פסוק א:כִּי יִקַּח, יארס אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לאחר מכן לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, משום שמצא בה דבר שהיה פגום בעיניו, או: משום שראה בה התנהגות בלתי מוסרית – אמנם לא התנהגות המחייבת אותו לגרשה – ובכל זאת החליט להיפרד ממנה, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת, מסמך ניתוק, גט, וְנָתַן אותו בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.
פסוק ב:וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ, וְהָלְכָה וְהָיְתָה, ונישאה לְאִישׁ אַחֵר.
פסוק ג:וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, גם האיש השני לא אהב אותה, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ, אוֹ, לחלופין, כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה–
פסוק ד:לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ, לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אף על פי שהיא פנויה להינשא לאחר. אחרי שנישאה לאחר, אסור לבעל הראשון לחזור ולשאתה לאשה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה, מש'נטמאה', כלומר משנאסרה בקידושי השני על אחרים כאשת איש, נאסר חידוש הקשר עם הבעל הראשון לצמיתות כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה', שכן אילו היה מותר לשוב אל הזוגיות הראשונה, לאחר שהאשה נישאה לאחֵר, הייתה מתאפשרת פריצות מינית והחלפת זוגות במעטה פורמלי חוקי. וְכך לֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
פסוק ה:כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, אשה שמעולם לא נישאה, או: אשה שהיא חדשה עבורו – לֹא יֵצֵא לשרת בַּצָּבָא לסכן את נפשו במלחמה וְאף לֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, כל מלאכה לשם סיפוק צורכי הצבא, כולל עבודות העורף שהתבצעו על ידי אלו שאינם כשירים להילחם או מי ששבו משדה הקרב מן הסיבות שנמנו לעיל. נָקִי, פנוי מכל עול והתחייבות כלפי המדינה יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, לאשתו שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.
פסוק ו:לֹא יַחֲבֹל, אסור לבעל חוב לקחת כעירבון רֵחַיִם, מתקן לטחינת החיטה המורכב משתי אבנים. כאן מדובר באבן התחתונה, השֶּׁכב, וכן הרָכֶב, האבן העליונה. אסור למלווה לקחתן כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל. בלקיחת כלי הטחינה המשמשים להכנת פת הלחם, הוא נוטל מהאנשים את חייהם.
פסוק ז:כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, ישעבד אותו, ינצל אותו, יתעלל בו או יעשה בו מעשה שאינו הגון, וּמְכָרוֹ אחר כך לאחֵר – וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, עליך להמיתו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
פסוק ח:הִשָּׁמֶר, היזהר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד את כל הדינים ששייכים לעניין וְלַעֲשׂוֹת. כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם באופן מפורט – תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. הכהנים הם שנצטוו בכך, ועליכם לציית לדבריהם.
פסוק ט:וכתוספת לאזהרה זו: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם הנביאה, אחותו של משה רבנו, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. מרים לקתה בצרעת ונשארה בהסגר במשך שבוע. אמנם העם חלק לה כבוד גדול והמתין לה במקומו עד שנרפאה, אך מעמדה לא פטר אותה מן הצרעת ומן ההסגר.
פסוק י:כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, תתבע מחברך מַשַּׁאת מְאוּמָה, תביעה כלשהי. כאשר חברך חייב לך כסף, ותרצה לגבות את חובו – לֹא תָבֹא, תיכנס אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט, למשכן ממנו את עֲבֹטוֹ, המשכון שייתן לך כדי להבטיח את תשלום החוב.
פסוק יא:בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. מותר לך לדרוש משכון ששוויו כערך הכסף המגיע לך, אך עליך להיות רגיש לכבודו ולא לפלוש לביתו, שכן בחדירה לרשותו ובבחירת המשכון הנחשק מבין חפציו יש משום השפלתו של בעל החוב.
פסוק יב:וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא הלווה, והוא יכול לתת בתור משכון רק בגד עליון, המשמש אותו כנראה גם בתור מצע או שמיכה – לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. מותר לך להשתמש בו, אך אינך רשאי לשכב לישון כל עוד העירבון אצלך.
פסוק יג:אלא הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא, עם שקיעת הַשֶּׁמֶשׁ. וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ, בבגדו – וּבֵרֲכֶךָּ העני על החזרת בגדו, שהרי כעת יש לו במה לישון, וּמעבר לברכתו של העני, לְךָ תִּהְיֶה, תיחשב גם צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
פסוק יד:לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ, מעמך. אין לעשוק כל שכיר, אבל התורה מדברת במציאות שבה רוב השכירים היו עניים, שכן על פי רוב אדם עבד את האדמה שנחל מאבותיו. מי שלא הייתה לו קרקע, מי שלא הייתה לו אפשרות לעבד את אדמתו מחוסר אמצעים וכדומה – הוא שהיה שכיר, ולרוב היה דחוק כלכלית. אוֹ פועל שכיר מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ, שאף לו אין נחלה משלו. השכיר תלוי במעבידו. התורה מבקשת אפוא למנוע מן המעביד לנצל את מעמדו.
פסוק טו:יתר על כן, בְּיוֹמוֹ, עד סוף יממת העבודה שלו תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ. התשלום צריך להגיע לידו לפני שהשמש תשקע כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו – אל השכר הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ, מצפה. אם משכורתו היומית היא כספו היחיד, בה הוא יקנה את מזונו. וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה'. אם לא תשלם לו באותו יום, גם אם רצית לדחות את המשכורת לעת אחרת, וגם אם עשית זאת בשגגה – הוא עלול להתפלל כנגדך, מפני שגרמת לו ייסורים – וְהָיָה, ויימצא בְךָ חֵטְא.
פסוק טז:לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל, בגלל חטאיהם של בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל, בגלל חטאיהם של אָבוֹת. אין להעניש אנשים בעוון קרובי משפחתם, וכל אִישׁ רק בּשל חֶטְאוֹ שלו יוּמָתוּ.
פסוק יז:לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט של גֵּר ושל יָתוֹם, ששניהם נטולי הגנה, ולכן קל לפגוע בהם. מעבר לערכי הצדק הכלליים, התורה דורשת מן השופט זהירות יתרה בבואו לחרוץ דין הקשור לחלשים. וְכיוצא בזה, לֹא תַחֲבֹל, תיקח משכון שהוא בֶּגֶד אַלְמָנָה. בכך שונה האלמנה משאר אנשים, שכן לעיל נאמר שמותר לקחת משכון מכל אדם.
פסוק יח:וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ, הושיע אותך ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. כמי שהתעללו בכם, עליכם לדאוג לזכויותיהם של סובלים אחרים.
פסוק יט:כִּי, כאשר תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר, צרור שיבולים קשורות בַּשָּׂדֶה. בדרך כלל, הקוצרים קושרים את השיבולים הקצורות באחת השיבולים או בחבל, ומשאירים את עומר השיבולים בשדה, ובסוף היום אוספים את כל העומרים. יש שהאיסוף נעשה בשעה מאוחרת, הקוצרים ממהרים לשוב ואולי מתחיל להחשיך, וכך נשכח עומר בשדה. אם אתה, בעל השדה, נזכרת לאחר זמן בעומר השכוח – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה מה ששכחת. מכיוון ששכחת – וַתר על שלך למען הנזקקים. לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. מצווה זו מקוימת שלא מתוך כוונה. הרי משמים נגרמה לך שכחה זו. אם אינך להוט לקחת לעצמך את מה ששכחת, אלא משאיר את העומר שנשכח ממך לטובת החלשים – תבוא עליך ברכה, שאף היא חלה על דברים הסמויים מן העין. אם לא תדקדק במה שמגיע לו, גם משמים יתנהגו עמך בעין טובה, וישפיעו עליך ברכה.
פסוק כ:כִּי, כאשר תַחְבֹּט זֵיתְךָ, להפיל את הפֵּרות מהעץ, לֹא תְפַאֵר, תחפש את הזיתים שאולי נשארו על העץ בין הפֹּארות, ענפי הזית אַחֲרֶיךָ. אולי כמה זיתים הסתבכו בעלים או בענפים ולא נשרו; לחלופין אולי מקצתם לא הבשילו לגמרי בשעת חבטת העץ – גם הפרי הזה לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. גם כאן אתה נדרש לוותר על השיירים הקטנים שיש לך זכות חוקית עליהם, ולתת אותם לנזקקים.
פסוק כא:כיוצא בזה: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ– לֹא תְעוֹלֵל, תאסוף את העוללות, הענבים שלא הגיעו לצורת אשכול, אלא צמחו כבודדים על העץ, אַחֲרֶיךָ – אחרי הבציר, אלא לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
פסוק כב:ושוב – וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אתה מכיר את מצבו הנואש של מי שאין לו דבר, ועד כמה ישמחו אותו מציאות כאלה. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. תוכל להבין ולקיים את המצווה הזאת מתוך מה שעבר עליך.
