פסוק א:ותשר דבורה כו' אומרו לאמר הוא מיותר ואינו לאמר לזולת אך הנה אמרו רז"ל אז ישיר משה אז שר לא נאמר אלא שמכאן לתחית המתים מן התירה וכן באז יבנה יהושע ואז ידבר יהושע דעתם שבזכות שירה זו עוד ישוררון אותה לעתיד ולזה יאמר פה ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא ולא ביום הו' בלבד כי אם גם לאמר איתה והוא לעתיד אח' תחייתם:
פסוק ב:בפרע פרעות כו' טרם החילה בשיר אמרה דבר הכולל לכל והוא לומר הנה בתשועה זו יש ב' מיני שבח או להודות בברכה או לשיר שירה והנה הראוי אל העם הוא ברכה והראוי אלי הוא שירה ועל כן הראוי אל העם הוא כי הנה ברכו את ה' כל העם כי מה' היתה תשועה זו ולא מידכם כי לא הוצרכתם ללחום כי אם שה' הפילם חללים כאומרו לפני' מגן אם יראה ורמח בארבעים אלף בישראל כי, אם שהוא ית' היה הנותן נקמות בשביל ישראל ולא הוצרכו רק שהתנדבו לצאת לצבא על אויבי ה' וה' איש מלחמה עשה את הכל וזהו בפרוע פרעות ונקמות בשביל ישראל בהתנדב עם לעשותם עם שלא עשו דבר ברכו ה' כי הוא לבדו העושה ולא ישראל הרי זו ברכה כוללת את הכל אך השירה אחרי כן בייחוד נוגעת אלי כאשר יבא בס"ד:
פסוק ג:שמעו מלכים כו' הנה ידוע כי מאן מלכי רבנן ורוזנים הם תלמידיהם והכונה היה לומר אל יחשדני שומע באמור כי אין זה כי אם חוטר גאוה כי הלא אשה הוא ולא איש ולמה תתגאה לשורר את השיר' הזאת לה' על ישועת כל ישראל על כן אמרה שמעו מלכים חכמי ישראל האזינו רוזנים תלמידיהם כי אתם תעידו ותגידו כי הדין עמי כי הנה אנכי לה' ועל כן אנכי אשירה עם היותי אשה ולא איש אך על חסרוני זה כי אשה אנכי מפני כבודו ית' לא אייחס אלהותו ית' אלי כי אם אומר אזמר לה' אלהי ישראל ולא אומר אלהי.
פסוק ד:ואם תאמרו הלא אף זה מן התוכחות כי גאות תלבשי באמור אנכי לה' על כן בפני מלכים ורוזנים תופשי התורה שע"י כן היה הנצחון הלז לי יאתה לשורר ותחלה הקדים מה גדלה זכות התורה כי הלא ה' בצאתך משעיר אחר אמור שרו של עשו שלא רצה לקבל התורה על שכתוב בה לא תרצח ארץ רעשה פן יאמרו ישראל גם הם כך ותאבד הארץ כי אם אין תורה אין עולם כמאמרם ז"ל במסכת שבת על פסוק ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה"א יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלים את התורה מוטב אתם מתקיימים ואם לאו כו' וכשקבלו התורה שקטה וע"ד זה אמרה דבורה ה' בצאתך משעיר בתשובת אדום בצעדך משדה אדום לפארן ששם ישמעאל בקרוב אז ארץ שראתה שמיאנו לקבלה רעשה פן גם ישראל ימאנו וגם שמים שנעשו מאש ומים נטפו כי חלק המים שבהם התחיל לנטף ארצה ליסודה ולהשאיר חלק האש למעלה כמתחילין טיפין טיפין עד ראותם אם יקבלו ישראל אם אין עד שגם עבים נטפו מים שקבלו ישראל את התורה והוא מאמר מכילתא ר"י בר אלעאי אומר לפי שהיו ישראל משולהבין מפני האש של מעלה אמר הקב"ה לענני כבוד הזילו טל חיים על בני שנא' גם עבים נטפו מים ע"כ. והוא כי בקבלם התורה שניתנה באש לא יכלו לסבול והיו משולהבים ולהשיב נפשם בחיים הוצרכו לטל של ענני כבוד ואז שקטו ארץ ושמים מאשר עשו מיראתם פן יאבד העולם על העדר מקבלי התורה. ושעור הכתוב ארץ רעשה וכו' עד שגם עבים נטפו מים לקיים מקבלי התור' וכל זה דברה דבורה להורות מעלת התורה לומר שבזכות תורה שריבתה בישראל כאשר יבא נצחו ישראל באופן שאליה תאות השירה הזאת כי לה' היא.
פסוק ה:ועוד הוסיפה עוד ראיה אל מעלת התורה שהרי הרים גדולים תבור וחרמון נעקרו ממקומם לבא שתנתן התורה בהם אלא שפסלן הקב"ה והוא מאמר בתנחומא וז"ל. הרים נזלו זהו שאמר הכתוב כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה שמעו תבור וכרמל והניחו מקומם ובאו להם ושט כרמל בים והקב"ה צוח להם למה תרצדון הרים גבנונים למה אתם רצים ומדיינים בעלי מומין אתם כענין שנאמר או גבן או דק הה"ד ההר חמד אלהים לשבתו זה סיני ע"כ. הרי שדרשו פסוק זה על שני הרים שנעקרו ממקומם לשתקובל בהם התורה ולפי זה אומרו נזלו הו' כי ההרים עצמם נזלו וירדו ממקומ' ואין הענין שנזלו מהם מים וע"ד זה פי' רש"י ז"ל הרים נזלו שההרים נמוגו כמים נוזלים הרי שפי' על גוף ההרי' עצמם ולא על מה שנוזל מה' נמצ' דעת רז"ל שנזלו והלכו ממקומ' כמי' הנוזלים והולכים ממקום למקום וזה יאמר לפי דרכנו שאומרת דבורה ראו עתה מה גדלה זכות התורה כי הרים נזלו והלכו מעיקרם מפני ה' וכן זה סיני נעקר ממקומו גם הוא מפני ה' אלהי ישראל אשר עליו והוא מאמרם ז"ל על פ' ויתיצבו בתחתית ההר שעקרו ית' ממקומו וכפאו על ישראל כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב כו'.
פסוק ה:או יאמר בשום לב אל אומר על ההרים שם ה' בלבד ועל סיני אימר ה' אלהי ישראל אך הוא כו שאר הרים שלא ירד ה' עליהם באש נוזלו ונמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו בבאו לתת התורה ושמא תאמר הלא זה סיני כלומר בהוייתו שלא נשתנה ולא נמוג ולא נוזלו מים ממנו הלא מה שתראה כי זה סיני מורה באצבע בלי שינוי בעצמו הלא הוא מפני ה' אלהי ישראל ששם נעשה ית' אלהי ישראל ע"י קבלתם בו התורה על כן חיבבו הוא יתב' ונתן בו חוזק וכח לעמוד על עומדו ולא יתפעל כזולתו הנה כי גדולת מעלת התורה שכל העולם תלוי בה שע"י שיתעסקו בה העולם עומד ואם לאו מתבטל כלומר. ובכן היות זה הנצחו' בזכותה הוא הראוי לייחס כי בזה אנכי לה' כי אני הרביתי תורה בישראל.
פסוק ו:ובא ופירש' ואמר' ראו עתה כי אני עשיתי הדבר הזה ועיניכם הרואות כי הלא בימי שמגר בן ענת שקדמני וכן בימי ועל שכתב רש"י ז"ל שגם היא שפטה את ישראל חדלו אורחות כי מישראל אין יוצא ואין בא בהם מפחד האויבים ואפילו הולכי נתיבות הצרים לא בטחו ללכת בנתיבות ביוש' מפחד אויב כי אם ילכו ארחות עקלקלות מקום אשר אין רגלי האויבים דורכות בהם.
פסוק ז:ולא עוד אלא שחדלו פרזון בישראל שלא היו יושבים בערי הפרזות אשר אין להם חומה סביב חדלו פרזון בימי שמגר וכן בימי ועל חדלו.
פסוק ז:או יאמר בתחלה חדלו פרזון בישר' ולא בכל ישראל רק במקומות הקרובים אל מושב האויבים אך אחרי כן חדלו לגמרי כי גברה יד האויבים עד שקמתי דבורה ולא מזכות מעשי מצד עצמי כי אם שקמתי אם בישראל שהייתי להם כאם הילד כי אני כאלו ילדתם בחצי ימיה'.
פסוק ח:כי הנה יבחר אלהים חדשים שחדשתים אני ובמה חדשתים וילדתים הלא הוא כי אז שקמתי אני יש להם שערים שהיה להם מלחמות שערים הם שערים המצויינים בהלכה שקבעתי להם בתי מדרשות הרבה מה שלא היה בתחלה ורבו ופרצו תלמידים הרבה ותורתם היא כלי זיינן ללכת אורחות וליישב פרזות והראיה במלחמה זו כי מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל ונצחו.
פסוק ט:והן אמת כי כאש' הצבתי שערים המצויינים בהלכה לבי היה לחוקקי ישראל הם התלמידים שהם יעסקו בהלכות בהם אך השאר המתנדבים בעם להיות מיושבי השערים ההם ברכו את ה' ולא תחזיקו לי הטובה בעצ' כי הוא יתברך נתן בלבכם להתנדב לעסוק בתורתו כי לבי לא אליכם היה כי אם לחוקקי ישראל וזו ממדת חסידותה כי לפי האמת הכנותיה סייעו לנדבת לבם.
פסוק י:וראו עתה איך התורה הוא שעמדה ולא חרב וחנית כי הלא איה להם סוס מוכן למלחמה כי אם רכבי אתונות צחורות יושבי על מדין הם סנהדרין ואשר לא היו שופטים ראשי סנהדרין הבלתי רוכבים כי אם רגלים שהם הולכי על דרך שהוא על דרך ממש ולא על רכב עיירים לפני יושבי על מדין בין לרוכבים בין להולכי על דרך אני אומרת שיחו בדברי תורה כי זה תעמוד לכם.
פסוק יא:וכן עשו שדברו דברי התורה ודיניה ולא היו מתבטלים על אימת מלחמה כי אם אדרבה מקול מחצצים מורי חצים שהיה הקול נשמע מרחוק וכן בין משאבים מקומות שהיו שואבים מים קצת מהאויבים לספק מים לעושי המלחמה אשר מחית אנשי המלחמ' תלויה בהם שעל כן היותר גבורים הם המשאבים ההם יען כי שכנגדם מתאמצים להרוג השואבי מים להסיר מחיית האויבים להפילם בצמא ועם כל זה שם בין משאבים מקום גבורי האויבים הנשק שהיה לישראל נגדם היה כי שם יתנו צדקות ה' עם משניות אשר ענינם צדקותיו יתב' כענין יציאת מצרים וכיוצא בה למען זולת זכותה תורה שהיה גם כן הוראת היותם בלתי כפויי טובה והתעוררת למעלה ישוב ירחמם עושיהם כמאז וכן יזכירו צדקו' פרזונו בישראל הם צדקות ה' אשר קודם מלחמה זו היה הוא ית' מצילם בערי הפרזות מה שלא היה כך בתחלה כי אדרבא חדלו פרזון כמדובר ולהגיד כי מה שהיה יתבר' מעמידן בהשקט בפרזות שעל כן היו עתה מספרים צדקו ית' מהדב' הלא הוא כי הנה אז ירדו כו' לומר מאז הקימה מלחמה שערים המצויינים בהלכה שהוא מה שאמרה אז לחם שערים כמדובר אז ירדו לשערים עם ה' כי אז ע"י זכות תורה שנעשו בה עם ה' ירדו לשערים הם ערי הפרזות הנקראים שערים כמה דאת אמר תתן לך בכל שעריך כי מאז בטחו לשוב בם על ידי זכות תורה ולא בושו והצדקות אשר עשה ה' מאז עד עתה לקיימם בפרזות היו גם כן מתנים ומזכירי' בעת המלחמה הזאת להיות להם לזכרון יצילם כאשר כבר היחל יתברך לעשות מעין ענין ה' אלהים אתה החלות להראות כו':
פסוק יב:עורי כו' הנה השירה הזאת היתה ברוח הקדש כנוד' מרז"ל בשירת הים ובכל שאר השורות וע"כ ביום ההוא שתקע יעל היתד ברקתו טרם יתפרסם הדבר בעצם וטרם המלחמה שעיקר נצחון ושבית כל צבא יבין היה אחרי מות סיסר' שהיה גבורם הודיעה כל זה דבורה מיד ע"י רוח קדשו בשירה הזאת כמפו' בה וזה ענין הכתוב עורי כו' דברו שיר ומיד קום ברק ושבה שביך. ולבא אל התכת התיבות באו' עורי ד' פעמי' והזכיר שירה אחר השתים נזכירה מאמרנו בתחלת השירה באו' לאמר שהוא ע"ד אומרם חז"ל אז שר משה לא נאמר אלא אז ישיר משה שלעתיד ישוב ישורר אותה מכאן לתחיית המתים מן התורה וע"ד זה כתבנו שהוא אומר ותשר דבורה כו' ביום ההוא כדי לאמר אותה אח"כ ג"כ לעתיד וזה יורה הכתוב הלז שאמרה דבורה כי הלילה ההוא שבחלו' דברו בה מן השמים אמרו לה עורי מהשינה הטבעית לשמוע הנבואה ואח"כ עורי מהשינה שאחר הנבואה דבורה שהוא להשמיעה ביום ואחר היותך דבורה שהוא אחרי מותך עוד עורי משנת המות ומעורי גם ממציאות שינה שבחלום ידבר בך להזכירך דברי השיר ודברי אז שיר זה שאת משוררת עתה ואין צריך להמתין עד כלות נצחון המלחמה כי אם מיד קום ברק ושבה שביך כאלו כבר הוא שלך מן השמים בן אבינועם וכונת הענין להודיע כי לא ע"י זרוע בשר או בחרב וחנית נעשה הנצחון כי הלא מהלילה טרם נפילת סיסרא נתבשרה והופיע עליה רוח הקדש לדבר את דברי השירה ולו' יקום מיד ברק לשבות שביו ובדרך הזה מצאנו טוב טעם אל אומר' עורי ד' פעמים ואו' בין השתים הראשונות לשניו' דבורה:
פסוק יג:אז ירד כו' הנה דרך העולם בהלחם גוי עם גוי שהגבורים עושי המלחמ' נופלים והשריד הנשאר עם היותו בלתי גבור נקרא הנוצח והוא השליט בנשארים אמרה דבורה במה שעל ידי זכות תורתי שהפלגתי בישראל אנכי המושיע אותם ועל כן מתחילה נתן לה שולטנית ושליטה להיות נביאה ושופטת את ישראל שלא נפלו גבורים במלחמה ושלט משריד כי אם שאני המושל' וכל הגבורים קיימים וז"א אז בימי שמגר הנ"ל וכיוצא בו הדרך היה שירד שריד שרידה לאדירים עם שהוא בשביל אדירים שנפלו היה שולט שריד שהיה קם אחרי כן ורודה בעם הנותרים וזהו ירד שריד בשביל אדירים ומה שירד הוא עם ולא גבורים אך אני ה' ירד לי בגבורים שנתן לי שליטה בגבורים עודם קיימים מבלי שיפלו הנך נוהג שבעולם שע"כ יש להתלונן על אשר לא באו למלחמה זאת:
פסוק יד:מני אפרים כו' ראוי לשים לב מה צורך לפי הענין ששורש אפרים שהוא יהושע היה נלחם בעמלק ושאחריו בנימין. ועוד למה הזכיר את זבולן שני פעמים וד' פסוקים אין זו וזו מדברים בשבטים אחרים וכן בראובן מזכיר פלגותיו זה פעמים ובא' אימר בפלגות ובשני אומר לפלגות ובא' חקקי לב ובשני חקרי לב וכן מה ענין שמיעת ראובן שריקות עדרים בענין זה ומה בא ללמדנו באו' שגלעד בעבר הירדן שכן ולהתרעם על דן שיגור אניות ולומר שאשר ישב לחוף ימים ושעל מפרציו ישכון וכן באיזה ענין היה זבולן עם חרף נפשו למות ושנפתלי הוא על מרומי שדה.
פסוק יד:ועוד אמרה כמתרעמת על אפרים ובנימין שלא באו לעזר' ה' במלחמה זו ואמרה על אפרים האם טובים הם מיהושע שהוא שרשם הוא יהושע ששם נפשו מנגד להלחם בעמלק וגרמת כי אחריך אפרים נמשך בנימין כי לא נמשך אחרי יהושע להלחם כי אם בעממיך אשר לא באו נמצאת אפרים גורמים שגם ימשכו בנימין אחריך לבלתי בא ואין לומר כי אפרים מפאת יהושע היו רבים תלמידי חכמים ועל כן לא ירדו להלחם כי לא נסו בזה אינה טענה כי הלא מני מכיר ירדו מחוקקי' למלחמה עם היותם תלמידי חכמים וכן מזבולון מושכים בשבט סופר.
פסוק טו:וכן שרי ביששכר שהם גדולי החכמים היו קדשה עם דבורה ולא בלבד הלכו למלחמה כי אם שהם היו ראשונים לפני ברק עד גדר שלא נאמר שראו את ברק וכן יששכר נמשכו אחריו כי אם שה' היו עיקר וכן ברק נמשך אחריהם כי בעמקה של מלחמה שולח ברגליו של יששכר ועל אשר נחלק ראובן מלבא אינו מן התימא כי אזיל לשיטתיה כי הנה כבר ב' פעמים עשה כן אחד בעדת קרח שנחלק מן העדה להיות עם קרח ומי יתן והיו עמי הארץ אך בפלגות וחלוקים של ראובן גדולים חקקי לב כי היו מחוקקים ראשי סנהדראו' הר"נ אנשים ועם כל זה נחלקו מישראל וכן פעם שנית בשביל המקנה נחלק מישראל לשבת בח"ל.
פסוק טז:וזהו למה ישבת בין המשפתים בבתי מדרשות שעל כן היו בהם כ"כ ראשי סנהדראות כד"א רובץ בין המשפתי' לעזוב אחר כך ארץ עיקר עסק התורה כדי לשמוע שריקות עדרי' של המקנה כי הנה לפלגות ראובן שנחלק מארץ ישראל גדולים חקרי לב שראוי לחקור מה בלבם שרחקו מהעיקר בשביל הטפל כללות הכונה כי על כן אין לתמוה על מה שעתה נחלק מהיות מיורדי המלחמה.
פסוק יז:והנה מגלעד אין לתמוה שלא ירדו כי הנה בעבר הירדן שכן אך דן שהוא קרוב למטה נפתלי למה יגור אניות כדי לישמט מלרדת למלחמה אשר אין להתרעם עליו כי הנה ישב לחוף ימים וצריך לשמור מקומו ועוד כי הנה על מפרציו ישכון ומקומות פרצות אין להניחם כדי לבא למלחמה.
פסוק יח:אך עלינו לשבח לזבולון כי היה עם חרף נפשו למות במלחמות וכן נפתלי ששם עצמו על מרומי שדה מקום מגולה להורות כי גם הוא חרף נפשו למות כזבולון שלא היו כלוחמים ממקום נסתר לישמר משכנגדם.
פסוק יט:והביטו וראו אשמות הנמנעי' מלבא אל המלחמה הזאת כי הלא באו מלכי' לעזרת סיסרא נלחמו ולא על בצע ממון כדרך הבאים לעזור בשכרם כי אם אז נלחמו מלכי כנען בתענך בתאות שתו מי מגדו כי מתוקים הם כי בצע כסף בשכרם לא לקחו, והוא ק"ו שהיה ראוי יבאו כל ישראל לעזור את אחיהם ומה גם כי יבין את כל ישראל היה מיצר.
פסוק כ:ולא על שהיינו צריכים להם כי הלא מן שמים נלחמו הכוכבים כו' וכן מן הארץ שלא בדרך טבע כי הנ' נחל קישון גרפ' כי הנה נחל קדומים שבבריאת עילם הנעש' לארבעה ראשים היה זה נחל קישון בהיות נחל קטון שבלי גשר יעברו ברגל כי תדרכי נפשי כי בעצמי הייתי דורך בו ועובר עתה תמצא בו עוז לעזרנו את כל אלו באופן כי שלא בטבע היה הדבר באופן כי לא על צרכנו אל אשר לא באו למעלה היא התלונה כי אם על מיעוט דרך ארץ.
פסוק כב:ושמא תאמרו אם כן איפה איך נעשתה המלחמה כי מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל כי אם רוכבי אתונות צחורות כו' הלא הוא כי המם ה' כמפני חרב שאז הלמו ודכאו ורמסו עקבי סוס באדוניהם יותר מדהרות דהרות אביריו על הארץ ואם נדקדק הכפל יאמר יות' מדהרות הסוסים עצמ' וכן דהרות אביריו הלמו גם הם בדהרות' אחיהם כי הממם וערבבם ה' והיו דורכים אלו על אלו ורומסים אותם מעין ענין סנדל המסומר במערה ותלונה בלבד היא על הרחוקים.
פסוק כג:אך מרוז הסמוכה לנחל קישון אשמתם רבה. מאד ועל כן אורו מרוז אמר מלאך ה' הוא ברק דשמתינהו כמ"ש ז"ל כי לא באו לעזרת ה' ושמא תאמרו האם ה' יוצר הכל ית' צריך עזר' ברואיו ומה גם בשר ודם לז"א לעזר' ה' בגבורי' כלומר אין הפירוש לעזרת ה' לעזור את ה' חלילה כי אם לעזר של ה' אשר היא בגבורים שהוא ית' עוזרם והיה להם לבא וכונת הכתוב ע"ד הקוד' כי לא שהיינו צריכים לאנשי מרוז אלא שלא באו לעזרת ה' אשר בגבורים כי ה' בם ועל כן הם נוצחים וגם אתם היה עזרת ה' ולא היו מסתכני' במלחמה שעל כן תגדל אשמתם והנה אז"ל מכאן שהעוזר את ישראל כאלו עוזר את השכינה שנאמר כי לא באו לעזרת ה' לעזרתנו לא נאמר ע"כ ואפשר לנו לומר שגם זה יתכן שאינו חסר מהכתוב ושעל כן כפל ואמר לעזרת ה' בגבורי' לומר מה שאמרתי לעזרת ה' הוא לעזרת ה' בגבורים כי הנמצא בגיבורים לעוזרם אני קוראם עזרת ה' כי בזה נחשב הוא:
פסוק כד:תברך מנשים כו', הנה רז"ל הוקשה למו איך אמרה מנשים באהל תברך שיראה יותר מהאמהות ותרצו שאינו אלא מעין ברכתם ויתכן כי הקושיא איננה רק באמור שהמ"ם הוא כאומרו יותר מנשים אבל יתכן שהכונה הוא מאותן נשים באהל תבורך כי הן עצמן ממקום כבודן וברכוהו על זאת ואפילו נאמר שמשמעו הוא יותר מנשים באהל אפשר שאין זה מאמר דבורה שמברכן בשיעור זה אלא דברי נשי דעלמא והוא שאומרת תברך מנשים שמפי נשי ישראל כלן תבורך שכולן יברכוה שהצילה את בעליהן מלמות תחת ידי סיסרא ולא נתאלמנו ומה היא הברכה שיאמרו הנשים הלא היא שיאמרו יעל אשת חבר הקני מנשים באהל הן האמהות תבורך ומה שייחדו ברכתה אל האמהות וגם הזכירה שהיא אשת חבר הקני יהיה לדעת ר' יוחנן בשם רשב"י ששבע בעילות בא עליה אותו רשע והקשו בגמרא איך נהנית מעבירה אלא שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולמצוה נחשב לה כי גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וזה יאמר יעל עם היותה אשת איש שהיא אשת חבר הקני לא נאמר שאין רוח האמהו' נוחה הימנה כי הן שמרו עצמן מליבעל לנכרי כמו שאמרו ז"ל בשרה שהיתה שטוחה על הקרקע וצועקת לפני קונה יצילנה מליטמא מפרעה עד שבא המלאך ואמר לה האכה אותו ואמרה לו הכה וכן רבקה מאבימלך ורחל אר"זל שהיתה בוכה על הבנים פן יגרשנה יעקב ויקחנה עשו וכן עיני לאה רכו' פן תפול בגורל עשו כלל הדברים כי כולן דאגו על הדבר וה' הצילן מה שאין כן יעל כי אם שהיא נזקק' לסיסרה עכ"ז אמרה כי כאשר נחשב להן לזכות פרישתן כך נחשב ליעל דרישתה כי לשם שמים כיוונה באופן שרוח האמהו' נוחה הימנה ואדרבה הן יברכוה וכן ומפיהן תבורך כי דרישתה כפרישתן תחשב:
פסוק כה:מים שאל כו'. מים שאל להשיב נפשו חלב נתנה להרדימו והוא לא חשש אולי לא לטובתו כיונה כי אם להרדימו כי התנכלה ותקרב לפניו חמאה לשיעור משנתו להאכילו והיה בספל אדירים הוא מזרק טהור וחשוב הראוי להאכיל בו מלכים להורות כי גדול כבודו בעיניה ויבטח לבו בה שלא מנעה ממנו מים רק לטובתו כי עיף היה ונלאה והמים קרים יזיקוהו ולא להרדימהו לרעתו ושעו' הכתוב מים שאל חלב נתנה ולגנוב לבו לחשוב כי לטובתו כיונה בספל אדירים העולה על שולחן מלכים הקריבה חמאה כי המלכים נקראים אדירים כמ"ש ז"ל על פסוק והלבנון באדיר יפול אין אדיר אלא מלך הקריב' חמאה לפניו להאכילו דרך כבוד בכלי חשוב כשיעור משנתו:
פסוק כו:ידה ליתד כו'. הנה הראוי יאמר שלחה או תשלחה ולא תשלחנ' כאלו נשים רבות שלחו יד. ועוד מה הוא ענין הלמות עמלים שאינו ענין לזה. ועוד אומרו והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו שיש מלות יתירות הרבה. אמנם אין ספק כי אפילו איש גבור חיל שירצה לעשות אשר עשתה יעל לתקוע יתד ברקת גבר כסיסר' שאר"זל שבן ל"ו שנה כבש כל העולם בכחו ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו ואפי' חיה שבשדה כיון שהיה נותן קולו עליה לא היתה זזה ממקומ' וכשהיה יורד לרחוץ בנחל קישון היה עולה בזקנו כמה מאכל בני אד' דגי' כי הנה מי יערב אל לבו לשלוח יד באיש אשר אלה לו להורגו ומה גם לתקוע יתד ברקתו ולא יאחזנו רעד באומ' אולי יעור משנתו בהחילו לתקו' היתד ויקום עליו ויהרגנו כי אין ספק כי אין צ"ל אשה כי אם לו יש נפש איש גבור תחת נפש' בקח' היתד יחוגו וינועו ידיו וירתת מראשו ועד רגליו ואיך ערב' אל לבה לב אשה מצר' לעשות כדב' הז' לז"א ידה שהיא שמאלה ליתד לא שלחה היא לבדה כי אם תשלחנה כאלו שתים הנה השולחות יד אחת והוא כי השכינה היתה עמה וזהו תשלחנה ובזה התאמצה לעשות ושמא תאמר הלא דרך נוטי אוהלים שכדי לתקוע יתדות האהל יש להם מקבת עץ להכות על היתד של עץ לתקוע אותו בארץ ואם כן היה הלא אין ההכאה חזקה וגם היתד אינו של ברזל באופן שעד תתקע היתד ברקתו יצטרך זמן והכאות רבות ובין כך ובין כך יקום לקול ההכאות קודם תחיבת היתד שעור מיתה וימיתנה לז"א וימינה להלמות עמלי' לומר אל יעלה על רוחך שהמקבת שלקחה בימינה היה של עץ כדרך נוטי אהלים כי אם של ברזל הוא של עמלים במלאכת בנין שיש להם פטיש כבד של ברזל להלום בו אבן חזקה להכינה אל מקום מושבה בבנין וזהו וימינה להלמו' עמלי' הוא מקבת של הלמו' עמלי' במלאכ' עוד שנית עשתה כי לא בעודנו בריא בראשו התחילה לתחוב היתד כי אם תחלה הלמה סיסרא שהכתה אותו בהלמות עמלים הכאה א' שבה מחקה ראשו באופן שאף אם יקו' אז לא יוכל לחיות ואז ומחצה וחלפה רקתו ומחצה במקבת ההוא פעם אחת על ראש היתד ומיד וחלפה רקתו כי נתרככה כבר במה שמחקה ראשו.
פסוק כז:ועכ"ז ראו נא תוקף גבורתו כי בראש לו מחוקה והיתד ברקתו עדיין היה בו חיות ותוקף שבין רגליה כרע כי לא יכול לקים על עומדו כי אם כרע מחזיק בידיו בשתי רגליה לעמוד ולא יכול כי אם מיד נפל ואחר שנפל שכב שטוח ואח"כ קרוב ליציאת נפש שחוזר הטבע להתחזק חזר וכרע כבראשונה ולא יוכל כי מיד נפל אך לא כבראשונה שאחר הנפילה שכב כי אם שבאשר כרע שם נפל שדוד כי מת ולא עצר כח לשכב שטוח על הארץ כי אם בין רגליה נפל ויצאה נשמתו:
פסוק כח:בעד החלון נשקפה כו'. הנה מחכמי האמת על פסוק וישקף אבימלך בעד החלון וירא את יצחק מצחק את רבקה אשתו אמרו כי החלון האמור שם הוא ע"י אסתרולוגייא כי בחינות הכוכבים ושורשם שמשם ימשכו צנורות למטה יקראו חלונות רקיע וזה אין ספק הוא ענין בעד החלון נשקפ' האמור פה ועל היות בהבטת הוברי השמים אופנים מתחלפים מהם יתייחסו לחלונות מהם לאשנבים ועל הסתכלות שתיהן אמר בעד החלון בעד האשנב ודאגתה להסתכל היה באומרה מדוע בשש רכבי לבא כי גם שהמרכבות יכבדו לבא הלא רכבו הקל מהם היה לו להקדים ואם הוא מייחל ברכבו עד בא כל מרכבות אנשי החיל לאטן הלא גם עליהם יפלא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו ומה שהיתה מיבב' הוא כי היתה רואה באצטגנינות שלה אודם בראש אנשי המלחמה שנהרגו למשחית שהיא התזת הראש נוסף על ראש סיסרא אודם הוא הדם מאשר כתבנו כי קודם תחיבת היתד הלמה מחקה ראשו במקבת הברזל בהכאה גדולה וגם מעין ריקים מאשר קעקעה ראשו ונעשת בקיעים כרשמים של רקמה והדם שותת על צוארו על כן ראתה אודם גם בצואר ועל כן חכמות שרותיה היודעות באצטגנינות כמוה וגם היא תשיב אמריה לה לעצמה לפתור בדרך טובה והוא כי על מה שאחרו פעמי מרכבותיו של אנשי חילו אמרו הלא ימצאו יחלקו שלל ובחילוק מאחרי' לבא והאודם שבראש אנשי החיל הוא בתולות רחם רחמתים לראש גבר שהאודם הוא דם בתולים והאודם שבראש בנה והריקו' הוא כי שלל צבעים אשר לסיסרא הוא שלל צבעים רקמה שהם מרוקמים כי זה יתרונו להיות הצבעים המרוקמי' לו בלבד ואשר היה לו אודם בצוארו הוא צבע רקמתי' לצוארי שלל הוא על צוארי הנשים שהיה לו נפשן לשלל ומביאין בצבע רקמתים על צואריהן לכבודו:
פסוק לא:כן יאבדו כל אויביך כו'. ראוי לשים לב למה נכנס לנוכח ויצא שלא לנוכח שלא אמר ואויביך. אך יהיה כי אמרה דרך בקשה מאתו ית' כן יאבדו כל אויביך ה' שלא תניח נקמתם עד אחרי מותם פן יהרהרו הרואים אם יוצלחו כל ימיהם ובשלום ימותו כי לא יראו ברעה שאחרי מות תבא עליהם כי אם יאבדו בחצי ימיהם ויכירו צדק משפטיך כל רואי השמש ולהפך באוהבי ה' שלא תניח טובתם לעולם הבא ויסתגפו בזה העולם כי אם כצאת השמש בגבורתו כי מיד שנתגאית הירח עליו מיעט' הו' ית' והגביר את השמש וזהו כצאת השמש בגבורתו.
פסוק לא:ולא אמרה ואוהביך כי הלא גם שהוא ית' בענותנותו מחשיב את האדם ואימר לו ואהבת את ה' אלהיך ואומ' למען אחי ורעי עכ"ז מי זה יערב אל לבו לומר שהוא אוהב את ה' כי מה הוא היתוש הנתוש הבל וריק שיערב אל לבו לומר אהוביך אני ומה גם למסקנת קדמוננו של תצדק אהבה אלא בין השוים אך מה שדרך הצדיקים הוא לומר אוהבי ה' אוהבי שמך לכנות האהבה אל השם ולא אל העצמות כד"א אוהבי שמך ואוהבי שמו ישכנו בה ורבי' כאלה וע"ד זה כאן כי דבורה עליה ועל כל שאר צדיקים אמרה ואוהביו כו' על כן לא ערבה אל לבה לומר ואוהביך כי אם ואוהביו שהו' אוהביו של השם הנזכר באומר' אויביך ה' שהוא לכנות האהבה אל השם ולא אל עצמו כמדובר והנה ארז"ל כי סוף פסוק זה ידבר על הנעלבין ואינם עולבין כו' עושין מאהבה ושמחים בייסורים. וראוי לדעת לפי דעתם איך יתקשר עם ראש הפסוק ענין זה אך יתכן שהוקשה להם אומרו ואוהביו ולא נאמר ואוהביך וכונתם שאחרי אומר' כן יאבדו כל אויביך ה' ראתה כי כל שומעיה יאמרו לה כי אדרבה דרך ה' לייסר את הצדיקים בעולם הזה לזה עשתה עצמה כמשיבה אמריה למו ואומרת אל תתמהו על ייסורי הצדיקים בעולם הזה כי הלא ואוהביו והם חולי אהבתו בייסורין בעה"ז הם יקרם כצאת השמש בגבורתו והיא מאמרם ז"ל בב"ר גלגל חמה יש לו נרתק כלומר שהו' כמלובש בעה"ז שאם היה יוצא מנרתקו לא היה העולם יכול לסבול אורו וכן אמרו כי יש כמין בריכה ברקיע ששם מכבים אורו שיסבלוהו העולם כלל הדברים כי החמה בעולם הזה כעוטיה תוך נרתקה ואור' כבויה בבריכת מים אך בצאתה מתיך נרתקה היא מבהקת אור' עד אין שיעור לגבורו' אורו ותוקפו ומה שהשמ' סובל בע"הז הוא להטיב לעולם שיוכלו לסובלו וע"ד זה הוא הצדיק כי הו' בעולם הזה כדי להיטיב לעולם סובל עון הדור והו' כעני כי יעטוף ואורו כבוי בייסורין אך בצאתו מקרב גופו ידמה לשמש היוצא מנרתק כי שם יגיה אורו כאו' נוג' מה שעין לא ראת' אלהים זולתו:
