פסוק א:וידבר ה' אל משה במדבר סיני. למה במדבר ולא בסיני כי הכל נתן בסיני, אלא מה כתיב לעיל אלה המצות אשר צוה ה' אל בני ישראל בהר סיני, אמר הקב"ה אע"פ שקבלו ישראל התורה והמצות מלבד זה אני חייב להם לישראל על שהיו בגן ה' בארץ מצרים והלכו אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אלמלא לא קבלו התורה על הליכתם במדבר לבד אני חייב להם כ"ש שקבלו התורה והמצות, זהו סמיכת הפרשה. זהו וידבר ה' אל משה במדבר., על ענין המדבר:
פסוק א:או אמר במדבר מלשון דבור, אמר למשה משה אע"פ שקבלו ישראל התורה והמצות, על הדבור שאמרו נעשה ונשמע והקדימו העשיה לשמיעה מרוב החשק ועדיין לא שמעוה ולא ידעוה, כי אולי היא כתובה שיזבחו בניהם או ישחטו עצמן או ילכו יחפים או שאר סגופים, עכ"ז אמרו נעשה ונשמע הקדימו העשייה ונדמו להיות כמלאכים, אותו הדבור ערב עלי, כי קולך ערב ומראך נאוה, אם כן הראיני את מראיך בדגלים במדבר כמו דגלי המרכבה:
פסוק א:עוד במדבר כאילו אמר במדבר. (פי' מנהיג) שנאמר המדבר הייתי ישראל, דבר הייתי לישראל להנהיגם ולתור להם מקום ולנחותם הדרך שתהא הדרך נוחה להם, שהארון הולך לפניהם להשפיל ההרים ולהרים הגאיות כדי שתהא הדרך נוחה, ועמוד הענן יומם לראותם הדרך, ועמוד האש להאיר להם, ונתתי להם די ספוקם ממאכלים טובים וממתקים ערבים ממאכל המלאכים לא חסרו דבר, וכן הוא אומר ה' אלהיך. עמך לא חסרת דבר, כלו' הואיל ומנהיג שלך הוא אלהיך לא חסרת דבר, וכן אמר דוד המע"ה ה' רועי לא אחסר, הואיל וה' הוא הרועה, בנאות דשא במקום דשן ושמן ורענן ירביצני, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, על מי מנוחות, היא בארה של מרים כמו שמרים במצרים היתה משפרת ומתקנת אותו כן מי בחרה היה לכל בשרם מרפא. ובמדרש על מי מנוחות יש מים שהם נאים לשתות ואינם נאים לרחוץ ויש נאים לרחוץ ואינם נאים לשתות ומי הבאר היו נאים לזה ולזה. ד"א מי מנוחות שהיה הבאר מתגלגל והיה הולך מאהל לאהל ולא היה שום אחד מצטער לילך למלאות ממקום אחר, נפשי ישובב בתורה שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש, עכ"א נפשי ישובב מלשון בשובה ונחת, שהיתה נפשם נוחה במאכלם ולא היו קצים בהם, אם כן דבר הייתי לישראל. זהו אומרו במדבר סיני על דבור סיני אני רוצה להיות להם דבר ומנהיג. ד"א במדבר כל המעלה והדבור שקנו ישראל הוא מן המדבר, וכה"א מי זאת עולה מן המדבר, עלויין של ישראל הוא מן המדבר, תורה מן המדבר, מן מן המדבר, שלו מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, הלבישם רקמה והעדם עדי והנעילם תחש ונשא את ראשם ונתיחסו למשפחותם ונתחבבו לפני המקום, הכל מן המדבר, שנאמר ימצאהו בארץ מדבר, ואמר ימצאהו כלומר מרוב חבתו בהם כאילו מצא אותם מציאה גדולה, וכה"א כענבים במדבר מצאתי ישראל, וכה"א מצא חן במדבר:
פסוק א:באחד לחדש השני. שבא להם חדוש שני מלבד החדוש שנתחדשו במעמד הר סיני נתחדשו במדבר חדוש שני, המן היה רוחצם מבפנים וענני כבוד מבחוץ, שכן אמז"ל על פסוק שמלתך לא בלתה מעליך, אמרו ולא היו מתלכלכים, ענני כבוד היו מגהצים אותם צא ולמד מסלמנדרא כו', והיו נקיים וטהורים מבית ומחוץ. בשנה השנית, שנשתנו ונתחדשו ב"פ, לצאתם מארץ מצרים, שמיום שיצאו מארץ מצרים כל יום ויום היה להם יותר עלוי ומעלה יותר מחבירו, זהו לאמר מלשון את ה' האמרת, זהו שאו את ראש מכאן ולהלאה יש להם נשיאות ראש לפי ששרתה שכינה ביניהם, לזה היה בחודש השני, שבחודש הראשון הוקם המשכן ושרתה בו שכינה שנאמר וכבוד ה' מלא את המשכן, אחר ששרתה שלשים יום נעשית שרייתה קבע, שכן הדין כדאיתא פרקא קמא דבתרא (ח') שלשים יום לתמחוי ג' חדשים לקופה וכו':
פסוק א:ועל דרך הזוהר לאמר ואח"כ אמר שאו, אמר שם בשעה שהיו מונין את ישראל קודם שימנו השקלים היו מברכין את ישראל ואחר שמנו השקלים חוזרים ומברכין אותם, אם כן זהו לאמר שאו, אמירה שיש בה נשיאות ראש, או קודם שאו יש אמירה שהיא הברכה:
פסוק ב:שאו את ראש כל עדת בני ישראל, מאחר שהדבור היה למשה לבד שכן אמר וידבר ה' אל משה א"כ היה לו לומר שא את ראש כל עדת, ואם הכונה היא גם על אהרן א"כ יאמר אתה ואהרן שאו את ראש וגו', ולא אמר כן אלא אח"כ אמר תפקדו אותם אתה ואהרן. נוכל לומר שאמר שאו על משה ועל המדבר ועל אוהל מועד, שישאו ראשם של ישראל וישאו לפניהם רינה, כמו שאמר בספרי על פסוק ישאו מדבר ועריו, מנין שעתיד מדבר לקלס את ישראל, שנאמר ישאו מדבר ועריו וכה"א יששום מדבר ועריו, ומנין שעתידין שמים וארץ לומר שירה ולקלס את ישראל שנאמר רנו שמים כי עשה ה', פירוש למי שעשה וברא כל העולם בשבילם שהן ישראל, ומנין שאף העכו"ם עתידין לקלס לפני ישראל שנאמר הרנינו גוים עמו, פירוש לפי שאין להם קיום והעמדה בעולם אלא בשביל ישראל, ומנין שאף הרים וגבעות שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, ומנין שאף האילנות שנאמר וכל עצי השדה וימחאו כף ומנין שאף אבות ואמהות שנאמר ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו, ואין הרים אלא אבות שנאמר שמעו הרים את ריב ה', א"כ זהו שרמז כאן שאו על המדבר ועל אוהל מועד:
פסוק ב:כל עדת בני ישראל. לא האנשים לבד תשאו ראשם אלא אף הנשים שאע"פ שהיו תחת יד מצרים והיו שולטים עליהם לא נשמעו להם, ובודאי שהמצריות הם שחורות כעורות מזרעו של חם שלקה בעורו ובנות ישראל יפיפיות שהם נולדו בקדושה ובטהרה וגדרו עצמן שנאמר גן נעול אחותי כלה. וכן אמר במדרש רב הונא בשם רבי חייא באתה שרה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה, אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים בזכותו והב"ה סייעם ונעלמו מעיניהם של מצרים ולא שלטו עליהם יאנסון, בא ליטהר מסייעין אותו, אם כן ראויים הם גם כן לנשיאות ראש, כי אף אותה שפרסמה הכתוב לא עשתה אלא בחשבה שהוא בעלה והב"ה היה מעלימה והיא גלתה עצמה מרוב דבריה, כמו שאז"ל שלומית בת דברי דהוה מפטפטת שלם עלך שלם עליכון מפטפטת בדברים וכו', ועכ"ז לא עשתה אלא באונס:
פסוק ב:למשפחותם א"ל למשה לא תתן להם נשיאות ראש לכולם דרך כלל, אלא לכל משפחה בפני עצמה כפי מעלתה, כי כלל כל המשפחות מנויות בפרשת פנחס הם ששים וחמש משפחות כמו שכתב רש"י ז"ל פרשת פנחס על שם ר' משה הדרשן ז"ל, ואמר כי ה' משפחות חסרים להיותם ע' כנגד ע' אומות שנאמר כי אתם המעט ה' מעט מכל העמים, א"כ חשבונם ה"ס כמנין אדני, שהיא המלכות, לזה ישראל נקראו בני מלכים, א"כ עשה חשבון מהמשפחות:
פסוק ב:לבית אבותם וגו', אע"פ שאמרתי שאו את ראש כל עדת בני ישראל לכלול נשים עכ"ז החשבון הוא באנשים כי הנשים הם צנועות ואין לפרסמם, או אמר לבית אבותם כמו שאמר במדרש שהיו אומות העולם מונין את ישראל ואומר שכולם הם בני המצריים אם בגופן שלטו כ"ש בנשותיהם, א"ר הושעיא באותה שעה קרא הב"ה למלאך שהוא ממונה על ההריון ואמר לו צייר הילדים בדמות אביהם, א"כ יש להם נשיאות ראש מצד אבותיהם שהן דומים להם והכל מעידים ואומרים שהם בני אבותיהם. גם לבית אבותם ר"ל בשביל אבותם שהם בני אברהם יצחק ויעקב שנאמר רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם, א"כ ראוים הם לנשיאות ראש בשבילם:
פסוק ב:במספר שמות. כשתמנה אותם לא תמנם אבג"ד אלא תזכיר שמותם ראובן שמעון לוי, כי שמותם ערבים וחביבים עלי כמו ויקרא אל משה לפי שהיה חביב לפני המקום אפי' שהיה לפניו היה קוראהו בשמו ואומר לו משה, לזה במספר שמות מלא. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל במספר שמות ולא אמר במספר שמותם כמו שאמר ושא את מספר שמותם, ויתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש שהיה המספר במחנות ישראל בד' דגלים כמספר המלאכים שבד' מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם כלו' נגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה נגד צבאות מעלה, ואמר חבתן והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל. ויש להתבונן שאמר יצאו כל צבאות ה' והיה ראוי לומר יצאו צבאות ישראל אבל אמר כל צבאות ה' לכלול עליונים ותחתונים, ויותר מזה אמרו גלו למצרים שכינה עמהם וכו' ואין ספק כי מאחר ששכינה עמהם בגלות הלא צבאות ד' מחנות שכינה עמהם, ולזה אמר שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך פירוש זה לפי דעתי מה שאמר ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם וגו', הכונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ואמר ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל. והסתכל עוד את סדור המסעות ותמצא הלשון הזה בעצמו כפול, הוא שאמר אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנות לצבאותם, הם צבאות שבד' מחנות שכינה, ע"כ:
פסוק ג:מבן עשרים שנה ומעלה, לא אמר מבן עשרים שנה לחוד, אלא ומעלה שהוא הרווק שהוא בתוקפו ובגבורתו והוא בעלוי להלחם עם היצר, זהו כל יוצא צבא, לא אמר לצבא, לומר שאין צריך לצאת כי הוא עמו, ולזה אמר בישראל, לומר שהולך ביושר ובכושר והוא ישר עם אל, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה אמור בישראל כלו' שעומד ביושרו ובאמונתו:
פסוק ג:תפקדו אותם. תשגיחו עליהם, כשתמנו אותם תשגיחו עליהם שהם שלשה צבאות, שכל אחד מישראל מוכתר בב' כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע ויש לכל אחד ואחד ב' מלאכים, זהו לצבאתם לצבא שאתם, וכנגד הב' מלאכים הרוחניים ג"כ יהיו עמהם ב' מלאכים חומריים שהם אתה ואהרן, שמשה נקרא מלאך שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואהרן נקרא מלאך שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ס' וגו', ולזה אמר אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה איש וגו', אמר ג"כ איש נגד הב' מלאכים והאדם, ולזה אמר איש למטה כי היל"ל איש איש ממטה. ואמר ראש לבית אבותיו הוא, לומר שאלו הב' מלאכים אינם שוים שאחד גדול מחבירו, של ימין הוא גדול משל שמאל, ואם הוא חכם יפנה לימין שנאמר לב חכם לימינו, ופירושו לב שכל ודעת כמו ושומע תוכחת קונה לב, גם חכם לב יקח מצות, ופירוש לבב חכם השכל והדעת הוא למי שהוא לימינו ולב כסיל לשמאלו, ולזה אמר ראש בית אבותיו הוא:
פסוק ה:ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם וגו', לעיל אמר ואתכם יהיו וכאן אמר יעמדו אתכם, אלא לעיל שהוא כנגד המלאכים ואתכם יהיו שיש להם הויה ואין להם עמידה, כאן שהוא, מדבר נגד האנשים הזכיר בהם עמידה. ואלה שמות וגו', הזכיר שמותם לומר שהם חשובים לפני הב"ה כמלאכים, כמו שהמלאכים משותף אל בשמותם, מיכאל גבריאל גבריאל אוריאל כן שמותם אליצור שלומיאל נתנאל וכו' יהודה אין בשמו אל לפי שבו שם הוי"ה, ושל בנימין רמוז בשמו שם אדני, אבידן כשתסיר הב' ישאר אדני, יהב' כאלו אמר באדני, לדן עמישדי, נפתלי אחירע בן עינן ס"ת ענן, לפי שהוא מדגל בני דן שהוא מאסף לכל המחנות והענן היה אוספן שנאמר כי ענן ה' עליהם וגו':
פסוק טז:אלה קרואי העדה. כתיב קריאי וקרי קרואי לומר שהכל תלוי במנהיגיהם שאם הם הולכים על קו היושר ועל האמת ועל הצדק ועל המשפט, כמו שהם צדיקים כן כולם הם ג"כ צדיקים, ואם אינם על קו היושר כולם מקולקלים, לז"א אלה קרואי העדה מזמנים לעדה, או ליושר או להפכו, אם ליושר הם קרואים כמו ישראל מקוראי, ואם לאו הם קריאי תרגם מערעי, ותרגם אשר קרך בדרך דערעך, שהגוף הולך אחר הראש, וכן הוא אומר מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ואם הוא על דבר צדק כל משרתיו צדיקים, וכן אמר בזוהר פ' נשא דף קל"ה ז"ל מכאן אוליפנא כל רישא דעמא דלא, אתתקן הוא בקדמיתא לית עמא מתתקנא ואי איהו מתתקן כלהו מתתקנן ואי איהו לא אתתקן בקדמיתא לא יכלי עמא לאתתקנא, ע"כ א"כ הם קרואי מלשון חשיבות ומעלה לעדה, והם קריאי לשון השפלה. נשיאי מטות אבותם, מי מנשאם ומעלן לישראל אבותם, ראשי אלפי, כמו ואאלפך חכמה כפי הנהגתם:
פסוק יז:ויקח משה ואהרן את האנשים האלה. האנשים אינם נקחים ביד והיל"ל ויקרא משה ואהרן לאנשים האלה, אלא כאן נרמז ענותנותם שלא היו רוצים לנהוג שררה על הצבור מיראתם, כמו שאז"ל ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב לומר שאשמותיהם של ישראל תלוי בראשי דייניהם, ולזה לא רצו עד שלקחם בדברים שאמר להם אשריכם שהקב"ה בחר בכם ואשרינו שחברנו המקום עמכם, כמו שאמר ואתכם יהיו שיהיה להם הויה, ולפי שרמז שמותם וגלה למשה שהם נגד צבאות מעלה זהו אשר נקבו בשמות, לזה עיקר הקיחה היא למשה, לזה אמר ויקח משה ואהרן ולא אמר ויקחו. האנשים האלה ולא אחרים, אשר נקבו שמשעה שהזכיר הקב"ה שמותם ואמר ואלה שמותם, השמות בעצמם נקבו ויצאו לקבל מעלתן, כאשר צוה ה' ויפקדם במדבר סיני, שם נתפקדו ומשם נתעלו. מהדבור שאמרו בסיני שאמרו נעשה ונשמע נדמו למלאכים ונתאוה הקב"ה להם שנעשה רצונו כי זאת היתה כונת הבריאה, כמ"ש בבראשית ברא אלהים שיהיו כבני אלהים, א"כ ויפקדם ששם אותם פקדון עם משה עד שיבא הוא והם עם מלך המשיח שנאמר ויתא ראשי עם, וכן אמר בזוהר משה ושתין רבוואן כלהו מעלמא דאתי, וזהו שאמר בכולם פקדיהם, למטה פלוני היל"ל פקודי מטה פלוני אלא אמר פקדיהם ושם טרחא תחת פקדיהם, לומר שהם נעלמים והם מי שהם, אבל למטה פלוני הנגלים הם כך וכך אותם שיש להם, צורך למנין. ואמר ויהיו בני ראובן, בכלם אמר לבני שמעון, לבני גד, לבני יהודה, ובראובן אמר ויהיו, לומר שלא יעלה בדעתך לומר שראובן חטא במעשה בלהה ח"ו לז"א ויהיו שיש להם הויה וקיום, בכור ישראל ולא בכור יעקב, שאין בו שום עקבה ולא שום דופי ואותו מעשה היה נגד שהמחשבה לא היתה בו שלימה שחשב ברחל והיא לאה עשתה בו פגם כל דהו אבל מצדו אין בו שום פגם, וכן אז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. ומה שאמר בראובן ושמעון לגלגלתם כל זכר ולא אמר כן בשאר שבטים רמז כאן שיש בהם זכרים שצריכין גלגול, כאז"ל למרק עונם, מראובן אותם מאתים וחמשים איש שהלכו בעצת קרח ונשרפו והם ראשי סנהדראות, וכן אמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם שחסרו נפשותם וצריכים להשלימה, ומבני שמעון אותם שמתו בעון זמרי ארבעה ועשרים אלף, וכן דעת רש"י שהם משבט שמעון שמנין שבט שמעון כאן תשעה וחמשים אלף ושלש מאות ובפרשת פנחס אמר שנים ועשרים אלף ומאתים חסר יותר מהחצי, ואע"פ שבמנין הזה הם צדיקים שעדיין לא חטאו נרמז ברמז:
פסוק יז:ורבינו בחיי ז"ל כתב זה לשונו. ומה שהזכיר לגלגלתם בראובן ושמעון ולא נהג כן בשאר שבטים, אחז הכתוב דרך קצרה, או מפני שראובן ושמעון צערו אביהן והיו צריכים כפרה כפלים משאר שבטים, וכתב עוד והוסיף לומר פקודיו בשמעון מה שאין כן בשאר שבטים לא ידעתי למה, אולי מלת פקודיו אינה לשון מספר כי אם פקידת עון, ובא לומר כי בני שמעון היה עונשם לפני הקב"ה להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרז"ל ויקחהו וישליכהו כתיב ולכך כתיב ויקח מאתם את שמעון. והנה מספרם שעלה כאן תשעה וחמשים אלף ושלש מאות לרמוז ששלט השטן במספרם, ועל כן כשחטא הנשיא שלהם נגמר דינם ונחסר ממנינים הרבה מחצי המנין שבכאן, ע"כ:
פסוק יז:וכתב עוד ז"ל, בכלם אמר לבני ובנפתלי אמר בני, נשתנה משאר שבטים, לפי שבשבט נפתלי היו הבנות מרובות מן הבנים ולכך נרמז בברכת יעקב בלשון נקבה ואמר אילה שלוחה ומפני זה אמר בני כמי שבורר הבנים מן הבנות ע"כ. או נאמר שהלמ"ד היא לכלול לומר לזה ולזה, ולפי שנפתלי בדגלים הוא היה אחרון שהיה מדגלו של דן מאסף לכל המחנות ונפתלי היה אחרון, לזה לא אמר לבני שמשמע שיש אחריו עוד ואמר בני לומר שכאן תחום שבת:
פסוק מה:ויהיו כל פקודי בני ישראל. לא אמר כמה לפי שישראל אין להם מספר כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עיין בפירושו, לזה לא אמר כמה, וחזר ואמר ויהיו כל הפקודים ולא פירש איזה פקודים, שקודם אמר ויהיו כל פקודי בני ישראל וכאן אמר הפקודים סתם, לעיל פירש ולא אמר המנין וכאן אמר המנין ולא פירש מי, כל זה כדי שלא תשלוט עין הרע במנין. וכבר כתבנו לעיל שרבינו בחיי ז"ל כתב שמספר בני ישראל כמו מספר המלאכים ע"ש, והביא סיוע לדבריו מכאן שאמר ויהיו כל פקודי בני ישראל, הכונה על צבאות מטה ולזה אמר בני ישראל, ופעם אחרת חזר ויהיו הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל, ולזה אמר ב' פעמים ויהיו לומר שיש להם הויה וקיום כמו המלאכים שהן עיקר קיום העולם ועליהם הודו, ר"ת של הספירות כח"ב גג"ת נהי"מ בגימ' ישראל:
פסוק מז:והלוים לא התפקדו וגו', מה צורך בזה כי ודאי אנו רואים שלא התפקדו בתוכם, כי מנה בני אפרים ובני מנשה, כי כשנכנס מטה לוי נמנה שבט יוסף באחד וכשאינו נכנס נמנה בשתים. ועוד שאמר איש איש למטה ואתכם יהיו ופירש כל אחד ואחד ממטה ומשבט לוי לא פירש א"כ ודאי שלא התפקדו בתוכם. ועוד שהיל"ל לא התפקדו בתוך בני ישראל כאשר צוה ה', ולא יאמר לבית אבותם, אלא ישראל נאמר בהם לבית אבותם לפי שהיו אומות העולם אומרים אם בגופן שלטו כל שכן בנשותיהם לזה צר צורת הולד כאבותם עד שהיו מעידים כלם שהם בני אבותם אבל הלוים לא היו בעבודה ולא שלטו עליהם עד שיצטרך לכנותם וליחסם לאבותם, לזה אמר והלוים לבית אבותם לא התפקדו וגו', כי אינם צריכים יחס שלא עלה עליהם ערעור:
פסוק מז:עוד לא התפקדו בתוכם, אותו יום שנתחכמו מצרים על ישראל ואמרו הבה נתחכמה לו ועשו תחבולה ששמו דימוס לבנים בצוארו של פרעה כדי שיעשו הלבנים ברבוי ובכל כחם, כי מי רואה המלך עושה לבנים ואינו ממהר לעשות, וביום השני כשנפקדו עושי הלבנים ואמרו להם ותוכן לבנים תתנו לא נמצא שבט לוי בתוכם, כי קבלו צווי אביהם לעסוק בתורה וכל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות, זהו לא התפקדו אותו יום בתוכם של עושי הלבנים לזה לא שלטו עליהם, אם כן לא נקרא עליהם ערעור לזה אין צריכין יחס כי מיוחסים הם:
פסוק מט:אך את מטה לוי לא תפקוד, אמר אך לשון מיעוט לומר שאין ראוי למנותם בתוך בני ישראל מכמה טעמים, אחת שהוא המעט במנין השבטים שמצינו מנשה היה פחות מכלם והיה מנינו שנים ושלשים אלף ומאתים לזה אמר אך. ועוד את מטה לוי לא תפקד לפי שאין המנין שוה בלוים ובישראל, מנין הלוים מבן חדש ומנין ישראל הוא מבן עשרים שנה ומעלה, ועוד ואת ראשם לא תשא, בישראל נאמר כל יוצא צבא ובזה יש להם נשיאות ראש שהם גבורים ויוצאים למלחמה, והלוים הם חונים סביב למשכן ואין יוצאים למלחמה, א"כ מאלו הטעמים ובפרט הראשון שהיו מספרם מבן חודש ועכ"ז היו כ"ב אלף, לפי שהמריבה שבין פרעה ובין הקב"ה, שפרעה אמר פן ירבה והקב"ה אמר כן ירבה לא היה אלא במשועבדים שהם בני ישראל לא בני לוי לזה לא נמנו בתוכם:
פסוק נ:ואתה הפקד את הלוים על משכן וגו', קודם שתמנם, כדי שלא יהיה להם שום בזוי בראותם שהם מעט מספר מכל שאר השבטים כשיראו המעלה שיש להם שהם שומרים ונושאים כלי המשכן והם הממונים על כל אשר לי והזר הקרב יומת, בזה יקחו נחמה ולא יהיה להם בזוי מן שאר השבטים ויראו מעלתם שהם רבים באיכות ולא בכמות, ויראו שהם השומרים שלא יהיה קצף על בני ישראל אז תוכר מעלתם ולא יביטו למנינם אם הם רבים או מעטים, ובפרט שהם סביב למשכן וישראל הולכים בדגלים רחוק אלפים אמה, אח"כ פקוד את בני לוי:
פסוק נ:הפקד את הלוים. אתה פחדת על המשכן כשעשו העגל שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, עתה המשכן בתוך המחנה אמר לו הקב"ה שוב אל המחנה ומזה הפחד שפחדת שמא יארע למשכן שום סבה לפי שיש ביניהם עם קשה עורף שהם ערב רב ותפגע בהם מדת הדין בסבת שכונתם, אתה היית סבה שהוצאת ערב רב, עליך לתקן שתפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל וגו', ובנסוע המשכן וגו' ובחנות המשכן וגו' ובני ישראל יחנו איש על דגלו ואיש על מחנהו רחוק מן המשכן והלוים סביב למשכן, בזה לא יהיה קצף על בני ישראל שלא תפגע בהם מדת הדין בריחוקם, שאין דומה מי שמכעיס המלך בתוך ביתו למכעיסו חוץ מביתו, וכן המשכן לא יגיע בו שום נזק, למה ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות, וישראל וערב רב ג"כ כשיראו הלוים באמצעם יפחדו מהם לפי שהם קנאים, ולא יעשו רע פן יפגעו בהם כמו שעשו בעגל שהרגו שלשה אלפי איש. ולזה תמצא כאן השם הפוך בר"ת, הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים והזר הקרב יומת, וכל הפוך מורה דין, כל זה לומר שיש כח ביד הלוים לדחות מדה"ד שלא תפגע לא בישראל ולא במשכן, לא כמו שנעשה בבית המקדש ששפך חמתו בעצים ובאבנים שנאמר ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ולזה והלוים נזכרו תחלה בראש השם שתי פעמים, ואמר וסביב למשכן יחנו כמו שהם היו אכסניא להקב"ה במצרים שהם קבעו מדרש שם שלא היה להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה ובזמן הזה שבהמ"ק חרב אין לו אלא ד' אמות של הלכה, שאין הקב"ה כביכול נכנס בבהמ"ק של מעלה עד שיבנה בהמ"ק של מטה לזה אמר בלשון שלילה אין לו:
פסוק נד:ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כן עשו, שתי עשיות לומר שלא חרה להם בחנותם חוץ רחוק מן המשכן והם עשוהו, ולא בלוים שהיו הם חונים סביב למשכן והם יורידוהו והם יקימוהו והזר הקרב יומת, ולא יקנאו בהם, לא כמו שאמרו עדת קרח כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות וגו', אלא עשו בלב שלם הואיל והוא צווי ה', זהו ככל אשר צוה ה' כן עשו עוד נאמר שאמר ואתה הפקד וגו', לפי שאמר, לו הקב"ה את מטה לוי לא תפקוד צר לו שאין שבטו ולא הוא ולא אחיו נכנסים במנין, אמר לו הקב"ה אל יצר לך, הם כולם מבחוץ ואתה ושבטך מבפנים, שכן משפחות הגרשוני היו חונים אחרי המשכן ימה, ומשפחת הקהתי תימנה, ומשפחת מררי צפונה, ומשה ואהרן ובניו לפני המשכן מזרחה, שהוא בפתח המשכן, כמו שיושב על פתח המלך, כביכול אתם שומרים לו, ואינם נפקדים אלא על ידך, לזה פייסו וא"ל ואתה הפקד וגו':