אלה החקים והמשפטי' אשר תשמרון וגו' עד לא תעשון ככל וגו'. אחרי שעשה ההקדמה הזאת לביאור המצות מהברכ' והקללה שיש בהם. התחיל לספר אותם וכלל אותם בשם חקי' ומשפטים. לפי שהמצות כמו שזכרתי או יהיה טעמם נעלם ונסתר. והם א"כ חקים או יהיה טעמם נודע ונגלה ויהיו משפטים. ולפי שאין אמצעי בין החיוב והשלילה. והם כוללים כל החמרי' היו שני השמות האלה כוללי' המצות כלם. ולא זכר עדות לפי שענינם הספורי' שכבר השלי' בג' הפרשיות אשר עברו ואמר כל הימי' אשר אתם חיים על האדמה. להודיעם שכמו שהכרם המשובח יצטרך לג' דרכי' עצמיים בשלמותו: האחד טבע הגפן עצמו הנטוע שמה. שיהיה מן הגפן הטוב כאלו תאמר השורק. כי יש לגפני' שרש בטבעם וחלוף גדול בהולדת היין: והשני טבע הארץ כי יש ארצות מיוחדות להולדת היין מזולתה: והשלישי מיני העבודות שראוי שיעבוד האדם את הכרם יותר מכל שאר עצי היער. כך בענין האומות לשלמותם ראוי שתהיה האומה מזרע אברהם יצחק ויעקב. וכמו שאמר (ירמי' ב') ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת. ושתהיה מיושבת בארץ הנבחרת כי שמה תתן פריה לא בזולתה מהארצות. ושתעשה מעשה המצות כתקון כי זה משפט אלהי הארץ. כי בזולת זה לא תתן את פריה. ולזה אמר כאן אלה המצו' והחקי' והמשפטי' אשר תשמרון לעשות בארץ כל הימי' אשר אתם חיים על האדמ' ר"ל כי חייכם וישיבתכם על האדמה ההיא תלויי' בעבודת האלוה. ואמנם באמרו אבד תאבדון את כל המקומות חשבו המפרשי' שהיא מצוה בפני עצמה שהזהיר כבר על אבוד העכו"ם ומשמשיה. והתחיל בזה להיות העובד עכו"ם ככופר בכל התורה כלה. ומאשר ראיתי שהזהיר על זה בפרשיות אשר עבדו הרבה מאד וכדברי' האלה עצמם לא שערתי שהיה הצורך כאן בהכפל הדברי' ההם. ולכן חשבתי שלא בא זה להזהיר על העכו"ם מפאת עצמה. אבל היתה כונתו להתחיל במצות בית הבחירה שהיא המצוה הקודמת בעמלה ובסבה לשאר המצות. והמצוה הזאת כבר נזכרה בפרשת וישמע יתרו בסופה אמר שם מזבח אבני' תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ולפי שנאמרה שם בקצור ביאר עתה בענינה הדברי' שיזכור ולפי שלא יחשבו ישראל שאחרי שיכבשו את הארץ יעשו בתי קדושתם באותם המקומות שהיו העמי' עובדי' לאלהיהם להיותם מקומות משובחי' ויפים ושהם יסירו משם תועבות הכנעניי' ופסיליהם. ויעתיקו אותם המקומות לעבודת הגבוה. לכן הודיעם שלא יהיה כן. כי אותם המקומות הם רעים וטמאי' ולא יבחר ה' באלה. וזהו אמרו אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוי' את אלהיה' שהם על ההרי' הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ואבוד המקומות איננו שההרי' ימושו והגבעות תמוטינה. אבל שאותו ישוב ר"ל אותו בית ואותו מקום שהיה להם מיוחד לעבודת' על אותם ההרי' והגבעות יאבדו אותם וגם אותם מזבחות שהיו שם הבנויות מאבני' רבות והמצבות שהם עשויות מאבן אחת יותצו וישברו. ואשריהם שהם העצי' ישרפום והפסילי' יגדעון. וגם השמות שהיו קוראי' לאותם המקומות עין כל בית גליא. יאבדו ולא יזכרו עוד בשמם. והנה שם בזה שלשה דברי' שהיו אצל הגוי' בענין בתי עבודותיהם מחולפי' ממה שצוה הש"י שיעשו בבתי עבודתו. האחד שהיה להם בתים רבי' לעבודתם ולכן אמר את כל המקומות. השני שהגוי' ההם היו בוחרי' בהם לרצונם וזהו אשר עבדו שם הגוי'. השלישי שהגוי' ההם עצמם היו הכומרי'. כי המה היו עושי' את עבודת' ומקריבי' את זבחיהם. וזהו אשר עבדו שם הגוי' את אלהיהם. ועל הכל אמר לא תעשון כן. ור' ישמעאל דרש בספרי דף ק"נ אזהרה לנותץ אבן מן המקדש ולמוחק את השם. אבל כפי הפשט ענינו לא תעשון כן עבודה לאלהי ית' באותם המקומות המתועבי' ולא תקטירו ולא תעבדו לשמו בהם כ"א אל המקו' אשר יבחר ה' מכל שבטיכם וגו'. שמה תביאו ר"ל שהמקו' המקודש צריך שיהי' אחד כאחדו' האלהי ית' השוכן בו ולא יהי' רבי' כמקומות הגוי'. וזהו אמרו כ"א אל המקו'. עוד צריך שתהי' בחירתו מאת ה' וע"פ נביא לא כרצון העובדי' האשר יעלה על רוחם וזהו אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם. עוד צריך שגם באותו מקו' לא תהיו אתם העובדי' והזובחי' כמו הגוים. אבל יהיה המוטל עליכם שלשכנו תדרשו ובאת שמה. ר"ל שאתם תדרשו אל הנביא על מקו' משכנו לא שאתם תבחרו אותו. וכמו שעשה דוד ע"ה שאמר לנתן הנביא (שמואל ב' ז') הנה אנכי יושב בבית ארזי' וארון ברית ה' יושב תוך היריעה. לפי שהבחירה היתה מהש"י ע"י הנביא לא מהמלך או העם. ולכן אתם תדרשו לנביא לדעת איזה נבחר מקום לה' משכנות לאביר יעקב. ואז ובאת שמה ר"ל שיעלו לרגל ג' פעמי' בכל שנה ויביאו שמה עולותיהם וזבחיהם וגו'. לא שהם יעשו העבודה כ"א שיביאו הדברי' שמה והכהני' יעשו אותה. והנה זכר בזה הדברי' הנאכלים במחיצה שעליהם יצטרך לבא לירושלי' שהם העולות והזבחי' שהוא חייב לאכלם שמה ומעשרותיכם שהם מעשר בהמה ומעשר שני לא מעשר ראשון שהוא ללוי. והיה אוכל אותו בכ"מ ותרומת ידיכם שהם הבכורי' לדעת רש"י. או הנדבה והנדר שיעשה האדם מכספו וזהבו כדברי הרמב"ן ולכן קראה תרומת ידכם. כי היא איש כמסת ידו. ולא אמר תרומותיכם שהיא התרומה שיתנו מהתבואות. וכן נדריכם ונדבותיכ' שהנדרי' הם כאלו אמר הרי עלי שור או שה לקרבן. ונדבותיכם היא בשור או כשב או עז ידוע שנדב אותו לגבוה שהם כלם שלשה מיני נדרי'. והבכורות ג"כ שכלם נאכלי' שמה. ושאותה ביאה לא תהי' לסגף גופם ונפשם ולשרוף בניהם ולבנותיה' כמו שהיו עושי' הגוים ההם כ"א לאכול ולשמוח הם ובתיה' על כל הברכ' אשר ברכם השם יתעלה: וראוי שתתעורר באמרו ושמחתם בכל משלח ידכם וכן אמר אחרי זה ושמחת לפני ה' אלהיך בכל משלח ידיך. ומהו משלח היד אשר יזכור תמיד אצל השמחה אבל ענינו שלפי שישראל היו עושים נדבות גדולות בתבואו' שלהם בתתם תרומה. ומעשר ראשון ומעשר שני. ובכורות הצאן והבקר. ראשית הגז ושאר הדברי' כלם הזהיר אותם שכאשר יביאו כל זה למקדש ויתנו אותו שמה ללוים ולכהני ה'. שלא ירע עיניהם על הוצאתם ונדבותיה' כי הפעל המשובח ראוי שיעשה אותו האדם בשמחה ובטוב לבב. ואם לא יהיה כן יראה כאילו הוא אנוס בדבר ההוא ולא יקרא לזה נדיב כ"א עשוק וגזול כל הימי'. ולכן אמר על אותו נדיבות ושמחתם בכל משלח ידכם שמשלח היד הוא המתנה והנדיבות. ולהיות הדבור הזה לכל ישראל והלוי' והכהני' בכללם. אמר ואכלתם שם. ר"ל הישראלי' יאכלו המוטל עליהם והלויי' יאכלו המוטל עליהם. והכהני' יאכלו המוטל עליה'. כי לא היתה הכונה בזה כ"א להגיד שלא יעבדו את הש"י באותן המקומות והדרכי' שהיו עובדי' שם הגוים כ"א במקו' אשר יבחר. ושאר הדברי' כבר נתפרשו במקומותיהם ולא זכר כאן הלוי. לפי שלא בא הכתוב כ"א לפרש מקו' העבוד'. ואמנם ענינה ואופן עשייתה יזכור אותו אחרי זה. זהו המאמר הראשון שאמר במצות בית הבחירה. והותר בזה הספק השלישי והרביעי: לא תעשון ככל אשר אנחנו עושי' וגו' עד השמר לך פן תעלה וגו'. הנה במאמר הראשון שזכר מבית הבחירה היתה הכונה בלבד כמו שזכרתי שלא תהיה העבוד' לשם במקומות המיוחדי' לגוים בעבודתם כ"א במקו' אשר יבחר. ועתה יאמר אליהם מאמר אחר. והוא שעד עתה בהיותם במדבר לא נצטוו לזבוח בקר וצאן לשלמי' לפני המשכן. ומי שלא היה רוצה לאכול בשר לא נתחייב להביא קרבן. וג"כ לא היה מחוייב במדבר להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני כי המצות האלה כלם תלויות היו בארץ ולא היו נוהגים במדבר דרך חובה כ"א דרך רשות אם ירצה האדם לעשות' מרצונו. וגם לא היו מחוייבי' במדבר לבא בחיוב למשכן ואפילו ברגלי'. ולזה אמר כאן שלא יחשבו שאחרי בואם אל הארץ תהיה העבודה בבית הנבחר רשות ולא חובה כמו שהיתה בהיותם במדבר שאיש כל הישר בעיניו יעשה בזה ולא היה עליו חובה. כי הנה זה לכם במדבר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה שהיא בארץ כי במדבר לא היה להם מנוחה בעבור שהו נוסעי' כל היו' ממסע למסע. ולא היה המדבר מקו' נחלתם לשיהיו המצות תלויי' בו. אבל כאשר יעברו את הירדן וישבו בארץ אשר ה' מנחיל אותם. ר"ל אחרי הכבוש והחלוק שכל אחד מכיר ויודע חלקו ונחלתו שזו היא הנחל'. ועוד יניח להם מכל אויביה' מסביב והם הגוי' אשר הניח הש"י אותם לנסות בם ישראל שזו היא המנוחה באמת. הנה אז במקו' אשר יבחר ה' לשכן את שמו. שמה יביאו בהכרח ובחובה העולות והזבחי' ושאר הדברי' אשר זכר. ואמר וכל מבחר נדריכ' לומר שהנדר ראוי שיהיה מן המובחר ושם תהיה השמחה השלמה. וזכר הבנות והבנים והאמהות לפי שעם כל הבית ילך שמה אם ירצה. עם היות חובת הרגל בלבד בזכרי'. כמו שאמר יראה כל זכורך. הנה הנשים ההולכו' שמה היה להן שכר טוב בעמלן כנשי אלקנה. וגם הלוי באותה מצות חובה ישמח עמהם כי מפתם יאכל אחרי שאין לו חלק ונחלה בארץ כמו שנתנה לשאר השבטים. והנה לא זכר בזה העניי' לפי שכבר צווה שיהיו עניי' בני ביתו והם בכלל הבני' הנה התבאר שבענין בית הבחירה היה המאמר הראשון לשלול שלא יהיה במקו' מהמקומות אשר עבדו שם הגוי' כ"א במקום אשר יבחר ה' וגו'. והמאמר השני בא להודיע שגם באותו מקו' הנבחר לא תהיה ביאתם וקרבנותיהם רשות כמו שהיא עתה במדבר אצל המשכן אבל אחרי המנוח' והנחלה תהיה חיוב גמור ולא רשות אם בקרבנות ואם במעשרות ובביאה שמה: השמר לך פן תעלה עולתיך וגו' עד כי ירחיב ה' אלהיך וגו'. זהו המאמר השלישי בענין בית הבחורה. וענינו אצלי שאולי יאמרו ישראל בלבם הנה המעשרות ושאר הדברים שהם לכהנים ושהם נאכלים לפנים מן החומה היה ראוי ומחוייב שלא יעשו אותם כי אם במקום אשר יבחר ה' לצורך הכהני' משרתי ה'. ולהיות האכילה לפנים מן המחיצה. אבל העולות שהן כלן כליל לגבוה למה לא יעשה אותם האדם בבמה כל אחד בארצו כדי שיעתר השם יתברך באותו קרבן. וכמו שעשה לנח בצאתו מן התיבה. וירח ה' את ריח הנחוח. ויאמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. ודוד גם הוא בהעלותו את העולה על גורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד) עתר ה' את הארץ ויחשבו ישראל שבזה לא היו הכהני' חסרים דבר כי היתה כלה כליל הנה מפני זה אמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך. כלומר השמר לך מעשות כדבר הזה בענין העולות אבל צריך שתלך במקום אשר יבחר ה'. כי הוא הבוחר ויודע המקום הנרצה אליו ולא אתה. ותעשה כן אע"פ שאותו מקום יהיה לאחד שבטיך שמה על כל פנים תבאו אתם כל בית ישראל. רוצ' לומר כל שאר השבטי' להעלות עולותיכ' לא במקום אחר. ונתן הסבה בזה באמרו אשר יבחר ה'. רוצ' לומר אם הוא בחר בזה מה לכם לבקש מקום אחר אשר הוא לא בחר בו. והעבודה ההיא לא תצלח בהיותה הפך בחירתו. הנה התבאר למה בא המאמר השלישי הזה ולמה לא זכר כי אם העולות: והנה יורה על אמתת מה שפירשתי אמרו בזה המאמר באחד שבטיך. מה שלא אמרו בשאר המאמרים מפני שזה היה מקום המחלוקת ר"ל היות הקרבן עולות השבטי' כלם במקום אחד מיוחד משבט אחד. האמנם לפי שאמר ואם תעשה כל אשר אנכי מצוך שהוא כולל שאר הזבחים כלם. הוציא להם מן הכלל בשר תאוה שעם היות שבמדבר לא היו יכולי' לשחטו. כי אם בפתח אהל מועד והדם היה נשפך על המזבח והיה הבשר שלמים והיו אוכלים אותו בעזרה. והטמא לא היה נוגע בו כמו שאמר (פ' צו) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. עתה אחרי היותם בארץ היה זה כן ולזה אמר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר בכל שעריך. רוצ' לומר מבלתי שתצטרך לבא אל המקדש על זה. וההתר על זה כבר נרמז בפרשה. שאמר איש איש אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'. כי הנה רמז להם בזה שאותו איסור לא ינהג כי אם במדבר בהיותם במחנה. ובהיות להם שם אהל מועד לא אחרי בואם אל ארץ ולהיותו רמוז שם פירש אותו כאן והנה אמר בזה כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך לפי שכמו שכתב רש"י ז"ל (שם י"ב) למדה תורה דרך ארץ שלא יאוה בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר ולזה אמר תזבח ואכלת בשר בעבור ברכת ה' אשר אתך והעושר שהשפיע עליך מרוב הבקר והצאן ולכן ראוי הוא שהתאוה לאכול בשר והודיעם עוד שלא יצטרכו באותו בשר תאוה לנהוג בו טהרה אבל הטמא והטהור יאכלנו כמו שיאכלו הצבי והאיל הטמא והטהור לפי שאין בו קדושה ואינו נקרב על גבי המזבח ככה ואכלו בני ישראל את בשרם בכל שעריהם הטמא והטהור מבלתי שמירת קדושת מה בה. ולפי שלא יחשבו שאחר שהותר בשר תאוה בשערים שהותר להם גם כן את הדם שנאסר במצותו כיון שאין בו זריקה על המזבח. לכן הוצרך לומר אחרי היתר בשר תאוה רק את הדם לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. רוצה לומר שלא יאכל אותו בשום פנים והודיעם עם זה עוד שאין צריך גם כן כסוי דם כי אם לשפכו כמים מבלי כסוי ובפרשת כי ירחיב יתבארו הענינים האלה כפי הצורך אליהם. והנה אמר אחרי זה. לא תוכל לאכול בשעריך להתיר ספק זה. והוא שאולי יחשבו בני ישראל שלא היתה הביאה לבית הבחירה כי אם לתת שמה המעשרות והברכות והנדרי' והנדבות לכהנים וללויים או למי שיצטרך הדבר כפי הדין. ולכן יחשבו שכבר יוכל האדם לתתם להם בשערים אשר ירצו. ולמה יצטרך האדם לצאת מביתו וללכת לירושלם מפני זה בהיות שאותה מתנה אפשר לתת להם בשערים. הנה להשיב לזה אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'. וכמו שכתב הראב"ע המאמר הזה עם הלוי ידבר גם עם ישראל. והכונה בו שלא יחשוב שהיה ענין הביאה למקדש מפני שיתן המתנות ההן ללויים ולכהנים. אינו כן כי לא היה התכלית כי אם לאכלן שם ואף הכהנים והלויים אק להם רשות לאכלן כי אם באותו מקום מקודש ולכן מפאת האכילה תצטרך הביאה שמה. לא מפאת המתנה אליהם. וזהו אמרו לא תוכל לאכול בשעריך רוצה לומר אמת הוא שהמתנה כבר אפשר לתת אותה ללוים ולכהנים בשערים. אבל אתם כלכם לא תוכלו לאכלו בשערים כי אם לפני ה' ובמקום אשר יבחר והשמחה תהיה לפניו לא במקום אחר. ולפי שהאדם לא ישמח אם יתרחק מבניו ומבנותיו. אמר אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך שילך עמו שמה עבדו ואמתו ולא יברח ממנו בעלותו לראות את פני ה'. ואפילו הלוי אשר בשערך יצטרך ללכת שמה לאכול ולשמוח. עד שמפני זה אני אומר לך שלא תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. רוצ' לומר כאשר תעלה לרגל לא תעזוב את הלוי במקומך. רוצ' לומר שישאר הוא בשערים עם המעשר והנדרים שנתת לו. ותלך אתה לבדך עם ביתך לירושלם. השמר לך פן תעשה כן. אבל שעמך ילך בקרבך לירושלם ושם ישמח עמך. הנה התבאר שבמאמר השלישי והרביעי האלה התיר להם לישראל כל מה שיסופק אצלם על מצות בית הבחירה אם מענין העולות ואם מענין הביאה לירושלם על מצות בית הבחירה. ורש"י פי' השמר לך פן תעזוב את הלוי על אדמתך למעט שבגולה אינו מוזהר עליו כי אם כשאר עניי ישראל ולא יותר מזה. הנה בזה הותרו הספק החמישי והששי: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' עד כי יכרות ה' אלהיך וגו'. כתב הרב ר' משה בר נחמן שענין המאמר הוא שכאשר ירחיב ה' את גבולכם שלא תהיו כלכם יושבים סביב למקדש כאשר אתם היום במדבר שוכנים סביב למשכן. ואי אפשר לכם שתלכו ממק ם רחוק אל המקדש לזבוח שלמים כל מה שתאכלו. ושאמר זה לפי שבהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם. והיו כלם יוצאי מצרים רגילים בהם הוצרך לאסור עליהם ראיית דם על פני השדה כדי שלא יבאו לזבוח שם אבל בבואם בארץ שכבר תמו כל הדור היוצא ממצרים שהיו רגילים בכך לא חשש אם ישפכו בביתם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה והעוף שמדרכם לצוד אותם בשדה וביער ולשחטם השאיר המצוה בו כאשר היתה לכסות את דמם בעפר. וכתב עוד וטעם כאשר צויתיך על דעת רבותינו ז"ל בחולין ריש פרק השוחט. וספרי דף קנ"ח עמוד ב' כאשר צויתיך הלכה למשה מסיני על הלכות שחיטה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. אבל כפי הפשט הם היו במדבר שוחטים שלמיה' לאכיל' כמשפ' הקרבנות. ועת' אמר להם וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צוותיך בהיות' קרבנו' ותאכל אותם חולין ובלבד שיהיו זבוחים בשחיט' כמו שהיו הקרבנו'. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכ' שם בספרי. וחולין פרק קמא מה קדשים בשחיט' אף חולין בשחיטה. ודבריו אמת כלם נכוחים למבין. ואמנם כפי סגנון הפרשיות אומר אני שהפרש' הזאת לא באה להתיר בשר תאוה כי כבר התיר אותה בפרשה של מעלה. אבל באה לתת הטעם אל מה שאמר בפרש' של מעלה מהיתר בשר תאוה ומאיסור הדם. כי לפי ששם הוציא מן הכלל שאמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך את בשר תאוה וזכר להם שיהיה מותר לאכלו בשערים בכל אות נפשם הטמא והטהור ושלא יאכלו את הדם. ראה אדון הנביאים שכבר ישאל אדם ולמה זה הוצאת מן הכלל השלמי' מבין שאר הזבחים והקרבנות. ואם היה שהתרת בשר התאוה למה אסרת את הדם. והנה שניהם היו אסורים כאחד ואם התרת אחד מהם למה לא התרת האחר גם כן. הנה להשיב לזה בא. זאת הפרשה לתת להם הטעם והסבה למה התיר להם בשר החאוה. ולמה אסר להם את הדם בהתרו. ולזה אמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך. ואין פירוש כי ירחיב כאשר ירחיב הכל כי במקום הזה ישמש במקום הסבה יאמר בעבור שירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך והרחבת הגבול הוא ירושת הארץ משבעת העממים כי זהו אשר דבר ה' לישראל. שנאמר (פ' ואתחנן) כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והאמרי והגרגשי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך. ואמנם השלשה נכללו בשבועת האבות ולא דבר לישראל על ידי משה לתת להם. ולכן בערי המקלט אמר (פ' שופטים) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך כי שבועת האבות היתה באותה השלשה הנשארים. אבל כאן לא אמר כאשר נשבע לאבותיך אבל אמר כאשר דבר לך. ומה שדבר אליהם הוא על ארץ שבעת העממים. ואחר כך יאמר בעבור שיתרחב את גבולך כמו שאמר לך ולא תהיה מקובצים כלכם במקום אחד כמו שהייתם במדבר אצל המשכן. כי לכן אמר כי ירחיב ולא אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. להורות אליכם. שמה שחייב התר בשר תאוה הוא הרחבת הגבול. ועם זה אני ידעתי את יצרך שתאמר אוכלה בשר בעבור שתאוה נפשך לאכלו. לכן יהיה מההכרח שבכל אות נפשך תאכל בשר. רוצה לומר שתשקוט את תאותך ותאכל אותו. וכיון שיהיה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם רחוק. לכן מפני זה הוצרך השם להתיר בשר התאוה לא שיהיה ההתר בלבד לרחקם מירושלים כי אם מפני הרחבת הגבול והארץ ורוחק המקום הותרה המצוה ההיא ולכן היה ההתר כולל לרחוקים ולקרובים ואם כן יהיה כונת זה המאמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך. רוצה לומר לכן נתתי לך התר שתזבח מבקרך ומצאנך כי שם היה עקר הצווי בהתר בשר התאוה. ואמנם מצות השחיטה קבלו אותה רבותינו ז"ל (גם רש"י דברים י"ב כ"א) כבחולין ריש פרק השוחט גם במילת וזבחת נכללה כי עם השחיטה תאמר הזביחה באמת. ואמר אך כאשר יאכל להודיעם שבזה לא היה מתיר שיאכל דבר קדש חוץ למקדש כי כבר נעשה חוליהן אך צויתי ואמרתי שתהיה אכילתו חולין לא תצטרך לטהרה ולקדושה כי אם שיאכל כאשר יאכל הצבי והאיל שיאכלו אותו הטמא והטהור יחדו. ולא אמר אך כאשר יאכל הצבי והאיל להתיר בשר התאוה כמו שהותר חלב הצבי והאיל. כי לא עשה ההדמות כי אם באופן האכילה הטמא והטהור ולא אמר כל אשר יאכל כצבי וכאיל יאכל בו. ולכך יפרש בכל מקום הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל לפי שבזה היה ההדמות לא בדבר אחר. הנה בזה נתן הטעם והסבה למה התיר להם בשר התאוה. ונעתק מזה לתת הסבה למה נאסר להם אם כן את הדם אחרי שנאסר באיסור הבשר. ועל זה אמר רק חזק לבלתי אכול את הדם וגומר. והנה הרב רבי משה בר נחמן כתב שזכר חוזק באיסור הדם לפי שהיו זובחים את זבחיהם לשעירים במדבר. והיו חושבים שהיתה עבודתם באכילת הדם כי היו מתקבצים שם השדים וכאלו הם קרואים לשדים ואוכלים כלם על שלחן אחד וכמו שאמר הרב המורה חלק ג' פרק מ"ו בכלל י"א מטעמי המצות. ולפי שבזה היו מתנבאים ומגידים העתידות לכן בא הכתוב להזהיר שאם ישמע מאוכל הדם דבר עתיד להיות ובא האות והמופת אל יפתה את לבו. אבל יחזיק בתומתו ובאמונת הש"י ואל יאכל מן הדם ומדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת ולזה באה פרשת הנביא שקר אחר זה. ועם כל יושר דבריו הנה הפסוק בלתי מתישב באמרו רק חזק לבלתי אכול הדם כי לא זכר דב' מעתידות. והפלא מהרב איך קבל בכאן טע' הרב המור' באיסור אכילת הדם שהוא מפני עבודת השעירי'. ובפרשת אחרי מות דחה אותו: והנראה אלי עם העיון הטוב במה שבא בפרשת אחרי מות באיסור הדם וכאן. ששני הרבנים המימוני והנחמני זכרם לברכה. וכבוד תורתם במקמו מונח טעו אם הרב המימוני בטעם אשר נתן לאיסו' הדם בכללו ובאכילתו שהיה כדי להרחיק' מעבודת השעירים. ואם הרב הנחמני במה שדחה אותו בכללו ולא קבל טעם עבודת השעירים בדבר מן הדם. וזה לפי ששם באו בענין הדם שתי מצות מתחלפות. האחת איש איש מבית ושראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת וגו'. ואין הכונה במצוה הזאת לאסור אכילת הדם כי אם לאסור שפיכתו במדבר או במקום שיתקבצו סביבו. ולכן זכר הסבה במצוה הזאת שהיא כדי שיזרוק הכהן את הדם על מזבח ה'. הנה אם כן הית' המצו' הראשונה הזאת שלא ישחוט חוץ מן המקדש בעבור שלא ישאר מן הדם על הארץ ויהיה זה סבה אל שיתקבצו בני אדם סביב וכמו שהזהיר על זה (פ' קדושים) לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו ונתן הסבה למה יאסור זה באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירי' כי האכיל' על הדם וההתקבץ סביבו הוא מעבודת השדים והעוננות והנחוש. ולכן אמר בשוחט במחנה או מחוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. ולמה אמר בו דם שפך אם על דם הבעלי חיים ששחט. והרי הוא דבר מוחש וידוע ואיך יאמר עליו דם יחשב לאיש ההוא. ואם ששפך דם בני האדם ומי הוא האיש אשר הרגו. כי הנה לא היתה השחיטה כי אם לבעל חי הנשחט לא לאדם מה. אבל היה הענין שהוא בשחטו אותו בשר בשדה. סבב שבני אדם יתקבצו על אותו דם ויעבדו לשעירים ויתחייבו כליה וכרת על זה. והרי הוא כאילו הרגם והוציאם מן העולם בשנתן לפניהם מכשול כזה. ולכן אמר דם יחשב לו דם שפך. הנה בענין הזה לבד צדקו בדברי הרב המורה. איך יכחישם הרב הנחמני והכותב מאמת אותם באמרו ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ואחרי המצוה הזאת זכר מצוה אחרת והיא שלא יאכל דם ועליה אמר איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וזהו צווי אח'. והנה הרב המורה בחלק ג' פרק מ"ו נתן בשני הדברים האלה ר"ל בשחיטת חוץ והתקבץ על הדם ובאכילת הדם טעם אחד מעבודת השעירים ואינו כן כי טעם השעירים לא נתנ' אותו התור' כי אם בענין הראשון לא בשני שיש בו טעם אחר שנאמר כי נפש הבשר בדם הוא וגו'. והרמב"ן הכחיש טעם השעירים בשני הענינים יחד. וגם זה הנה הוא בלתי ראוי לפי שהתורה אמתה אותו בענין הראשון. ואיך יחשוב הרמב"ן שטעם כי נפש הבשר בדם היא כולל לשחיטת חוץ ולאכילת הדם. הנה הכתו' הבדיל בין שתי המצות ונתן הטעם בכל אחת מהם מתחלף. ואיך נוכל אנחנו לקבלם והיו. לאחדים בידינו כי הנה שחיטת חוץ והאכילה והתקבץ על הדם צותה התור' עליו מטעם עבודת השעירים שנזכר. ואמנם אכילת הדם עצמו לא נאסר מזה הטעם כי אם מהסבה שזכרה התורה שמה. ויצא לנו מזה כלו שלא כוונה התור' באמרה רק חזק לבלתי אכול הדם לענין השעירים כמו שכתב הרב נחמני: אבל הנראה אלי בטעם איסור הדם. הוא שנתנה התורה שמה בפרשת אחרי מות שלשה תנאים באיסורו. הא' מפני שהדם הוא מרכב הרוח החיוני ובו ישולח הנפש לכל האברים להיות תולדתו ושלוחו ההכרחי מן הלב כמו שזכר ראש הפלוסופים בי"א מספר ב"ח. אמר שהורידי' והשריגים צומחים מן הלב וממנו ישתלח הכח החיוני והנפשיי והזן באמצעות הדם והרוח אשר בו. והנה הש"י לוה שעל המזבח יקריב האדם קרבנו ויהיה גוף הבהמה ובשרה תחת גופו ובשרו. ויהיה דם הבהמה מפאת הנפש החיונית הנשואה בו תחת נפש האדם נפש תחת נפש. כי לא יוכל האדם להקריב דבר ממנו ממושש שיתיחס אל הנפש כי אם הדם. ועל זה נאמר שם כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר עליו. כי הדם הוא בנפש יכפר ר"ל כי נפש הבשר והיא הנפש החיונית היא נשואה בדם ולכך צויתי שיתקרב הדם על המזבח כדי שיכפר על נפשותיכ' לפני ה'. וכמו שחוייב לכל אדם לשפוך את נפשו החיונית לפני הש"י ולמסור אותה על דבר כבוד שמו וכמו שאמרו (ברכות פרק ט') ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. ואמרו כי הדם הוא בנפש יכפר ביאורו הוא כי הדם יכפר בבחינת הנפש אשר היא נשואה בו וזהו אמרו בנפש יכפר בעבור הנפש הנשואה בו ובבחינתה יכפר על נפשותיכ'. לזה תמצא שם שבא' המצוה ההיא בלשון נפש כל נפש מכם לא תאכל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו'. לפי שהיה האיסור ההוא מפאת הנפש אמנם בשחיטת חוץ לא אמר כי אם איש איש מבני ישראל ולא זכר בו שם נפש. ודע עם זה שעם היות הנפש הנשואה בדם היא הנפש החיונית ונפש האדם אשר עליה יכפר. היא השכלית הנה תכפר זו על זו מפני ההשתתפות אשר ישתתפו בו. או שיכפר הדם על נפש האד' החיונית במה שחטאה גם היא בתאותיה וצריכה סליח' וכפרה. והנפש השכלית תהיה כפרתה בתשובה ואמונה. והנה אם כן זכר בזה הטעם הראשון: ובטעם השני הוא לפי שהמזון ישוב לטבע הנזון ויהי' לבשר אחד. ואם יאכל אדם דם כל בשר והוא יתחבר בדמו ויהי' לאחדי' יוליד עובי וגסות אל נפש האדם. ותשוב קרוב אל טבע הנפש הבהמות כיון שהנפש נשואה בדם והנה הבשר אשר יאכל ישתנה בשנויים ועכולים רבים. אם באצטומכא ואם בכבד ואם באברים עד שישוב אל טבע הנזון אמנם הדם להיותו דבר מבושל יקחהו הטבע כמו שהוא ולא יצטרך אל עכולים ושנויים רבים כשאר הדברים הנאכלים ובלקחו הטבע אותו כמו שהוא מבלי עכול אחר יתמזג דם האדם בדם הבהמה ונפשו החיונית בתאוותיה תתעבה כנפש הבהמה. וזוהר השכל הנשפע אליה יחשך. כי דמים בדמים נגעו להרתיח החום הטבעי ביותר ולשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו אליהם התאוות הנפסדות ומרה תהיה באחרונה והטעם הזה אמר שם גם כן באמרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו. ואין פירוש הכתוב שהנפש נושא לדם ולא שדמו במקום נפשו כמו שפירשתי. וגם אין הנפש בכאן רמז לגוף כמו שפירש הרמב"ן אבל פירושו הוא שהדם הוא מתחבר אל הנפש ודבק עמו. וכן כתב הראב"ע דמו בנפשו הוא. דבק עם הנפש. כי ידוע הוא שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי הדם והרוח כדמות שמן זית עם האור וכו'. ולדעתו ישמש בי"ת בנפשו במקום עם. וכאלו אמר כי נפש כל בשר דמו עם נפשו הוא ולכן אמרתי לבני ישראל זרע ישורון ברך ה' השוים וזכים במזגם ונפשותם שדם כל בשר לא יאכלו למען לא תתערב הנפש הבהמית עם הנפש האנושית כי עם היותם שתיהם חיוניות כבר זכר החכם שאין החיות אשר באדם המוכן לקבל הכח השכלי ככח החיות אשר בשאר הבעלי חיים שאינו מוכן לקבלו. ואפשר עוד לומר שהדם הוא הכלי לנפש הנשואה בו ולכן אמר כי נפש הבשר בדם הוא. והנפש היא המהוה לדם כי היא פועלת העכול. ומזה הצד אמר דמו בנפשו הוא שהדם הוא מפעל הנפש. ויצדקו אם כן שני המאמרים. אחד במדרגת הכלי והאחר במדרגת הפועל והצורה: והטעם השלישי הוא כי הדם הוא מקום הנפש בגוף החי. כי אנחנו לא נראה הנפש אבל נראה הדם שהיא בו נשואה. ואם יאכל אדם הבשר והדם יחשב כאלו אכל הבעל חי ההוא. כמו שהוא חי בגוף ובנפש. וכבר נאסר לבני נח אבר מן החי כבחולין כר' גיד הנשה ובפר' ד' מיתות ובכמה מקומות. ואם היה שיאכל האדם הבשר והדם והיה כאלו אכל אבר מן החי ושאכל הבעל חי עם נפשו כמו שהוא בחיים שהוא דבר מגונה מאד. ולבני נח נאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו רוצה לומר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו וגם הטעם השלישי הזה זכרה אותו התורה שמה באמרו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת ר"ל כי נפש כל בשר הוא דמו. כי אחרי שהנפש נשואה בו. הנה אם כי יאמר על דרך ההרחבה שהוא הוא. או יאמר שיחסר בי"ת בכתוב שהוא כאלו אמר כי נפש כל בשר בדמו הוא. ולכן כל אוכליו יכרת כמו שיכר' מתור' בני נח האוכל אבר מן החי ולכן זכר העונש בטעם הזה. ומאשר אמר בכל שלשת הפעמי' האלה נפש כל בשר ידענו שלא דבר הכתוב כי אם בנפש החיונית לא בנאכל ולא באוכל כי הנפש השכלית איננה בדם ולא מתחברת עמו. הנה לשלשה הטעמי' האלה אסר לנו האל יתברך אכילת הדם. ואמנם הרמב"ן לא שער בזה כי אם טעם אחד. ואמר שהיו הדם והנפש דבר אחד מעורבי' זה בזה. כענין היין המזוג במים ואינו כן: ואחרי שידענו טעמי איסור הדם במקומו שהוא משלשת הבחינות אשר זכרתי. תראה שאדון הנביאי' רמז בדבריו כאן לשלשתם ואם כי זכרם בקוצר רב לפי שנסמך על מה שזכר כבר מזה שם. כי הנה אמר רק חזק לבלתי אכול את הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. וזה מכוון כנגד הטעם האחרון אשר זכרתי. וענינו שמא תחשוב שהדם להיותו מאכל מעוכל לא יתעמל בו הטבע בגופך לשנותו לטבע הנזון שלכן יחדש בך חוזק ואומץ רב. דע נא וראה שאינו כן אבל בהפך שתהיה יותר חזק ואמיץ לבלתי אכול את הדם. ונתן הטעם האחר והוא שבדם הוא הנפש. או שהדם הוא מקום הנפש בגוף החי. ולכן באכלך אותו תהיה כאלו אכלת החי כמו שהוא בגוף ונפש וכענין אבר מן החי. ולכן אין ראוי שתאכל הנפש עם הבשר כי תהיה אם כן אוכל אבר מן החי והחי בנפשו כמו שהוא והיא דבר מגונה ואכזריות רבה. גם העיר על הטעם השני מהגסות והעובי אשר יוליד במזג האד' ונפשו במה שאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים רוצה לומר כמו שהמי' להיותם יסוד פשוט אינם ראויי' להזנה כך הדם בלתי ראוי להזנתך. לא בבחינת הנפש אשר בו כי אם בבחינת הדם עצמו. וזהו אמרו לא תאכלנו רוצ' לומר מפאת עצמו. ועל הטעם האחר העיר באמרו לא תאכלנו למען ייטב לך. וההטבה היא שיכפר המזבח על נפשך כמו שאמר. ומה שהוא מחלק ה' ומתנת מזבחו אין ראוי שתאכלהו שלא ברשותו: ואפשר עוד לפרש בכתובי' האלה שאחרי שצוה רק חזק לבלתי אכול הדם מן הטעם שפירשתי נתן בזה שתי סבות. אחת מטבע המצוה בעצמה והשני מפאת המצוה. ולכן אמר בבחינת המצוה כי הדם הוא הנפש. ר"ל הדם הוא הנפש בכח. ואין ראוי שתאכל הנפש עם הבשר אבל שעל הארץ תשפכנו והיה זה להיותו מוליד גסות ועובי בטבע האדם ומזגו כמו שזכרתי. עוד נתן הסבה מפאת האלוה יתברך שצוה בו שראוי שיקיים מצותו. וזהו אמרו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'. ר"ל יהיה הדבר מה שיהיה מאחר שהוא הישר בעיני ה' ראוי לקיימו. הנה באר זה כלו אדון הנביאים למה התיר בשר תאוה ולמה אסר הדם. ולכך חתם דבריו באמרו הבשר תאוה אשר אמרתי יהיה חולין ותאכלו אותו בכל מקום. אבל לא תחשבו שכיון שיצא מן הכלל ללמד. לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ושכן יהיו שאר הקדשים. אינו כן רק שאר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך לא תוכל לאכלם בשעריך כאשר תאוה אבל תשא אותם ובאת אל המקום אשר יבחר ה'. ואם היו עולות תעשה עולתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך להיותם כלם כליל לגבוה. ואם יהיו שאר הזבחים הנה אז דם זבחיך ישפך על מזבח ה' והבשר תאכל אחר זה ומזאת הבחינה רוצה לומר להשלמת המאמר בענין בשר תאוה אמר כאן רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך ואין בו הכפל דברים לפי שבא לצורך תשלום עניין הצוואה שזכר. הנה נתבארו הכתובים כלם והותר בזה הספק הז' למה זכר מצות בית הבחירה ה' פעמים. והספק השמיני למה נשנה התר בשר תאוה והדם כמו שפירשתי שלא נשנה אבל נאמר פעם אחת ואחר כך כתב סבתו. והספק הט' בתנאים שהתנה בכי ירחיב ה' וכי ירחק ממך המקום כי כבר אמרתי שלא היו אלה תנאים כי אם סבות. וגם הספק הי' מענין הדם במה שפירשתי הכתובים שבאו בפרשת אחרי מות וכאן על בוריים: והנה אמר אחרי זה שמור ושמעת את כל הדברים וגו'. לפי שראה מרע"ה שהכניס עצמו לתת טעם למצות האלה וסבות כפי הטבע והאמת. ולפי שאין ראוי בחק התורה האלהית שיבקש האדם על מה שנצטוה עליו טעם ולא סבה כלל. לכן אמר הנה נתתי לך בדברי' האלה הסבות והטעמים אשר ראיתי. אבל אתה לא תבא להתוכח על זה ודי לך שתשמור ותבין ותשמע הדברי' האלה כלם לא מפני הטעמים אשר הודעתיך כי אם כדי שייטב לך ולבניך אחריך כאשר תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך אף על פי שלא יהיה הדבר ההוא טוב וישר בעיניך. כי המצות האלהיות הראוי שיתקיימו גם מבלי טעם להיותם ממנו יתברך: כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגומר עד כי יקום בקרבך נביא וגומר. חכמינו ז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות ובפרק ר' ישמעאל דרשו הפרשה הזאת על העובד עכו"ם כדרכה שחייב עליה לעולם. כי לפי שלא ענש על עבודת עכו"ם כי אם על זבוח קטור ונסוך והשתחויה בלתי לה' לבדו בא ללמד כאן שאם דרכה של עו"ג לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שזהו עבודתו שחייב. אבל זבוח וקטור נסוך והשתחרה חייב אפילו שלא כדרכה. וכן פירש רש"י ז"ל אבל יקשה לפירוש הזה אמרו לא תעשה כן לה' אלהיך. והוא המורה שאין זו הזהרה שלא יעבדו את אלהיהם כי אם שלא יעבדו את השם הנכבד בעבודתם. ולכן שאר המפרשים היטיבו אשר דברו שהיתה כוונת המצוה שלא יעבדו את יתעלה בעבודות הגוים ההם. וגם הרב המורה פירש כן בח"ג פמ"ה. וכפי הדעת האמת הזה יהיה פירוש הכתובים כפי מה שאומר. כי יכרית וגו' כאשר יכרית השם יתברך את הגוים האלה מלפניך וישתכח שם ע"ג מן הארץ אל תחשוב בלבך שהכרית הש"י את עובדי אלקי' אחרים. לא להיות עבודתם רעה. כי אם בעבור שהיו עושים כבוד ועבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן. לפי שאין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסור הזבוח והנסוך והקטור וההשתחויה בלתי לה' לבדו. ולכן אולי תדרוש לאלהיהם רוצה לומר שתדרוש ותחקור לדעת עבודו' האלוהית ההם לא לעבדם כי אם לעשו' לשם הנכבד והנורא כאשר היו עושים הגוים האלה לאלהיהם שייטב לפניו. לא תעשה כן לה' אלהיך. לפי שאותם העבודות הנהוגות הן בעצמן מתועבות לפני הש"י ואיך יבחר בהן. והוא אמרו כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם. והראיה על זה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. וזה באמת תועבה לפני הש"י לשפוך דם נקי אף כי להיות האדם אכזרי על פרי בטנו לבלתי ירחם עליו. וחתם דבריו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. רוצה לומר די לכם במה שצותה אתכם התורה שתשמרו לעשות המצות כלם אשר צויתי אתכם ואתם לא תוסיפו עליהם כי כל המוסיף גורע. ודי לכם בקרבנות והעבודות אשר צוה השם יתברך לעשות בבית מקדשו כי בהמה בחר ולא בעבודת הגוים ההם. והנה באה הפרשה הזאת במקום הזה מפני שלמעלה צוה שלא יעבדו הש"י באותם המקומות שהיו עובדי' שם הגוים לאלהיהם כי אם במקום אשר יבחר באותן המתנות והקרבנות אשר זכר ובעבודת הקרבנו' אשר זכר בשכבר התבאר בספר תורת כהנים. לכן אחרי שביאר תורת בית הבחירה אמר שלא יחשבו להוסיף על המצות דבר מעבודות הגוים כי זה לא יהיה לרצון כי אם קטרת תועבה. האמנם אם אפשר שיוסיפו בעבודות האלהיות דבר מלבם ושכלם לא מעבודת אלהי הגוים. כבר יראה מזה שיהיה מותר כי הנה לא אסר כי אם איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם. אבל כבר אסר זה באמרו בפרשה ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תזרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם. ואמנם הרמב"ם בפי' המשנה בזכרון העקרים אשר הביא במשנה הראשונה מפרק חלק. הביא ראיה על נצחיות התורה ממה שאמר כאן את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות. לא תוסיפו עליו ולא תגרעו ממנו. והקשה עליו בעל ספר העקרים באמרו שהפסוק הזה לא בא להזהיר על נצחיות התורה והמצות כי אם על תכונת עשייתם שלא נלמוד מעובדי ע"ג אופן עבודת אלהיהם ונעשה מפני זה תוספת או גרעון. וכמו שתראה מדבריו בפרק י"ד מאמר א' מספרו. ואני כבר השיבותי על דבריו בספר ראש אמנה אשר עשיתי בעקרים. שהרמב"ם ז"ל לא עשה שום עקר ממצוה פרטית ולא אמר שעקר התורה הוא שלא נוסיף על התורה ולא נגרע ממנה. אבל אמר שהעקר האמוניי הוא שהתורה נצחיית כמו שיבא והביא לראיה על נצחיותה אמרו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרון לעשות. והוא יעוד העתיד כאלו אמר המצות אשר אנכי מצוה אתכם הם נצחיות מצד הש"י ותשמרו אותם עדי עד. ולכן לא תוסיפו עליהם ולא תגרעו מהם כי בדבר אשר עשה השם יתברך לעמוד לפניו תמיד. איך יוסיפו או יגרעו בני אדם מלבם דבר:
