פסוק א:וַיַּעַל, מדרום לצפון אַבְרָם מִמִּצְרַיִם, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה.
פסוק ב:וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. אברם הצליח בעסקיו, ובמשך הזמן גדל רכושו מאוד. תהיה לכך משמעות בהמשך.
פסוק ג:וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו— הוא חזר באותו מסלול שבו נסע, לשם חידוש ההיכרויות שלו עם בני המקומות הללו, או: כדי לשלם את חובותיו. מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל, עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי.
פסוק ד:אברם הגיע אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה, וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'. נראה שקרא בשם ה' גם בפעם הזאת. אולי הקהיל קהילות ברבים, הזמין אנשים, קרא, התפלל ודיבר כדי להודיע את שם ה' בעולם.
פסוק ה:וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. לוט יצא מאור כשדים כיורש אביו, הרן. לפיכך היה גם לו רכוש משל עצמו. אף שהיה צמוד לאברם, לוט לא היה משועבד לדודו אלא נדד לצדו.
פסוק ו:וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. אמנם באותם ימים הארץ היתה פנויה יותר, והיה בה מקום רב למרעה. עם זאת, לא בכל מקום היה די מרחב לעדרי צאן גדולים מאוד. בדרך כלל גודלם של עדרי צאן הרועים בקרבת יישוב, תואם את גודלו של היישוב; ואילו לכאן הגיע שבט נוודים הזקוק למרחב גדול ולמרעה רב מכפי שהיה באזור זה.
פסוק ז:אולם לא רק מפני מגבלות הקרקע ותנובתה לא יכלו לשבת יחדיו — וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט. חכמים דרשו שלא היה זה ריב סביב שטחי אדמה בלבד; הרקע למתח זה הוא היריבות הבסיסית הקיימת כבר מן התקופה העתיקה בין הרועים הנוודים לבין עובדי האדמה, שכן פעמים רבות עדרי הצאן של הרועים מזיקים לחקלאים המקומיים. ייתכן שאברם הורה לרועיו ביתר תוקף למנוע את הפגיעה בשדותיהם של החקלאים, ולכן הם נזהרו בכך, בניגוד לרועי מקנה לוט. רועי אברם טענו כנגד רועי לוט שהרועים צריכים לנהוג ביושר ולהימנע מרעיית צאנם בשדות אחרים. הכתוב מעיר בהקשר זה — וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. הארץ עדיין לא היתה ברשות אברם, וכבר התיישבו בה שבטים אחרים. בתוך הקשר זה מריבה בין רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט היתה מסוכנת, שכן תושבי הארץ עלולים היו לנצל את הסכסוך ולהתנפל עליהם.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הלוא אנחנו קרובי משפחה, מדוע נריב בינינו?! הרי כאשר הרועים מתקוטטים אלו עם אלו, כל חבורת רועים מתאוננת בפני אדוניה, ולבסוף מתעוררת קטטה בין שני הראשים — אברם ולוט.
פסוק ט:הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ. כיוון שאברם ולוט אינם מבקשים להתיישב, אלא הם מחפשים שטחי מרעה בלבד — כל הארץ פתוחה בפניהם, ללא הגבלה. הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, ונלך לכיוונים שונים. איננו חייבים לשבת יחדיו. אִם הַשְּׂמֹאל — וְאֵימִנָה, אם תבחר בצד שמאל — אני אלך אל הימין. וְאִם תבחר את הַיָּמִין — וְאַשְׂמְאִילָה.
פסוק י:וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה— כיכר הירדן היא הבקעה שבקצהו הדרומי של הירדן. זהו שטח גדול ונמוך מאוד, שהיה עשיר ביותר במים. אף בימינו עדיין נותרו בדרום ים המלח שטחים פוריים שבהם שורר אקלים כמעט טרופי. אולם כל זה היה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, לפני שסדום ועמורה נהרסו. באותה עת היה כל אזור ים המלח בקעה גדולה רוויה במים, ובגלל צירוף החום והמים הצמחייה שגשגה שם, כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, כארץ עשירה בצמחייה, שאינה ניזונה ממי גשמים אלא מנהרות ומחקלאות שלחין; כך נראתה הבקעה הזו עד בֹּאֲכָה צֹעַר, המקום שבו שכנה העיר הקטנה צוער.
פסוק יא:וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן. לוט נענה להצעתו של אברם, ובחר לעצמו שטח דשן, פורה וגדול דיו למרעה צאנו ובקרו. אברהם ולוט היו באותה עת בהרי יהודה הדרומיים, ומשם השקיפו על הנוף. וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם, מהצד המזרחי של המקום שבו נמצא, הצד הפונה לכיוון ים המלח. וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. כל אחד מהם הלך בנתיב משלו.
פסוק יב:אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, בין הערים השונות שהיו בכיכר הירדן, וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. בשלב זה לוט עדיין לא היה תושב העיר, אלא איש-מִקנה שחי תחת חסות העיר סדום או בסמוך לה.
פסוק יג:וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. גנותם של אנשים אלה היתה מפורסמת כבר אז.
פסוק יד:וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, הסתכל צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, לצד דרום וָקֵדְמָה, לצד מזרח. ההנחה היא שהצד הקדמי של הגוף פונה למזרח, וָיָמָּה, לצד מערב, לכיוון הים למי שעומד בארץ ישראל.
פסוק טו:כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.
פסוק טז:וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ מרובה כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ — גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. זרעך ירבה עד בלי די.
פסוק יז:ואתה, קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. אף על פי שבינתיים מתגוררים בארץ זרים, ועדיין אין היא בידך, תוכל להרגיש בה נינוח כבעל בית המסייר בנחלתו.
פסוק יח:וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא— ממרא הוא שמו של אדם, כמו שנראה להלן; אלוני ממרא הוא האזור או המישור של ממרא, אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'. אברם נדד אחר מרעה לצאנו, ובתוך כך הוא עסק בהפצת האמונה, בבניית מזבחות ובקריאה בשם ה'.
