא.
(גיטין ו:)
האם זבוב או שערה עומדים בין האיש לאישה, והמחלוקת בזו מעסיקה את הקב"ה לפי עדותו של אליהו הנביא לאמורא אביתר, כמובן שלאמת האלוקית אין ספקות במציאות אלא כל העובדות נכונות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, השאלה איזה משקל נותנים לעובדות, על מה ניתן לסלוח ביחסי הזוג? היכן הוא הקו האדום? האם חוסר היגיינה במטבח או בחדר השינה? האם יש לדון את האישה על אונס במלחמה כנגד חרקים או ששערה הנופלת מראשה בשעת הבישול לתוך המרק הוא פשע בלתי נסלח ומעילה בתפקידה. התלבטות זו היא גם ההסבר מדוע האיש הולך להחזיר את פילגשו, כך גם מסבירים התוס' את ההוכחה לכך שלא היה כאן מעשה של זנות ממש.
זבוב מצא לה נימא מצא לה – מ"ותזנה עליו" דריש לשון זנות ולשון מזון
וא"ת ומנלן דלא הוי זנות ממש?
- ואמר ר"ח מדרצה להחזירה, כדמוכח קראי דאפי' פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם!
כדכתיב: "בא אל פילגשי אביך"(שמואל ב טז כא) וכתיב "ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות".
(תוספות גיטין ו:)
כלומר, מהתחכום של עצת אחיתופל לאבשלום אנו מבינים כי אם אבשלום יהיה עם פילגשי דוד ינעל את המרד ולא יאפשר דרך חזרה וכך כל ישראל יפנימו כי המרד רציני ואין לאבשלום כוונה להתפשר על השלטון עם אביו. לכן זנות ממש היא דרך ללא מוצא בין בני זוג. אבל במקרה שלנו לאחר שהמרק התקרר והמציאות קיבלה את הפרופורציות הנכונות, מחליט האיש שבחשבון הכולל עדיפה הפילגש בבית ולא בבית אביה.
התואר הוא פילגש ולא אישה . האם הייתה פילגש בגלל שהייתה משבט יהודה ולא מאפרים? כמו באם יפתח הקרויה בתואר זונה רק בגלל שהייתה משבט אחר. דבר שהיה לא מקובל בתקופת השופטים(רד"ק שופטים יא א) .
מהבעיות האישיות בין האיש לפילגשו מסיקה הגמרא מסקנות לדורות. הקפדנות של הבעל כלפי האישה עלולה לגרום לנזקים בקנה מידה לאומי! לכן אל תהיה קפדן במיוחד לא רגע לפני כניסת השבת.
אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו,
שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, ושפיכות דמים, וחילול שבת.
(גיטין ו:)
ומסביר התוספות את הקשר ליום השבת (וההכנות המלחיצות בערב שבת בבית היהודי) ומרחיב את מגוון העברות שהתרחשו באותו אירוע:
שלש עבירות - בסדר עולם אמר דאותו יום דפילגש בגבעה שבת היה!
ור"ח כתב ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול השם ושלושתם היו בפילגש בגבעה!
(תוספות גיטין ו:)
האם יש מקבילה לפרק יט' בבראשית? לדעת הרמב"ן לא!
ונדעה אותם - כוונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו (סנהדרין קט א), ...שנאמר "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה..." (יחזקאל טז מט)
...ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה
(רמב"ן בראשית יט ה)
החטא המרכזי של סדום היה המדיניות העירונית שלא להכניס אורחים ולא לגמול חסד. לא הייתה כאן התפרצות ספונטנית של תאוות יצרים אלא נוהל עירוני בטיפול במסתננים ומחפשי צדקה. לעומת זאת בגבעה:
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע,
כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה.
אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שופטים יט כב),
מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש: "ויקומו עלי בעלי הגבעה(שופטים כ ה), ועל כן לא מיחו האחרים בידם:
(רמב"ן בראשית יט ה)
בגבעה היו שטופים בזימה יחידים אבל לא מתוך אידיאולוגיה חסרת חמלה. מנהיגי העיר לא ביערו הרע ולא יצאו נגדם אך לא חוקקו חוקים לא מוסריים. גם חוסר הכנסת האורחים לאיש מאפרים החוזר מבית לחם, ועומד ברחוב ללא התייחסות לא מוכיח לדעת הרמב"ן כי בני הגבעה היו אנטי אורחים אפילו שהיחיד שבא לעזרתו הוא דווקא איש מאפרים שמציע עזרה לבן שבטו.
מדוע התפתח המעשה למימדים של מלחמת אחים? גם על כך יש לרמב"ן ביקורת, גם ישראל לא היו נקיים מחטא:
ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה,
וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה... ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. והנה שתי הכתות ראויות להענש,
כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין.
(רמב"ן בראשית יט ה)