פסוק א:וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ, למרות שהיו נשואים שנים רבות, וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. כפי הנראה, היתה שפחתה הפרטית של שרי.
פסוק ב:וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת, אינני יכולה ללדת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה, אולי יהיו לי בנים ממנה. ייתכן ששרי חשה שהגיעה לסוף תקופת פריונה, והיא מקווה שמעשה זה יגרום אף לה ללדת. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. אברם לא יזם את העניין ממניעיו הוא, אלא שיתף פעולה עם שרי וציית לה למענה בלבד.
פסוק ג:וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. הצעתה של שרי באה לאחר ששניהם עברו מסעות רחוקים יחדיו, וכבר עברו עשר שנים מאז הגיעו לכנען, ועדיין לא היה להם פרי בטן. וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. נראה שהגר ניתנה כאשה חוקית ולא כשפחה או פילגש בלבד. אולם השינוי שחל במעמדה הוא שיעורר בעיות בהמשך —
פסוק ד:וַיָּבֹא אברם אֶל הָגָר וַתַּהַר תוך זמן קצר, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה — וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. הגר פירשה את הריונה כסימן לשינוי במעמדה. לפי דרשות שונות, הגר פירשה את הריונה כאות לעדיפותה המוסרית על פני גברתה. אפשר להסביר את השינוי ביחסה של הגר לשרי גם באופן אחר: לפי חוקיהן ומנהגיהן של כמה מדינות בעולם העתיק, אשה הנשואה לגבר שיש לו כמה נשים, והיא היולדת לו ילד — ובעיקר אם הוא בן — הופכת לאשה הראשית. לפיכך הריונה של הגר מעצים אותה, וגם אם איננה מזלזלת באופן גלוי בגברתה, הרי שדימויה העצמי מתחזק.
פסוק ה:וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ. גרמת לי עוול. חמס כאן אינו גנֵבה או גזֵלה, אלא מעשה שנעשה שלא כדין ושלא כראוי. אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, היתה זו שפחתי, והמעשה נבע מהחלטתי, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה — וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ. יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. אין בדברים אלה האשמה ברורה, אלא דרישה מאברם שיעמוד לצדה באופן בולט יותר.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי: הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ. למרות שהיא הרה, לא אגן עליה. את יכולה לקבלה חזרה בתור שפחה. נראה כי אין לאברם קשר עמוק עם הגר, או שמא התפתח קשר כזה, אך אברם נכון לוותר עליו למען שרי — עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ. וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, שרי הציקה להגר. הכתוב אינו מפרש אם מדובר בהצקה נפשית או גופנית, אם בנזיפות, בקללות, בהטלת עבודה קשה או בדברים אחרים. וַתִּבְרַח הגר מִפָּנֶיהָ.
פסוק ז:וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר, עַל הָעַיִן, ליד המעיין בְּדֶרֶךְ שׁוּר בנגב.
פסוק ח:וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, המלאך קרא לה בשמה; הוא הכיר אותה. אֵי מִזֶּה, מאין בָאת, וְאָנָה, ולאן תֵלֵכִי? וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. כך נגזר עלייך, וזו הדרך הטובה עבורך.
פסוק י:וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ, הילד שברחמך יגדל ויהיה לעם גדול, וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. אף בנה של הגר יזכה בהתגשמותה של ברכת הזרע ועצמתו שניתנה לאברם.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': הִנָּךְ הָרָה, כפי שאת כבר יודעת, אבל אני מבשר לך — וְיֹלַדְתְּ בֵּן, ולא בת. וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ.
פסוק יב:וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, בין בני האדם הוא יהיה דמות פראית, בלתי ממוסדת ובלתי מיושבת. יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, תמיד יהיה מעורב בתגרות, בקטטות ובמלחמות. ייתכן שהמלאך רומז בדבריו לנטייתם של ישמעאל וצאצאיו לחיי נוודות, וכדרכם של נוודים, הם צפויים לחיי שוד וסכסוכים, ובכל זאת — וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. הוא יגיע לגדולה בעיני אחיו ובני משפחתו.
פסוק יג:וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ— שהרי המלאך אינו אלא שליח. אמנם קשה לדעת הרבה על דמותה השקטה של הגר, ובכל זאת, כמי שהגיעה מבית אברם, ספגה הגר את השקפת עולמו. על כן ידעה שהמלאך איננו אל לעצמו, אלא ה' מדבר אליה באמצעותו. משום כך היא קוראת לה': אַתָּה אֵל רֳאִי, אתה האל הנראה, האל המתגלה. כִּי אָמְרָה: הֲגַם הֲלֹם, אף כאן רָאִיתִי התגלות אַחֲרֵי רֹאִי, בנוסף על מה שראיתי בבית אברם. כאשה שזכתה להכיר מלאכים כבר קודם לכן, וכמי שאף בהווה חיה בעולם מיסטי, היא אמרה בהתפעלות כי אפילו כאן, במדבר המרוחק, מתגלה אליה האל שהכירה בבית אֵ–ל רֳאִי.
פסוק יד:עַל כֵּן קָרָא הקורא לַבְּאֵר: בְּאֵר לַחַי רֹאִי. בארו של ה', החי הנראה. הִנֵּה באר זו עדיין ידועה, ומקומה הוא בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד, בדרומה של כנען.
פסוק טו:הגר שבה הביתה כמאמר המלאך, ולבסוף, וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן. וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל. ייתכן שאף על פי שאברם לא שמע מהגר את השם שעליו המליץ המלאך, הוא בחר בעצמו שם זה, כיוון שה' שמע אליו ואל עוניו, כשנתן לו את בנו בכורו.
פסוק טז:וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם. חשיפת גילו של אברם עם הולדת ישמעאל מסייעת להבין את סדרם של המאורעות, שכן סדר הכתובים במקרא אינו משקף בהכרח את סדר ההתרחשויות. למשל, אין ודאות באשר לזמנה של ברית בין הבתרים ביחס למועד הגעתו של אברם לארץ. הפעם הראשונה שבה הוזכר תאריך ביחס לחיי אברם, היתה ביציאתו מחרן, ואילו כאן, עם לידת בנו הראשון, נזכר שוב גילו, כאחת עשרה שנים לאחר הגעתו לארץ כנען.
