פסוק א:וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: אַתָּה וּבָנֶיךָ, הכהנים וּבֵית אָבִיךָ, בני קהת אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ, תהיו אחראים לכל פגיעה בקודש. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. האחריות על אי-מילוי תפקידי הכהונה תיפול עליכם.
פסוק ב:וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ, וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְרק אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תשבו לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת, ולא הלויים, שמקומם מחוץ לתחום זה.
פסוק ג:וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל מסביב. אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, אף שהם ממונים על נשיאת המשכן ושמירתו, אסור להם לגעת בכלים, וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם.
פסוק ד:וְנִלְווּ הלויים עָלֶיךָ ועל משפחתך, הכהנים, וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל, וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם.
פסוק ה:וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ, תשמרו שלא יתקרב מי שאינו כהן אל הקודש והמזבח, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף, כעס עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל על פגיעה בקדושת המזבח ובמעמדו.
פסוק ו:וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק ז:וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם בכל הקשור לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת, ולְמה שנמצא פנימה לפרוכת, כלומר אתם אחראים שכל השירות במקדש – העבודות החיצוניות והפנימיות – ייעשה כראוי, וַעֲבַדְתֶּם עבודה זו. עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם. אין זו עבודת שעבוד אלא כבוד שהוענק רק לכם, וְאילו הַזָּר הַקָּרֵב – יוּמָת.
פסוק ח:וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל – לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה, למינוי, לגדולה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם.
פסוק ט:זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ, מן הקרבנות הנשרפים על המזבח שקדושתם חמורה, כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי – קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ. רק הכהנים יוכלו להשתמש במתנות אלה.
פסוק י:בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, בעזרה, שהיא המקום המיועד לאכילת קודשי קודשים: מנחה, חטאת ואשם, תֹּאכֲלֶנּוּ. כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ.
פסוק יא:וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אלו חלקים מסוימים מקרבנות השלמים שמפרישים אותם ומניפים אותם – לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ, כדין 'קודשים קלים' הנאכלים על ידי כל בני ביתו של הכהן.
פסוק יב:כֹּל חֵלֶב יִצְהָר, המובחר שבשמן וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ, המובחר שביין וְדָגָן, רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה', הראשית מן היבול הוא התרומה שמפרישים ישראל לה', בפועל – לְךָ, לכהנים ולבני משפחותיהם נְתַתִּים.
פסוק יג:בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה', הביכורים המובאים למקדש – לְךָ יִהְיֶה. כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ, כולל העבדים – 'קניין כספו' של הכהן – רשאים לאכול את התרומה והביכורים כשהם טהורים. ובמקרים אחדים, כשהתרומה אינה ראויה לאכילת אדם, אפילו הבהמות יכולות לאכלה.
פסוק יד:כָּל חֵרֶם, מטלטלין ונכסי-דלא-ניידי שהוקדשו בְּיִשְׂרָאֵל, אך לא למען תחזוקת המקדש – לְךָ יִהְיֶה.
פסוק טו:כָּל פֶּטֶר רֶחֶם, בכור לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה – יִהְיֶה לָּךְ, אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה, החלף בכסף אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, והכסף הוא שיינתן לך, וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. מכיוון שלא תוכל לאכלו, תקבל את תמורתו. במקום אחר מתבאר כי הבהמה הטמאה שבה מדובר כאן היא חמור, והוא נפדה בשה הניתן לכהן.
פסוק טז:וּפְדוּיָו – של בכור האדם מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה. בְּעֶרְכְּךָ, בשווי כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, ושקל זה – עֶשְׂרִים גֵּרָה, יחידת המשקל הקטנה של כסף, 'מעה' בלשון חכמים, הוּא.
פסוק יז:אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז – לֹא תִפְדֶּה. קֹדֶשׁ הֵם עצמם. אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר, אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה', שכן חלקים אלו אינם נאכלים.
פסוק יח:וּלעומת הדם והחֵלב, בְשָׂרָם של בכורות הבהמה הטהורה יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין של קרבנות השלמים, שאוכלים הכהנים ובני משפחותיהם הטהורים. כמוהם כבשר הבכור – לְךָ יִהְיֶה.
פסוק יט:כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה', האמורות כאן בפירוש, הרמוזות והאמורות במקומות אחרים – נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם. בְּרִית מֶלַח עוֹלָם, ברית נצחית הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: מצד אחד, אתה וצאצאיך מקבלים מתנות מן העם; ומצד שני, בְּאַרְצָם של בני ישראל לֹא תִנְחָל, וְחֵלֶק, וחבל אדמה לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם. אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק כא:וְלִבְנֵי לֵוִי, שאף הם עובדים במקדש, הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר, עשירית מכל היבול בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף, בעבור עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק כב:וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת מכיוון שהלויים הם אלו שיטפלו בתחזוקת המקדש, בשירה ובעזרה לכהנים, וגם מכיוון שהם אחראים למנוע מישראל לעשות תפקידים אלו ולהתקרב אל הקודש.
פסוק כג:וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא עצמו אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְהֵם – הלויים יִשְׂאוּ עֲוֹנָם, יהיו אחראים לחטאים העלולים לנבוע מעבודתם. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גם בני שבט לוי כולם לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה בארץ.
פסוק כד:כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה. עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם, שבְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.
פסוק כה:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק כו:וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּתור נַחֲלַתְכֶם – וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'. מתוך המעשר שאתם מקבלים מישראל, עליכם להפריש מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
פסוק כז:ולאחר שתפרישו מעשר מתוך המעשר שקיבלתם מישראל – וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם, שאתם מרימים לכהן, כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה, כמו יין מִן הַיָּקֶב, כמו היבול הגדל ברשותו של אדם שמרימים ממנו תרומה לכהן.
פסוק כח:כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לכהנים. המעשרות שתקבלו מישראל הם מזונכם, וכשם שבני ישראל נותנים לכהן תרומה מיבולם, כך אתם, הלויים, תפרישו תרומה ממה שקיבלתם אתם.
פסוק כט:מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם שאתם מקבלים מבני ישראל, תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה', מִכָּל חֶלְבּוֹ, המובחר שבו – עליכם לתת לכהן אֶת מִקְדְּשׁוֹ, את החלק המקודש מִמֶּנּוּ.
פסוק ל:וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ, אחרי שתפרישו מעשר מן המעשר כתרומה לכהנים, וְנֶחְשַׁב שאר תשעת חלקי היבול לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב, כיבול חולין,
פסוק לא:וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ – את המעשר בְּכָל מָקוֹם, אַתֶּם וּבֵיתְכֶם, כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק לב:וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ. תנו לכהנים את החלק המובחר ממה שקיבלתם מישראל. מכאן שאסור להפריש לכהנים חלק רע. וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ – וְלֹא תָמוּתוּ. בכך שאתם מפרישים לכהן את הקודש, הוא תרומת המעשר, אתם מונעים חילול הקודשים ממתנות בני ישראל שהובאו לכם.
