א וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ ב וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ ג וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ ד גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ ה וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ ו שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ ז וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃ ט וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ י וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יא לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ יב וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יג וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ יד וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ טו אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ טז וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ יז וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ יח לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃ יט וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. היו שדרשו את הצגת המספר באופן ארוך, במקום לכתוב שבע ועשרים ומאה שנים, כסימון יחידות זמן, המבטאות שלבים שונים בחייה של שרה, ובביטוי המסכם, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, שמעו רמז לכך שבכל פרקי חייה חייתה שרה חיים מלאים ושלמים.
פסוק ב:
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע, הִיא חֶבְרוֹן, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּבֹא אַבְרָהָם מבאר שבע, מקום מושבו בזמן העקדה ואחריה, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, כדרך שעושים באבלות, וְלִבְכֹּתָהּ, לבְכות ולבַכות עליה.
פסוק ג:
וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת, כנראה אל זקניהם ומנהיגיהם שישבו בשער העיר חברון, לֵאמֹר:
פסוק ד:
אמנם אני גֵּר, זר המתגורר כאן, אך אני ומשפחתי חיים פה שנים רבות — וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, אין לי זכויות במקום, אבל אני ידיד ותיק שלכם. תְּנוּ לִי חלק בארצכם שיוכל לשמש כאֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.
פסוק ה:
וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. ייתכן שישבו ודנו בינם לבין עצמם תחילה, ולבסוף ענו לו תשובה פורמלית:
פסוק ו:
שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי! אתה אומר שאתה גר ותושב, אך אינך סתם אדם — נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, מעלתך יתרה ממעלתו של ראש שבט קטן. ולכן בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ. אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. בְּחַר לך קבר בכל מקום שתרצה. בדברים אלו מכריזים בני המקום, שלאברהם יש זכויות בלתי פורמליות לגבי ארצם.
פסוק ז:
וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ, השתחווה, או: החווה קידה — ביטוי טקסי המבטא כבוד ורגשי תודה — לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.
פסוק ח:
למרות ביטויי התודה, אברהם איננו רוצה לקבור את אשתו בתוך אחוזות הקברים של בני חת, אלא מעוניין באחוזה מיוחדת. וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר: אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי, אם באמת רוצים אתם למלא את בקשתי, שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי, בקשו בעבורי מאדם מסוים — בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר,
פסוק ט:
וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, כך שמה, משום היותה כפולה. אֲשֶׁר לוֹ, אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ. בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר. למרות שהציעו לו להשתמש בכל נחלה שירצה, אברהם התעקש לקנות את המקום בכסף מלא, מכיוון שמדובר באחוזת נחלה שתשמש את המשפחה לצמיתות.
פסוק י:
וְעֶפְרוֹן, שלא היה בהכרח מחשובי העיר יֹשֵׁב, נכח באותו זמן בְּתוֹךְ, בין בְּנֵי חֵת. וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ אף הוא נהג בטקסיות — בא בפני מועצת העיר והכריז הכרזה פומבית לֵאמֹר:
פסוק יא:
לֹא אֲדֹנִי, הצעתָּ לקנות חלק מאדמתי — לא כך, אלא שְׁמָעֵנִי: הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, אני נותן לך את השדה כולו וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ. לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, כולם שומעים את ההצהרה. אינני מעכב בעדך. לֵך קְבֹר מֵתֶךָ. אפנה את השטח עבור אדם נכבד כמוך, והשטח כולו — שלך.
פסוק יב:
וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ פעם שנייה. במחווה הטקסית של ההשתחוויה החוזרת ביטא אברהם את תודתו להצעה הנדיבה של עפרון.
פסוק יג:
ובכל זאת — וַיְדַבֵּר אברהם אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר: אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, כשפנית אלי ואמרת לי: לֹא אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי, הקשבתי לך; עכשיו, שְׁמע אתה אותי: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, אני נותן את הכסף וקונה את השדה, בבקשה קַח את הכסף מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.
פסוק יד:
וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
פסוק טו:
אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ זו שווה אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא. הרי אנחנו קרובים ומיודדים, על כן חלקה כזו איננה עניין שצריך להעסיק אותנו, וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר, ולא נתעכב סביב שאלת המחיר.
פסוק טז:
וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל. קרוב לוודאי שהכסף לא היה אלא פיסות מתכת שבאו במשקל. אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת. אברהם הפתיע את עפרון, שציפה שאברהם יציע סכום קטן, וכך היתה ההתמקחות נמשכת להנאת הצדדים, אך אברהם בחר להימנע מההתנהלות הטקסית, והוא שילם מיד את הסכום המופקע — אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר, כסף נקי ומובחר, שיכול להתקבל ברצון על ידי כל אדם בעולם.
פסוק יז:
וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, השדה שהיה מסביב למערת המכפלה, אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא, הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. אברהם לא הסתפק ברכישת המערה בלבד, אלא גם את השטח שסביבה ואת דרך הגישה אליה.
פסוק יח:
כל זה היה לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת, בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.
פסוק יט:
וְאַחֲרֵי כֵן, לאחר שהשטח עבר לבעלותו, קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת, במערת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא, הִיא חֶבְרוֹן, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
פסוק כ:
וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר של המשפחה, שאותה קנה מֵאֵת בְּנֵי חֵת.