פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ, אדם הנגוע בצרעת וְכָל זָב, אדם החולה בזיבה, כלומר מאבר המין שלו מופרש ריר מסוים. טומאותיהם של המצורע ושל הזב נתבארו בספר ויקרא. וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, מי שנטמא בטומאת מת,
פסוק ג:מִזָּכָר עַד נְקֵבָה גדולים וקטנים תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.
פסוק ד:וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לאחר סידור הדגלים והתייחסותם של בני ישראל למשפחותיהם, עוסקת פרשה זו בכל הנלווים על ישראל שלא נמנו עם שבטי ישראל, כאמור בספר שמות: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם. הלוקח ממון שלא כדין מאחד מהגרים הללו, שלעתים קרובות אין לו קרובי משפחה במחנה, ואין לגזלן דרך להשיב לנגזל את גזלתו – עליו להשיבו לכהן, שהוא נציגו של ה', ולכפר על חטאו בתוספת תשלום ובקרבן. עניין זה, וכן העניין שלאחריו, קשורים מבחינה מסוימת לטהרת המחנה שהוזכרה בעניין הקודם, לא מן הטומאות הפורמליות אלא מהטומאות המוסריות.
פסוק ה:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ו:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל, לבגוד באמונו של אדם אחר, בגנבה, גזלה או רמאות בסתר. מעשים אלו, הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו הם גם מַעַל בַּה', שהרי מעבר למעילה באמונו של חברו, האדם אינו מתחשב בכך שה' צופה ומכיר במעשיו. על כן – וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.
פסוק ז:וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ, סכום המעילה בְּרֹאשׁוֹ, בעינו, כפי שהוא, או: תחילה, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו לכפר וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, לאדם שכנגדו חטא.
פסוק ח:וְאִם אֵין לָאִישׁ הנגזל גֹּאֵל, יורש לְהָשִׁיב את הָאָשָׁם, כסף הגזלה וחמישיתו אֵלָיו – הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' יוחזר לַכֹּהֵן, כמתנת כהונה כדי שהחוטא יינקה מעוונו, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים, קרבן האשם, שגם הוא שייך לכהן, אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו, כפרה נוספת על עוונו.
פסוק ט:וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, יביאו לַכֹּהֵן, כל התרומות ומתנות ההקדש המובאות לכהנים, כמפורט במקומות שונים בתורה – לוֹ – לכהן יִהְיֶה.
פסוק י:וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו – לוֹ – לכהן יִהְיוּ. המוקדשים הופכים לרכושו הבלעדי של הכהן, ולבעלים אין עוד שום זכות בהם. עם זאת, הבעלים רשאים לקבוע מי יהיה הכהן או משמר הכהונה שלו ייתנו את התרומה או הקודש. אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן – לוֹ, לכהן יִהְיֶה.
פסוק יא:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יב:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ, כל גבר כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, שאשתו סטתה וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל ובגדה בו,
פסוק יג:כלומר – וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע. וְנֶעְלַם, והדבר נסתר מֵעֵינֵי אִישָׁהּ. וְהאשה נִסְתְּרָה, הסתתרה. וְהִיא נִטְמָאָה במעשה זה. אולם עֵד שיכול להעיד על המעשה אֵין בָּהּ. וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה, לא נאנסה.
פסוק יד:וְעָבַר עָלָיו – על הבעל רוּחַ קִנְאָה, וְקִנֵא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאכן הִוא נִטְמָאָה, ואז קינא לה בצדק. אוֹ, ייתכן מקרה אחר: עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה, ואז קינא לה שלא בצדק. בהיעדר עדים והוכחות ובהכחשת האשה ייתכן שמקור החשד בפרנויה של הבעל בלבד, אך ייתכן שהוא צודק.
פסוק טו:וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, בעבורה עֲשִׂירִת הָאֵיפָה, 2–4 ליטר קֶמַח שְׂעֹרִים. לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן, המתייחסת לחשד עוון. כיוון שאין זו מנחת נדבה לה', מנחת תודה או מנחה הבאה מתוך חרטה, אלא מחמת קנאה, היא פחותה ביותר.
פסוק טז:וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְהֶעֱמִדָהּ – את האשה, או: את המנחה לִפְנֵי ה', במקדש.
פסוק יז:וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, מי הכיור, שהוא כשאר כלי שרת המקדשים את תכולתם. ממי הכיור רוחצים הכהנים את ידיהם ורגליהם כדי להתקדש לעבודה, בִּכְלִי חָרֶשׂ, חרס, וּמעט מִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם.
פסוק יח:וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה', מול פתח המשכן. וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה, יגלה את שערותיה. וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן – מִנְחַת קְנָאֹת הִוא, וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ גם מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. אחרי ששמו במים הקדושים עפר מקרקע המשכן, הם הפכו הן למרים הן למי קללה.
פסוק יט:וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה: אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית, סטית לקבל טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ, הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. המים כשלעצמם אינם סם מוות. לכן אם לא חטאת – הם לא יגרמו לך נזק. הכהן פותח באפשרות החיובית משום שכל עוד היא בגדר חשודה – אין פותחים בגנותה.
פסוק כ:וְאַתְּ כִּי, אם שָׂטִית, סטית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת, כלומר: וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ, כינוי של גנאי ליחסי מין, מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ, מי שאינו בעלך.
פסוק כא:וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, הקללה. השבועה שמבארת את הקללה. וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה: אם יפגעו בך המים המאררים לרעה, יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה, תשמשי כסמל ומופת לקללה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, בְּתֵת, כשייתן ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת, נפולה ומצומקת, וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה, מנופחת.
פסוק כב:וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת, לנפח בֶּטֶן וְלַנְפִּל, להפיל יָרֵךְ. וְאָמְרָה הָאִשָּׁה: אָמֵן, אָמֵן. בתגובתה הכפולה, שבאה לתוספת חיזוק, האשה תקבל על עצמה את הקללה המותנית.
פסוק כג:וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר, במגילה, וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. ישרה את קלף המגילה שעליה כתובה הקללה במים, עד שהדיו תתמוסס.
פסוק כד:וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים, וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים. לכאורה אין במים כשלעצמם מספיק מרירות כדי שתהיה מורגשת מאוד; אך הסימן להיותם מי קללה הוא תחושת המרירות המידית והייסורים הכרוכים בשתייתם.
פסוק כה:וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת, וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה', וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק כו:וְקָמַץ, ייקח כמלוא שלש אצבעותיו הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ, חלק המנחה המזכיר ומייצג אותה, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. וְאַחַר כך יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם.
פסוק כז:וְהִשְׁקָהּ, הכהן ישקה אותה אֶת הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ – וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים ויהפכו מיד לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ. וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ, וייתכן שאף תמות כתוצאה מכך.
פסוק כח:וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא, וְנִקְּתָה מהחשד באמצעות שתיית המים, ונוסף לזה – וְנִזְרְעָה זָרַע, ייוולדו לה ילדים כפיצוי על התהליך המאיים והמבזה שעברה.
פסוק כט:זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, בעלה וְנִטְמָאָה.
פסוק ל:אוֹ, אם אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ – וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה', וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת. על האיש לזכור זאת קודם שיתחיל בהליכים אלו, ולהביא בחשבון את התוצאות האפשריות של מעשהו.
פסוק לא:אם הגיב גופה של האשה לשתיית המים המאררים, ירכה נפלה ובטנה התנפחה – וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ.
