פסוק א:והאלהים נסה את אברהם. כתוב "יי צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" פירושו: את הצדיקים אלהים מעמיד בנסיון אבל את הרשעים ואוהבי החמס הוא שונא ומרחיק.
פסוק א:וחובה עלינו לדעת שנסיון זה שאמר הכתוב כי ה' מנסה בו את הצדיקים אינו הנסיון הכללי שהוא בשער העבודה והמרי. כי הנסיון ההוא חל על כל בני אדם ואילו הנסיון הזה הוא נסיון שני, והוא למעלה מן הראשון. כשאדם מקיים את רצון הבורא בדברים שהכל חייבים בהם הוא כדאי לכך שיעמידוהו לפני שערים נוספים משערי עבודת האל ושיזכוהו לתוספת שכר. ואל יאמר אדם שיש בנסיון כזה עוול מצד המנסה למנוסה או קיפוח זכות הוא למי שנשלל ממנו נסיון כזה, כי הראשון מובטח לו ששכרו יהיה כפול, ושאינו מתנסה נשאר במדרגה נמוכה, מה שמגיע לו לפי מעשיו. כי מאחר שלא קיים את מה שנצטווה בו, אין זה מן החכמה להטיל עליו צוויים נוספים. ולא עוד אלא שזה לטובתו, כי הוא יתב' יודע שאותו אדם לא יקיים את המצוה הנוספת שתוטל עליו ויגדל חטאו. ולפיכך אמר יי צדיק יבחן. ונאמר, מפני מה תאר את הצדיק במלה אחת, צדיק, ואת החוטא בשתי תכונות, רשע ואוהב חמס? ונשיב, הצדיק שמעמידים אותו בנסיון השני, הוא השלם בצדקתו, במחשבה ובמעשה, ואילו החוטא, שאין מנסים אותו בנסיונות נוספים, הוא מחוץ (לזכות זו) גם כשהוא רע באחד משני האופנים, בפועל או במחשבה. לפיכך אמר: ורשע, במעשה, ואוהב חמס, במהשבה, לא דא ולא הא מתנסה. וכן הדבר באברהם, כדאי היה שיעמידוהו בנסיון נוסף, לאחר שעמד בעשרה נסיונות, ולפיכך פתח הכתוב את הנסיון הזה ב'ויהי אחר הדברים', כלומר אחר כל הנסיונות הקודמים.
פסוק א:והאלהים נסה, הודיענו שהיה זה מן החכמה לנסות את אברהם בזה. וארבע מעלות נתגלו על ידי כך. הא' לשי"ת, להודיע לבני אדם שאין הוא בוחר בידיד על לא דבר, אלא לאחר (שהנבחר) עבדו בשלמות. וכדי שלא יאמר אדם על עצמו, אלמלי בחר השם בי הייתי כאברהם. ולכשיראה את נסיונותיו של אברהם ידע שאין הוא כמותו ובצדק ובמשפט בחרו האל. והמעלה הב' לאברהם, בן שניתן לו בהיותו בן מאה, עקד אותו וביקש להקריבו כדי לעשות את רצון בוראו, ובזכות זה ירבה שכרו. והשלישית, לשרה, בן שניתן לה לעת זקנתה, הקדישתו לרצון השי"ת. כי כל שעשה אברהם, לא עשה אלא לדעתה, כאמור, כל אשר תאמר אליך וג'. הרי, שידעה שרה שהוביל את יצחק אל ההר על מנת לשחטו ולא עכבתו מתוך רצון לקיים את רצון הבורא, וזה למרות שהיה יחידה ואהובה, וניתן לה אחרי מלאת לה תשעים שנה. והרביעית, ליצחק, כדי שלא יעלה על לב אדם שישמעאל מסר את נפשו לה' יותר מיצחק, באשר נימול בהיותו בן י"ג, מבין כאב ומוכשר לעכב, בעוד שיצחק נימול כשהוא בן שמונה ימים ולא הבין כאב ולא יכול למנוע, העמד יצחק בנסיון גדול משל ישמעאל: הלה (נתנסה) בכאב, וזה מסר את נפשו להריגה. ואם ישאל אדם בענין הנסיון, לשם מה הוא? נאמר, הוא בא לשני פנים, להודיע (את טיב המתנסה) לעולם, ולשם הגדלת שכרו.
פסוק א:ויאמר אליו אברהם: פתח בקריאה ובתשובה עליה, ולא עשה כך כשנתגלה לו קודם לכן, מפני שהציווי החיובי והשלילי צריכים קיום וחיזוק, שיהיה המצווה שומע לקריאה ויכין את נפשו לשמוע את הצו ויקבלנו בנחת ובשלוה.
פסוק ב:קח נא. ארבעה דברים נאמרו לו: בן, ויחיד, ואהוב, ויצחק, כדי להראות עד היכן הגיעה צייתנותו של אברהם; מי שיש לו כמה בנים והוא מוסר אחד מהם לאלהים, הרי הוא עובד בזה את השם, (ולזה רמז) באמרו: בנך, קל וחומר, מי שיש לו רק בן אחד, יחיד לאמו, ולכן אמר: יחידך. ובפרט, כשהוא אהוב עליו ביותר, ולכן אמר: אשר אהבת. ואיך, אם אותו בן מיועד לגדולה ולנבואה, ולכן הוסיף: את יצחק. וכל ארבעת הדברים האלה התקבצו בנסיון של אברהם, ואעפ"כ קיים את רצון הבורא.
פסוק ב:ואם ישאל אדם, איך אפשר שיצווה להקריבו לאחר שהבטיח לו הבטחות ואמר לו: כי ביצחק יקרא לך זרע, והרי זה מורה שהבטחות (ה') יכולות להיבטל? נאמר לו, לא כי, כי יכול היה להחיותו אחרי מותו ולקיים בו את כל ההבטחות.
פסוק ב:והמחזיקים בשיטת ה'נסך' ' (ביטול המצוות) טוענים: אם אפשר שיצוה האל לשחוט את הבן, ולמנוע אותו מזה אחרי כן, הרי יתכן גם שיתן את מצוות התורה, ואחר כך יצוה שלא לעשותן, ואם אפשר שיבטיח הבטחות אודות יצחק, ויבטלן לאחר זמן, הרי לא ימנע גם שיבטל את הבטחותיו (ע"י נביאיו). וכבר השיבו על זה ארבע תשובות (?): ... מהן, מי שאמר שעולה זו אין פירושה קרבן אלא העלאה סתם. ואם ישאלו: אדם שאמרו לו להעלות את בנו על ההר, האם זה מדרכו לקחת אש ועצים ולהרכיבם על שכם בנו, ולאחוז מאכלת כדי לשחטו? אמרו, היות ומלת עולה סובלת שני פירושים: העלאה וקרבן, צריך היה אברהם להתכונן לדבר הקשה ביותר ולהסתמך על כך שאם כוונת (הציווי) אחרת, אלהים יראני. ומאחר שהכוונה היתה העלאה גרידא, נאמר לו: אל תשלח ידך וג'. ונגד תשובה זו טענו (בעלי הנסך'): אם אתם סוברים שאפשר היה שאברהם ילך לו מעם ה' מבלי לדעת מהו שנצטווה בו, הרי יתכן שיקרה כזאת גם לנביאים אחרים ושיאמרו לכם בשם ה' דברים שלא נתחוורו להם, לאחר שפנו מאת ה' מפוקפקים (בכוונת) דבריו, כמו שפקפק אברהם ולא ידע את כוונת דברי ה'. והנה, טענה זו אינה מוכרחת לגבי הנביאים, כי הסיבה לכך אצל אברהם היתה מה שלא רצה אלהים לגלות לו את הכוונה האמתית של הנסיון, כאמור בראשונה, והאלהים נסה את אברהם, ואלמלי פירש לו שאין זו אלא העלאה סתם, הרי בטל הנסיון. הב', (תשובת מי) ששם את הצווי (לאברהם) כתנאי ואמר: אלהים אמר לאברהם, קח וקרב את בנך על ההר, אם אצוה לך (שם) לעשות כך, ופירש מלת אשר (אומר אליך): אם אומר לך, דוגמת אשר נשיא יחטא, אשר תשמעו. וכיון שהציווי היה מתהילתו בתנאי, הכין אברהם את עצמו לאפשרות שיאמר לו שהדבר שנאמר לו להתכונן אליו במקומו עומד.
פסוק ב:והאופן הג', יש סוברים שבראשית הנסיון מלה נסתרת ודבר ה' והעלהו אינו מוסב על יצחק אלא על האיל, ומלת איל נסתרת (בציווי) כי (רצה אלהים) להשאיר את הדבר בכינוי ובהעלמה כדי שיחשוב אברהם שהכוונה ליצחק, וישלם הנסיון. וראייתם לכך, כשנאמר לאברהם לא לשלוח יד ביצחק, נתברר לו שהכוונה לא היתה ליצחק והתחיל לחשוב מהו שנצטוה בו, ולמי היתה הכוונה, וכשראה את האיל ידע מיד שאליו היתה הכוונה ולקחו והקריבו תמורת בנו, ככתוב וישא עיניו וג'.
פסוק ב:והאופן הד', ביטול מצוה אפשרי במקום שלא הותנה שאין המצוה בטלה לעולם, אבל במקום שהיה תנאי שהמצוה לא תבטל אי אפשר שתבטל. וכשנאמר לאברהם לשחוט את יצחק, לא היה בזה תנאי שהציווי לא יבטל, ואפשר היה לצוותו אחר כך שלא לשחטו, כי הציווי הראשון היה טוב (רק) בזמנו. אבל מצוות התורה אינן כך, כי תנאי התנה הקב"ה: לעולם לא אבטלן, ומי שיבוא לבטלן אל תשמעו לו, כי כל עוד יעמדו השמים על הארץ המצוות לא תבטלנה, ולאחר תנאי כזה אין ביטול. וגם ההבטחות לעתיד הן כמצוות התורה, השם שהוא נאמן בהבטחתו לעולם לא יתן שתבטלנה. ולא ... הידיעה שלא נתכוון לה הבורא.
פסוק כ:(תרגום כ"ב, כ"ד). פתח ב'ויהי אחר הדברים האלה', לאמור שאחר הפקידה והעקידה הגיעה השמועה לאברהם שמלכה ילדה בנים, כי [איך אפשר] שלא נדע זאת בעוד ששניהם (אברהם ונחור) היו בכות, וידוע היה ששרה לא ילדה, ככ' ותהי שרי עקרה וגו', ושלמלכה היו ילדים, כי בלעדי זה לא היו מבחינים במצבה של שרה, ואיך זה שלא הזכיר זאת עד הנה? ונאמר, יתכן שההשגחה הסתירה זאת מאברהם כדי שלא יצטערו הוא ושרה מכך. ולאחר ששרה ילדה. ויצא בשלום מן הנסיון, והכל נתקיים בשלמות, הקרה השי"ת את השמועה אליו, להוסיף בזה שמחה על שמחתו. ופירט את שמות (הבנים), בגלל כמה דברים. א. כדי שנדע שנחור הוליד שנים עשר בנים, כנגד י"ב השבטים שהיו עתידים להיולד לאברהם מיעקב, וכמו שהללו, שמונה מהם היו מבנות חורין וארבע מן השפחות, כך אלה, ה' ממלכה, בת חורין, וד' מהפילגש, ראומה. ועוד, כדי שיהיה בזה שורש והקדמה לנשואי יצחק עם רבקה. ועוד, להודיענו את יחסו של איוב ומשפחתו, שהיה מארץ עוץ, ולהודיענו (ממשפחת) מי היה אותו מחבריו, שדיבר אליו דברים נכונים, אליהוא בן ברכאל הבוזי. והנאמר שם ממשפחת רם, ר"ל ממשפחת אברם, בהשמטת 'אב', כאמור איש ימיני – בנימיני, בהשמטת 'בין', וכאומרו: שלמן בית ארבאל, וכוונתו: שלמנאסר, השמיט 'אסר', וכאומרו נצרים באו מארץ המרחק – נבוכדנצרים, בהשמטת 'נבוכד', וכדומה לזה מן הקיצורים.
פסוק כ:תם ונשלם פירוש וירא, ואחריו פירוש ויהיו חיי שרה.
