פסוק ב:קחו אותה וגו׳. כי גיירה טרם לקחה, לשיהיה לו בה קדושין (ראה רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכות יד טז):
פסוק ד:מה׳ היא. ה׳ נתן זאת בלבו:
פסוק ד:כי תואנה. כי בדבר זה יהיה הוא מבקש מפלשתים עלילה להרוג בהם:
פסוק ד:מושלים בישראל. ואם הכה בהם בלא עלילה, היו הפלשתים חושבים שבני ישראל הסיתוהו והיו נוקמים מהם, מה שאין כן על ידי עלילה, כי אז יאמרו שמדעתו עשה:
פסוק ה:לקראתו. בהיותו לבדו:
פסוק ו:כשסע הגדי. רצה לומר, בקלות, כמו שקורעין את הגדי:
פסוק ו:ומאומה אין בידו. לא היה בידו דבר מה מכלי זיין להעזר בו:
פסוק ו:ולא הגיד. על כי לא היה נחשב בעיניו לגודל גבורה להתהלל בדבר:
פסוק ז:וידבר לאשה. שמשון עצמו דבר עמה, להכיר בה אם היא משכלת:
פסוק ז:ותישר בעיני שמשון. גם בזה, כי מצא בה חכמה:
פסוק ח:וישב. כי מתחלה עשה רק שידוכין וחזר לבית אביו, ואחר זמן שב לקחתה:
פסוק ח:ודבש. מן הדבורים היה בה הדבש:
פסוק ט:וירדהו. מגוית האריה רדה הדבש אל כפיו:
פסוק ט:הלוך ואכל. בעת ההלוך היה אוכל:
פסוק י:וירד אביהו. מתחלה ירד אביו להכין צרכי המשתה, כי שמשון עשה שם המשתה משלו, כי כן דרך הבחורים לעשות המשתה משלהם בעת הנשאם, ולזה ירד אביו בתחלה להכין הכל:
פסוק יא:כראותם. כאשר ראו האשה ואביה את שמשון בא אחר אביו:
פסוק יא:ויהיו אתו. לדבר עמו ולשמחו:
פסוק יב:אחודה וגו׳. אשאל אתכם חידה ואם תגידו ביאור החידה במשך ימי המשתה:
פסוק יב:ומצאתם. רצה לומר, אם תבינו לאמיתת הדבר:
פסוק יג:חודה. רצה לומר, אמור החידה, ולתוספת ביאור אמרו, חידתך:
פסוק יד:מהאוכל. מהדבר האוכל זולתו, יצא דבר מאכל, ומדבר חזק, יצא דבר מתוק:
פסוק טו:ביום השביעי. לא לימי המשתה אלא על יום השבת יאמר, והיה רביעי לימי המשתה, ובעבור כי בשבת לא התמיד שמשון לשבת עמהם, מצאו מקום לדבר אל האשה:
פסוק טו:ויגד לנו. רצה לומר, לך יגיד לצרכנו, כי תשובי ותגידי לנו:
פסוק טו:הלירשנו. וכי לרשת אותנו קראת לנו על המשתה, בתמיהה:
פסוק טו:הלא. כי לא לרשת, ורצה לומר, הקריאה היתה לשמוח ולא לרשת, ועתה ראינו שהכוונה היתה לרשת:
פסוק טז:לא הגדתה. הביאור מן החידה:
פסוק יז:שבעת הימים. רצה לומר, עד כלות שבעת הימים:
פסוק יז:אשר היה להם המשתה. רצה לומר, אשר הדרך לשמוח בהן, והיא בכתה:
פסוק יז:כי הציקתהו. היתה דוחקת אותו מאוד, ומנעה עצמה ממנו, וכדומה:
פסוק יח:בטרם יבא החרסה. בעוד לא עבר יום השביעי, שהוא סוף הזמן שקבעו:
פסוק יח:מה מתוק. אין דבר יותר מתוק מדבש:
פסוק יח:לולא חרשתם. רצה לומר, אם לא גלתה לכם אשתי, לא הייתם יודעים החידה, ואמר בלשון משל או שאמר, אם לא היתה חתירת מחשבותיכם באמצעות אשתי לשהיא תחקור ממני להגיד לכם, לא מצאתם חידתי (ולפי שמלת ׳חרישה׳ היא משותפת לחרישה ממש ולחתירת המחשבה, כינה אשתו בשם ׳עגלה׳ המלומדת לחרוש, והיא מליצה נאותה):
פסוק יט:ויחר אפו. על אשתו, בעבור שגלתה מצפונו:
פסוק כ:ותהי וגו׳. נשאת לחברו אשר נתחבר לשמשון לשושבין: