א וַתָּ֣שַׁר דְּבוֹרָ֔ה וּבָרָ֖ק בֶּן־אֲבִינֹ֑עַם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר׃ ב בִּפְרֹ֤עַ פְּרָעוֹת֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל בְּהִתְנַדֵּ֖ב עָ֑ם בָּרֲכ֖וּ יְהוָֽה׃ ג שִׁמְע֣וּ מְלָכִ֔ים הַאֲזִ֖ינוּ רֹֽזְנִ֑ים אָֽנֹכִ֗י לַֽיהוָה֙ אָנֹכִ֣י אָשִׁ֔ירָה אֲזַמֵּ֕ר לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד יְהוָ֗ה בְּצֵאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם׃ ה הָרִ֥ים נָזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה זֶ֣ה סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן־עֲנָת֙ בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת וְהֹלְכֵ֣י נְתִיב֔וֹת יֵלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת׃ ז חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ עַ֤ד שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח יִבְחַר֙ אֱלֹהִ֣ים חֲדָשִׁ֔ים אָ֖ז לָחֶ֣ם שְׁעָרִ֑ים מָגֵ֤ן אִם־יֵֽרָאֶה֙ וָרֹ֔מַח בְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ט לִבִּי֙ לְחוֹקְקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַמִּֽתְנַדְּבִ֖ים בָּעָ֑ם בָּרֲכ֖וּ יְהוָֽה׃ י רֹכְבֵי֩ אֲתֹנ֨וֹת צְחֹר֜וֹת יֹשְׁבֵ֧י עַל־מִדִּ֛ין וְהֹלְכֵ֥י עַל־דֶּ֖רֶךְ שִֽׂיחוּ׃ יא מִקּ֣וֹל מְחַֽצְצִ֗ים בֵּ֚ין מַשְׁאַבִּ֔ים שָׁ֤ם יְתַנּוּ֙ צִדְק֣וֹת יְהוָ֔ה צִדְקֹ֥ת פִּרְזֹנ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אָ֛ז יָרְד֥וּ לַשְּׁעָרִ֖ים עַם־יְהוָֽה׃ יב עוּרִ֤י עוּרִי֙ דְּבוֹרָ֔ה ע֥וּרִי ע֖וּרִי דַּבְּרִי־שִׁ֑יר ק֥וּם בָּרָ֛ק וּֽשֲׁבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־אֲבִינֹֽעַם׃ יג אָ֚ז יְרַ֣ד שָׂרִ֔יד לְאַדִּירִ֖ים עָ֑ם יְהוָ֕ה יְרַד־לִ֖י בַּגִּבּוֹרִֽים׃ יד מִנִּ֣י אֶפְרַ֗יִם שָׁרְשָׁם֙ בַּעֲמָלֵ֔ק אַחֲרֶ֥יךָ בִנְיָמִ֖ין בַּֽעֲמָמֶ֑יךָ מִנִּ֣י מָכִ֗יר יָֽרְדוּ֙ מְחֹ֣קְקִ֔ים וּמִ֨זְּבוּלֻ֔ן מֹשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט סֹפֵֽר׃ טו וְשָׂרַ֤י בְּיִשָּׂשכָר֙ עִם־דְּבֹרָ֔ה וְיִשָּׂשכָר֙ כֵּ֣ן בָּרָ֔ק בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו בִּפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדֹלִ֖ים חִקְקֵי־לֵֽב׃ טז לָ֣מָּה יָשַׁ֗בְתָּ בֵּ֚ין הַֽמִּשְׁפְּתַ֔יִם לִשְׁמֹ֖עַ שְׁרִק֣וֹת עֲדָרִ֑ים לִפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדוֹלִ֖ים חִקְרֵי־לֵֽב׃ יז גִּלְעָ֗ד בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ שָׁכֵ֔ן וְדָ֕ן לָ֥מָּה יָג֖וּר אֳנִיּ֑וֹת אָשֵׁ֗ר יָשַׁב֙ לְח֣וֹף יַמִּ֔ים וְעַ֥ל מִפְרָצָ֖יו יִשְׁכּֽוֹן׃ יח זְבֻל֗וּן עַ֣ם חֵרֵ֥ף נַפְשׁ֛וֹ לָמ֖וּת וְנַפְתָּלִ֑י עַ֖ל מְרוֹמֵ֥י שָׂדֶֽה׃ יט בָּ֤אוּ מְלָכִים֙ נִלְחָ֔מוּ אָ֤ז נִלְחֲמוּ֙ מַלְכֵ֣י כְנַ֔עַן בְּתַעְנַ֖ךְ עַל־מֵ֣י מְגִדּ֑וֹ בֶּ֥צַע כֶּ֖סֶף לֹ֥א לָקָֽחוּ׃ כ מִן־שָׁמַ֖יִם נִלְחָ֑מוּ הַכּֽוֹכָבִים֙ מִמְּסִלּוֹתָ֔ם נִלְחֲמ֖וּ עִם־סִיסְרָֽא׃ כא נַ֤חַל קִישׁוֹן֙ גְּרָפָ֔ם נַ֥חַל קְדוּמִ֖ים נַ֣חַל קִישׁ֑וֹן תִּדְרְכִ֥י נַפְשִׁ֖י עֹֽז׃ כב אָ֥ז הָלְמ֖וּ עִקְּבֵי־ס֑וּס מִֽדַּהֲר֖וֹת דַּהֲר֥וֹת אַבִּירָֽיו׃ כג א֣וֹרוּ מֵר֗וֹז אָמַר֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה אֹ֥רוּ אָר֖וֹר יֹשְׁבֶ֑יהָ כִּ֤י לֹֽא־בָ֙אוּ֙ לְעֶזְרַ֣ת יְהוָ֔ה לְעֶזְרַ֥ת יְהוָ֖ה בַּגִּבּוֹרִֽים׃ כד תְּבֹרַךְ֙ מִנָּשִׁ֔ים יָעֵ֕ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י מִנָּשִׁ֥ים בָּאֹ֖הֶל תְּבֹרָֽךְ׃ כה מַ֥יִם שָׁאַ֖ל חָלָ֣ב נָתָ֑נָה בְּסֵ֥פֶל אַדִּירִ֖ים הִקְרִ֥יבָה חֶמְאָֽה׃ כו יָדָהּ֙ לַיָּתֵ֣ד תִּשְׁלַ֔חְנָה וִֽימִינָ֖הּ לְהַלְמ֣וּת עֲמֵלִ֑ים וְהָלְמָ֤ה סִֽיסְרָא֙ מָחֲקָ֣ה רֹאשׁ֔וֹ וּמָחֲצָ֥ה וְחָלְפָ֖ה רַקָּתֽוֹ׃ כז בֵּ֣ין רַגְלֶ֔יהָ כָּרַ֥ע נָפַ֖ל שָׁכָ֑ב בֵּ֤ין רַגְלֶ֙יהָ֙ כָּרַ֣ע נָפָ֔ל בַּאֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ע שָׁ֖ם נָפַ֥ל שָׁדֽוּד׃ כח בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו׃ כט חַכְמ֥וֹת שָׂרוֹתֶ֖יהָ תַּעֲנֶ֑ינָּה אַף־הִ֕יא תָּשִׁ֥יב אֲמָרֶ֖יהָ לָֽהּ׃ ל הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל רַ֤חַם רַחֲמָתַ֙יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר שְׁלַ֤ל צְבָעִים֙ לְסִ֣יסְרָ֔א שְׁלַ֥ל צְבָעִ֖ים רִקְמָ֑ה צֶ֥בַע רִקְמָתַ֖יִם לְצַוְּארֵ֥י שָׁלָֽל׃ לא כֵּ֠ן יֹאבְד֤וּ כָל־אוֹיְבֶ֙יךָ֙ יְהוָ֔ה וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ותשר דבורה וברק וגו'. אין הכוונה שדבורה וברק סדרו השירה הזאת, אבל אמר שדבורה עשתה וסדרה זה השיר וברק נטפל עמה לשורר אותו בזמר, וזהו ותשר דבורה וברק בן אבינועם, ע"ד (שמות ט"ו א') אז ישיר משה ובני ישראל, ולכן אמר ביום ההוא לאמר, כמ"ש בשירת משה ויאמרו לאמר, שהיו בני ישראל אומרים השיר שעשה משה, וכן אמר כאן שדבורה סדרה השירה ואמרה לאמר, רוצה לומר שיאמרו אותה ברק והעם.
פסוק ב:
והשירה שהיו אומרים היא (ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. ואתה ראית פירושי המפרשים בפסוק הזה. ואני אחשוב שפרעות הם נקמות, ושכוונת זה המאמר הוא שעל שני דברים ראוי שיברכו שם ה' ויהללו אותו. אחד בפרוע פרעות בישראל, רוצה לומר במה שנקם הקב"ה נקמותיו על יד ישראל, באופן שנשאר לישראל כבוד גדול מהנצחון עם היות שלה' הישועה. השני בהתנדב עם, רוצה לומר שהתנדב עם ישראל לעלות למלחמה עם ראותם חולשתם וגבורת סיסרא, הנה על שניהם, רוצה לומר על פרוע האל יתברך פרעות ונקמות על ידי ישראל ובאמצעותם, ועל שהתנדב העם לעלות למלחמה על שניהם ברכו ה'. או יאמר בפרוע פרעות ונקמות בישראל, רוצה לומר על ידו, בעבור זה עם ישראל בנדבה ורוח ישר ברכו ה', ויהיה אם כן בזה סבה אחת להוראה, והפירוש הראשון יותר נכון כפי לשון הכתוב:
פסוק ג:
שמעו מלכים האזינו רוזנים וגו'. לפי שברק נתטפל עם דבורה בשירה אמרה היא נגדו ונגד כל שרי ישראל שמעו מלכים האזינו רוזנים, רוצה לומר האזינו ושמעו ולא תתעסקו בשיר הזה, וקראתם מלכים ורוזנים על דרך (תהלים ב' ב') התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד שנאמר על שרי ישראל. ונתנה סבה למה הם לא ידברו בשיר זולתה, באמרה אנכי לה' אנכי אשירה, רוצה לומר כיון שאנכי לה' דבקה עמו ונביאה ממנו אנכי אשירה ואזמרה ולא אתם:
פסוק ד:
ה' בצאתך משעיר וגו'. מהמפרשים פירושו הפסוקים האלה הראשונים על מתן תורה, שחרדו ההרים ונטפו מים, והוא דעת המתרגם, ולא נתנו טעם נכון למה הקדימה דבורה הענין הזה בתחילת השירה ומה ענינו בכאן. ומהם פירשו אותם במלחמת סיחון ועוג כי בצאתם מהר שעיר משם התחילו להלחם באומות, וגם אלה לא נתנו קשור נכון לפסוקים. ואני כוונתי לקשר אותם כפי כל אחד מהדעות. אמרה דבורה ה' בצאתך משעיר לתת התורה, ארץ רעשה גם שמים נטפו (ה) והרים נזלו מפני ה', כי השמים והארץ כלו חל מפניו, אבל (ו) בימי שמגר בן ענת ובימי יעל לא היה כן, כי לא היו האומות יראים מפחד ה' ומהדר גאונו והארץ לא רעשה ממנו, עד שחדלו ארחות, כי לא היו האנשים יכולים ללכת בהם מפחד אויב, והולכי נתיבות, ר"ל ואם היו אנשים מה מצד ההכרח הולכי נתיבות, הנה מפחד האויבים ילכו אורחות עקלקלות, וג"כ (ז) חדלו פרזון בישראל חדלו, רוצה לומר שלא היו יושבים בערי הפרזות ליראתם מהכנענים שיבאו שמה לשבות מהם שבי, ואמרה שני פעמים חדלו פרזון בישראל חדלו, להגיד שלא היו האויבים יראים מישראל כיראת ישראל מהם, לשבעבור זה יחדלו בישראל הפרזות ובארץ כנען גם כן אינו כן, כי חדלו פרזון אבל בישראל לבד חדלו ולא נחדלו כזה באומות, וכל זה עד שקמתי אם בישראל, מרחמת עליהם כאם שתרחם על בניה. ואם יהיה פירוש הפסוקים על המלחמות שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל בכניסת ישראל לארץ, תאמר שכאשר נעשו המלחמות ההם הארץ רעשה וההרים גם כן נזלו מפני ה' והוא משל לכל האומות שהיו פוחדים מישראל, מה שלא היה כן עתה כי חדלו אורחות וחדלו פרזון כמו שפירשתי. ואמרה בימי שמגר בן ענת בימי יעל, לפי ששמגר היה שופט ולא נעשה על ידו תשועה גמורה, ולכן נכללו שניו עם שנות הלחץ כמו שזכרתי, ובימיו לא היו ישראל הולכים בדרכים ולא יושבי פרזות, ומפני זה לא זכרה שאר השופטים לפי שהיתה תשועתם שלימה, אבל שמגר לא היתה שלימה תשועתו, וזכרה עמו יעל להשוות ביניהם בשאין תשועתם שלמה עם היות שעשו תשועה מה. ורבי לוי בן גרשון כתב שיעל שפטה את ישראל בימי שמגר כל אחד מהם בתשועה מועטת ולא נזכר זה בכתוב. וכאלו אמרה הנה קודם זה בימי יעל חדלו ארחות וחדלו פרזון ולא נעשתה אז תשועה, והוא ממה שיורה שמה שעשתה עתה אין ראוי לנו ליחסו אליה כי אם לתשועה הכוללת שנמשכה מהמלחמה, כי אז בברחו סיסרא ברגליו בא בביתה והרגתו וכאלו כבר היה נהרג, והותרה עם זה השאלה הרביעית:
פסוק ח:
יבחר אלהים חדשים וגו'. הטיב הרלב"ג לראות בפירוש הפסוק, אם באמרו שסבת בחירת ישראל אלהים אחרים לעבודתם היו מענשם שהיו באים האויבים להלחם עמהם בארצם, כי בימים הקדמונים כשהיו עושים רצון השם, האם יראה מגן ורומח בארבעים אלף בישראל? באמת לא היו צריכים אליו (כן תרגמו יונתן ב"ע ז"ל). ואם שיאמר שהאל יתברך בחר אופנים מחודשים לעשות זה הנס ולנצחון ישראל ותשועתם בזאת המלחמה, והוא שיבאו האויבים לשערי ישראל למלחמה, יען וביען היה האדם בארצו ובמולדתו חזק על אויביו, מה שלא היה כשילך חוץ מארצו להלחם שמה, והוא אמרו מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל, ומפני כן לא היו מוכנים ללכת חוץ לארצם להלחם באויביהם, כי לא היה להם חרב וחנית, והיה מהתחבולה האלהית העצומה שיבאו האויבים לארצם:
פסוק ט:
לבי לחוקקי ישראל וגו', עד עורי עורי דבורה. חוקקי ישראל כתבו המפרשים שהם השרים הגדולים שמשימים חוקים בעם, ואמרה שחוקקי ישראל והם השרים המתנדבים בעם לבא למלחמה המה כלם יברכו את ה' ויודו לזכר קדשו על התשועה. ואפשר גם כן לפרשו על הסופרים והחכמים שבאו למלחמה שהם יברכוהו, ולפי שבעת וזמן המלחמה החכמים לא יוכלו ללמוד תורה, לכן אמרה שעתה בהשקט הארץ יודו ויברכו את השם. ואני חושב שחוקקי ישראל הם הסופרים שכותבים על ספר דברי הימים וקורות הזמן וכותבים עניני המלחמות, ואליהם אמרה דבורה שיברכו את ה', ובכתבם המלחמה הזאת יהיו מייחסים לה' הישועה.
פסוק י:
וצותה גם כן שיברכוהו (י) רוכבי אתונות צחורות, והם הסוחרים שאינם רוכבים על סוסים, אבל הולכים על אתונות צחורות, רוצה לומר לבנות, וג"כ החכמים והם יושבי על מדין, כלם ישיחו ויגידו תהלות ה', ויהיה מדין כמו (ישעיה י' ב') מדין דלים.
פסוק יא:
עוד אמרה (יא) מקול מחצצים וגו', ומ"ם מקול מחצצים הוא (כמו שפי' האפוד) מ"ם התמורה, תאמר שתמורת הקול שהיו נותנים המחצצים (והם המורים בחצים) בין המשאבים, לאנשים שהיו הולכים לשאוב מים, תמורת זה יתנו עתה שם צדקות ה' ותשבחות לשמו, וגם כן יתנו צדקות פרזונו בישראל, הצדקה שעשה עם ערי הפרזות, לפי שעתה ירדו לשערים עם ה', רוצה לומר בערי הפרזות ההם שברחו מהם לערי המבצר, עם ה' עתה ישובו לאותם השערים ולא יפחדו עוד מהאויבים. או יהיה פירוש אז ירדו לשערים, שילכו עתה אורחותיהם מעיר אל עיר:
פסוק יב:
עורי עורי דבורה וגומר, עד סוף הפסוק. אחז"ל (פסחים ס"ו ע"ב) על שנתהללה באמרה עד שקמתי דבורה נסתלקה ממנה רוח הקדש ולא יכלה לומר כלום, והיו אומרים לה עורי עורי דבורה, כיון שראו שאינה אומרת כלום אמרו לברק קום ברק ושבה ושרה עליו רוח הקדש והחל לשיר. וכפי הפשט אמרו המפרשים שפי' עורי עורי התחזק בשירתך. אני חושב שלמה שדבורה אמרה בתחלת אמריה שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' אנכי אשירה וברק מפני זה שתק ולא אמר שירה, הנה כאשר ראה שהיא נתפשטה בדברים אחרים שאינם מעצם השיר אמר אליה עורי עורי דבורה, רוצה לומר ראה דבריך עורי דברי שיר ואל תטפל בדברים שאינם מהשיר, הוא השיבתו קום ברק ושבה שביך, רוצה לומר מה לך להוכיח אותי על מלאכת השיר הראוי והמיוחד אלי? עשה אתה מלאכתך ושבה שביך, כי לבן אבינועם איש חי גבור החיל כמוך יאות להלחם ולשבות שבי, והנחתי עם השיר כי אנכי לה' אשירה כראוי ונכון:
פסוק יג:
אז ירד שריד לאדירים עם ה' וגו', עד באו מלכים נלחמו. לפי שפסקה בשירתה באמרה אז ירדו לשערים עם ה', חזרה והתחילה ואמרה אז ירד שריד לאדירים, תאמר אז כשירדו לשערים עם ה' ירד ושלט השריד שהוא ישראל באדירים, ולמ"ד לאדירים כמו בי"ת, וכמוהו (בראשית ד' כ"ג) כי איש הרגתי לפצעי, ואמרה ה' ירד לי בגבורים, רוצה לומר לא היה השלטון מיוחס בעצם לשריד שהוא ישראל, אבל באמת ראוי שיתיחס לשי"ת כי ה' ירד ושלט לי בגבורים שהם האומות. או תאמר אז ירד שריד שהוא ישראל, לאדירים שהם האומות, וכאשר הניחה המשל ביארה הנמשל והיא אמרה עם ה' ירד לי בגבורים, רוצה לומר עם ישראל שהוא עם ה' וצאן מרעיתו אשר קראתי שריד, הוא היה אשר ירד ושליט לי בגבורים שהם יבין מלך כנען וסיסרא עם רכבו והמונו. והיותר נכון אצלי שהיה בי"ת בגבורים כמו עם, וכמוהו רבים, תאמר ה' ירד לי והשליט עם הגבורים שבישראל שעל ידם עשה התשועות, כמ"ש בפרוע פרעות בישראל, ולכן המשיכה ספור תשועות שעשה האל יתברך על ידי גבורי עמו, וזהו (יד) מני אפרים שרשם בעמלק וגו', רוצה לומר מן שבט אפרים שרשם שהוא יהושע שהיה נשיאם כבר נלחם בעמלק, כמו שאמרה תורה (שמות י"ז י"ג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, אחריך בנימין בעממיך, רוצה לומר אחריך יהושע יבא בנימין שממנו יצא שאול שילחם גם כן בעמלק, ועממיך הם מאתים אלף רגלי שהביא שאול על עמלק, ואמרה זה כמתנבאה מה שיהיה, וכן מני מכיר ירדו מחוקקים, פירש רש"י ז"ל שמשבט מנשה ממכיר בנו ירדו שרים הנקראים מחוקקים שכבשו את האמורי ששים עיר כל חבל ארגוב שכבש יאיר. ואפשר לפרש שמשבט מכיר בן מנשה ירדו ובאו מחוקקים והם סופרים וחכמים, ומזבולון באו סוחרים גדולים, כמ"ש (בראשית מ"ט י"ג) זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות, ולזה אמרה עליו מושכים בשבט סופר ולא אמרה סופרים, כי הסוחרים הם כותבים מאד בחשבונותיהם, ולכן אמרה עליהם מושכים בשבט סופר, ואולי תהיה הכוונה שירדו לזאת המלחמה עם היותם סופרים וחכמים בני זבולון ואינם מלומדים להלחם:
פסוק טו:
אחר זה אמרה (טו) ושרי ביששכר עם דבורה וגו', תאמר לדעתי שמשרי יששכר מהם היו עם דבורה שנשארו בהר תבור עמה ומהם ירדו לעמק למלחמה, וזהו ויששכר כן ברק, רוצה לומר ומיששכר ג"כ היו מהם עם ברק, כי בעמק שולח ברגליו יששכר הנזכר ולא בקש בהמה לרכוב עליה לחפצו במלחמה אבל שולח ברגליו, וכיון שהשבטים האלה כלם אם בעבר ואם בעתיד ואם בהווה היו אנשי מלחמה בפלגות ראובן גדולים חקרי לב, רוצה לומר במה שנפרד ונפלג ראובן מזה ולא בא למלחמה, גדולים מחשבות לבי וחקירתו, ואומרה לבי עליו (טז) למה ישבת בין המשפתים, ר"ל ראובן למה ישבת בין גדרות הצאן, וזהו לשמוע שריקות עדרים יושב ובוטח, ורש"י ז"ל ורלב"ג פירשו שריקות עדרים קולות האומות הלוחמים, והיה יושב לשמוע מי ינצח. והנה אמרה שתי פעמים לפלגות ראובן גדולים חקקי או חקרי לב, לפי שהיה התימה בראובן משני פנים. האחד למה נפרד מישראל ממלחמותיו שלא היה כשאר השבטים שזכרה? ועליו אמרה בראשונה בזכרה תשועות השבטים בפלגות ראובן וגו'. והצד השני מהתימה היא למה נתישב מעבר הירדן ושאל הארץ ההיא ממשה (לפי שהיה מקנה רב מאד לבני ראובן ולבני גד) ולזה אמרה למה ישבת בין המשפתים (רומזה לעבר הירדן) לשמוע שריקת עדרים, רוצה לומר לסבת עדרי הצאן שהיו להם וחתמה לומר שבפלגות ראובן שנפרד להתישב בעבר הירדן גדולים חקרי לב, כי אולי עשו זה כדי שלא יתעתדו לבא לעזור לאחיהם בשעת מלחמותיהם. ולפי שלא יאמר ראובן כי הסבה למה שלא באו היתה להיותם מעבר לירדן, לכן אמרה הנה (יז) גלעד ג"כ בעבר הירדן שכן (כי הוא היה מחצי שבט המנשה מבני מכיר שבאה נחלתו מעבר לירדן כמו ראובן) ועכ"ז באו לעזרת ה', כמ"ש מני מכיר וגו', ולזה יקשה ענין ראובן שלא בא. ואחר זה נתרעמה מדן ואמרה ודן למה יגור אניות אשר ישב לחוף ימים. ר"ל דן למה יגור אניות שעבר את הירדן וברח מפחד האויב והניס נכסיו לעבר הירדן (כמו שתרגם יונתן ב"ע ז"ל) ואם לא היה דן בעבר הירדן למה ברח והלך לשם? ואמרה שלא היה כן אשר, כי היה לו התנצלות גדול עם שלא בא, והוא שאשר ישב על חוף ימים (כי שם היה חלקו וגורלו כמ"ש (יהושע י"ט כ"ו) ופגע בכרמל הימה) שיוכל לברוח ולעבור מהרה ולא עשה כן, שעל מפרציו ישכון, רוצה לומר במקומות הפרוצים מארצו שכן ועמד שם מפחד האויבים לשמור ארצו ועל כן לא בא למלחמה.
פסוק יח:
וזבולון ונפתלי ג"כ לא עשו כן, כי באו שמה באומץ גדול לפי שהם עם חרף נפשו למות, והמאמר הזה הוא כמ"ש המדיני (אריסט"ו) בד' בספר המדות, שהגבור הוא מה שיחרף נפשו וחייו ושלא יחרידהו המות היפה והדברים המביאים אליה וכן הוא זבולון שהוא עם חרף נפשו ונפתלי גם כן הם מחרפים נפשותיהם כדי למות על מרומי שדה כגבורים אשר מעולם אנשי השם. ועם היות שצוה האל יתברך שיקח מבני זבולון ומבני נפתלי בעליה הראשונה להר תבור, היתה דבורה מתרעמת על שלא באו אותם שאר השבטים מעצמם לעזרת ה', מאחר שבאו מבני מכיר ומבני יששכר, והיה ראוי שג"כ יבאו משאר השבטים כלם הסמוכים למקום המלחמה אחרי התשועה, והותרה השאלה החמשית:
פסוק יט:
באו מלכים נלחמו אז נלחמו וגו', עד אז הלמו עקבי סוס. קשור הפסוקים האלה הוא אצלי, ששבטי ישראל לא רצו לבוא לעזרת ה', אבל לא עשו כן האויבים, כי באו מלכי הארץ ושריה (שהשרים כלם יקראו מלכים) והיה גודל חפצם להלחם עם ישראל כל כך, שבצע כסף לא לקחו מיבין מלך כנען כדרך השכירים הבאים להלחם, אבל באו בבחירתם בלי שכר ובצע כסף כדי להלחם בישראל. ועם היות שהאויבים באו בחפץ ורצון נמרץ, ושבטי ישראל לא רצו לבוא להושיע לאחיהם, הנה האל יתברך בא ועזרתו, (כ-כא) כי משמים נלחמו והכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא, וגם נלחמו הנהרות, שנחל קישון גרפם, שלהיות המלחמה על שפת הנהר, היו נכנסים לנהר אם לברוח ואם להלחם משם, והיה הנהר גובר בדרך נס, באופן שהיה מסיר את אופן מרכבותיו, וזהו נחל קדומים נחל קישון, רוצה לומר כאילו היו נחל קדומים (שהוא ים סוף או הירדן שנעשו שם הנסים) נחל קישון. וזכרה שלא היה אותו הרוע וההפסד מגיע לישראל, כי הם היו עוברים בלי שום הפסד, וזהו תדרכי נפשי עוז, שבאותו נחל דרך נפשי בעוז ושלום בלי שום נזק, ולזה סמכה אז הלמו עקבי סוס:
פסוק כב:
אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו. רוצה לומר בהכנסם בנחל קישון הלמו עקבי סוס, כי מרוב מרוצתם בהיות חום היום עליהם כשנכנסו במי הנחל הלמו אותם עקבי סוס ונפסדו מאד, כי מסבת מי הנחל היו עקבי הסוסים כאלו נשברו ולא יוכלו ללכת עוד. ובמדרש (פסחים קי"ח ע"ב) אמרו משמים נלחמו הכוכבים חממו להם והיו לבושים שריונים, ומרוב חמימותם היו נכנסים בנחל קישון להתקרר ושטפם הנחל, לפיכך סמכה נחל קישון גרפם לפסוק מן שמים נלחמו:
פסוק כג:
אורו מרוז אמר מלאך ה' וגו', עד בעד החלון נשקפה ותיבב. אחז"ל (מועד קטן פ"ג ט"ז ע"א) שמרוז כוכב היה ומזלו של סיסרא. ולפי הפשט היה מקום סמוך לנחל קישון שהיתה בו המלחמה, ולפי שלא בא לעזרת ה' אמרה עליו אורו מרוז אמר מלאך ה', שהוא המלאך המדבר לדבורה, ואמרה שלא יתנו קללה לעיר כי אם ליושביה לפי שלא באו לעזרת ה' הגבורים שהם ישראל, והביאתו במקום הזה לומר שהשמים הרחוקים והנחל הקרוב אליהם כלם עזרו במלחמה, ועכ"ז יושבי מרוז שהיו מבני ישראל וקרובים שם לא עשו כן, כי לא באו לעזרת ה'. וכמו שראוי שיקולל מרוז להיותו מודר הנאה כך ראוי שתבורך יעל אשת חבר הקני שסייעה בתשועה, ואמרה (כד) מנשים באהל תבורך לפי שהנשים הצנועות באהל אולי יחרה אפם על הפעל הזה שעשתה יעל, ולכך צותה שלא יקללו אותה ולא יגנוה ולא יאמרו שהוא מעשה אכזרי, אבל יברכוה עליו לפי שעשתה לעבודת האל יתברך לא לתכלית אחר ותכונה רעה: וזכרה גודל שכלה באותו פעל כי (כה) מים שאל חלב נתנה להרדימו, ובספל הרועים האדירים הקריבה לפניו החמאה כי תשכר יותר ותרדים מאד.
פסוק כו:
וזכרה גודל לבה וחזקה באמרה (כו) ידה ליתד תשלחנה, ואמרה תשלחנה מפני הימין כאלו אמרה ידה וימינה ליתד תשלחנה. והלמות עמלים, הוא הכלי שבו יהיו האנשים עמלים וטורחים להוציא הפשתן, והם בעלי המלאכה ההיא.
פסוק כז:
והנה אמרה (כז) בין רגליה כרע נפל בהכפל הלשון והרדפתו, ודבר המדרש (יבמות פי"ב ק"ג ע"א ונזיר פ"ד כ"ג ב') רחוקים הם, כי הוא מדרכי השיר לכפול הדברים כמו אנכי לה' אנכי אשירה. תבורך מנשים מנשים באהל תבורך, עורי עורי דבורה עורי עורי ורבים כן, והותרה השאלה הששית:
פסוק כח:
בעד החלון נשקפה ותיבב וגו'. זכר שבעד החלון נשקפה ותיבב בלשון יללה אם סיסרא, ומשקפת תמיד בעד האשנב ואומרת מדוע בושש רכבו לבא.
פסוק כט:
ואמנם (כט) חכמות שרותיה (והם הנשים החכמות אשר היו עמה) תעננה, ואף היא גם כן משיבה ומודה לדבריהם ואומרת, בודאי (ל) הלא ימצאו יחלקו שלל לא לבד מההמון אבל גם מהנפשות ששבו מישראל, כי יהיה רחם רחמתים, רוצה לומר נערה אחת או שתים לראש גבר, ויהיה דבר המשובח יותר (והוא שלל צבעים הנכבדים) לסיסרא, ויהיה שלל צבעים רבים רקמה, כי יהיה אותו הכלי המשובח והוא צבע רקמתים, רוצה לומר מרוקם משתי עבריהם לראש השלל, רוצה לומר ליתנו לשר הצבא. והרב יוסף אלבו (עקרים מ"ד פמ"ג) כתב שאם סיסרא רצתה לדעת מצד הקסם או התכונה או גורל החול מה יהיה איחור בנה במלחמה, וראתה שסיסרא בנה מוכה בראשו ושהיה דם במחנה סיסרא, ושהוא היה נחלש על ידי שתי נשים שהן היו באמת דבורה ויעל, ולא ידעה לשפוט אמתת הדבר, וחכמות שרותיה והיא גם כן היו הופכות הדברים והמשפט כפי רצונם, ואומרות הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר, רוצה לומר כי היה החולשה מרוב בעילות הבתולות, והדם שיורה המשפט בראש סיסרא שפטו שהיה שלל צבעים לסיסרא ולפי שהיה מורה המשפט דם על ידי נשים פירשו צבע רקמתים לחלקי שלל, והיה זה כן לפי שחכמת התכונה והקסם יש להם חלק בהגדת העתיד אבל לא בשלמות, וכמו שדרשו על (ישעיה מ"ז ט"ז) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מאשר יבאו עליך, ואחז"ל (ב"ר פר' פ"ה צ"ה ע"ב) מאשר ולא כל אשר:
פסוק לא:
והתפללה דבורה כן יאבדו כל אויביך ה', רוצה לומר שלא היה הדבר כמו שחשבה אם סיסרא וחכמותיה, כי תנחומין של הבל דבריהן, אבל יהי רצון מלפני השם שכן יאבדו כל אויביו, ואוהבי השם יהיו כצאת השמש בגבורתו בתקופת תמוז, וקודם חצי היום שהולך ואור עד נכון היום. ופי' רש"י ז"ל ד"א ואוהביו של סיסרא יהיו כצאת השמש בגבורתו, שאינו אלא שהות שלשה שעות, כי יבא אחריו גשם. ואמרו ותשקוט הארץ ארבעים שנה, הם דברי כותב הספר, מגיד שבסבת זאת המלחמה שקטה הארץ ארבעים שנה והם נמנים עם השעבוד: