פירש״י ז״ל באחד וכולי מתוך חיבתן וכו׳ פי׳ דתרתי דיוקי מרגיש רבינו בכתוב חדא דלאיזה צורך ותכלית אשמועי׳ קרא הזמן לאימת הוה. ותו דמאחר שמוכרח לומר שהמנין הזה אינו המנין האמור בנדבת המשכן מהטעם שהכריח רש״י בריש פרשת כי תשא. א״כ מ״ש הכא דכתיב הצווי למנותן בהדיא באומרו וידבר ה׳ וכולי שאו את ראש וכו׳ משא״כ התם דאף על גב שנרא׳ מן הכתובים שנצטוה למנותם מ״מ לא מפרש קרא הצווי להדיא וה״נ כשיצאו ממצרים אינו מפורש הצווי למנותם. ומה נשתנה המנין הזה. ומתרץ משום דהכא דוקא במנין הזה הראה הוא ית׳ תוקף אהבתו וחיבתו דבשלמא במנין הראשון כשיצאו ממצרים י״ל שרצה למוסרם לרועה במנין או לאיזה תכלית אחר וה״נ כשנפלו בעגל לידע הרועה מנין הנותרים. אבל מנין הזה שהיה באותו השנה עצמה של מנין השני כנרא׳ מסך מספרם שבשניהם היו שוין ששנות האנשים נמנין מתשרי וכמ״ש רש״י בפרשת תשא א״כ המנין הזה הוא בלתי צורך כלל דעל כרחין א״א להוסיף ולא לגרוע מהמנין שקדם לו מאחר שלא נפקד מהם איש בין שני המניינים והרי מניינם ידוע ולאיזה תכלית מנאם. א״ו מרוב חיבתן לפי שבא להשרות שכינתו עליהם. ואם תאמר ולמה לא מנאם מיד בא׳ בניסן שהוקם המשכן ושרתה שכינה בו ביום והמתין עד אחד באייר. י״ל משום דעד שלשים יום לא מיקרי דירת קבע דמה״ט השוכר בית בח״ל פטור מן המזוזה כל ל׳ יום כדאי׳ בפ׳ התכלת ומה״ט נמי סוכה פטורה מן המזוזה דלא הויא דירת קבע ולכך המתין עד שתדור שכינתו עליהם ל׳ יום שאז מיקרי דירת קבע כדי שידעו מתוך כן דהטעם שמנאם אינו אלא מתוך חיבה לפי שמשרה שכינתו עליהם:
פסוק ב:
למשפחתם לידע מנין וכו׳ לאו למימרא דמשפחות ר״ל שבטים דא״כ הול״ל בקרא שבטים או מטות בהדיא אלא ר״ל דע״י המשפחות תדע ממילא מנין כל שבט ושבט והוכרח רש״י לפ׳ כן דאל״כ למ״ד של למשפחותם יתירא דהול״ל שאו וגו׳ משפחותם לבית אבותם. אלא ה״ק המנין יהיה למשפחותם כלומר ע״י משפחותם שכל משפחה תתייחס על שבטה ובזה יודע מנין השבט וה״ט דלא כתיב למשפחותיהם דלא קאי על כל בני שבטי ישראל רק המכוון לומר למשפחותם של בני כל שבט ושבט וכדכתיב בתר הכי לבני ראובן תולדותם למשפחותם וגו׳. כן נ״ל כוונת רש״י שאם אין זו כוונתו תיבת דע שכתב אין לה שחר:
פסוק ב:
לגלגלתם ע״י שקלי׳ וכו׳ פירוש דאל״כ מלת לגלגלותם יתירה מאחר דכבר כתיב כל זכר אלא ה״ק קרא שאו את ראש וגו׳ לגלגלותם כלומר קבלו מהם כופר לגלגלותם ובזה א״ש דכתיב בלמ״ד לגלגלותם דאל״כ בגלגלותם מיבעי ליה והיינו דמסיים רש״י בקע לגלגולת כלו׳ שכן בא הלשון באותו הכתוב בלמ״ד דהכי כתיב בפרשת פקודי בקע לגלגלת מחצית וגו׳ והכא נמי בא באותו הל׳ עצמו. ותדע שאם אין זו כוונת רש״י לישנא יתירא הוא ולא הול״ל אלא ע״י שקלים ותו לא דאטו לא ידעי׳ דבקע לגלגלת היא הקצבה האמורה בתורה זיל קרי בי רב זה יתנו וכו׳:
פסוק ג:
כל וגו׳ מגיד וכו׳ פי׳ דלא תהא סבור דתנאי הוא הדבר ותרתי בעי׳ כדי שיהיו בכלל מנין שיהיו ב׳ שנים וגם שיהיו גבורים וראויים לצאת לצבא ולאפוקי חולים וכיוצא קמ״ל דלאו הכי אלא כל בני כ׳ בכלל מנין אלא דמגיד הכתוב שאין פחות וכו׳ וזה מכח דתרי קראי כתיבי וכדכתי׳ בס״ד בפרש׳ תשא קחנו משם:
פסוק ד:
ואתכם יהיו כשתפקדו וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דהול״ל בקיצור תפקדו וכולי אתה ואהרן ואיש איש למטה וכו׳. וכ״ת שהפסוק רצה להודיענו דמ״מ משה ואהרן עיקר המוני׳ והם טפלים הול״ל אתה ואהרן ואתכם איש איש וכו׳ ומאי יהיו. ומתרץ דאי הוה כתיב הכי הוה משמע שלא יהיה עמהם כל הי״ב נשיאים מתחלה ועד סוף המנין רק כשימנו שבט ראובן יהיה עמהם נשיא ראובן וכן לכל אחד הנשיא שלו דוקא וזהו איש איש למטה מש״ה כתב ואתכם יהיו איש איש למטה כלם בהויה אחת משמע שכלם יהיה אתכם מתחלה ועד סוף. ותדע שזהו מה שכוון רש״י לתרץ דאל״כ יש יתור ל׳ בדבריו דלא הול״ל אלא ואתכם יהיו כשתפקדו אותם ותו לא דאטו מגופיה דקרא לא שמעי׳ על מה מדבר ולמה זה הוצרך רש״י להאריך לשון ולסיים בה יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט ותו דהוה סגי לומר נשיא כל שבט אלא דהיא גופיא דייקא לישניה דרבינו לאשמועי׳ שבכל המנין יהיו עמהם נשיא כל שבט ושבט כלו׳ כל הי״ב:
פסוק יז:
את האנשים וכו׳ י״ב וכו׳ לו כאן וכו׳ פי׳ דק״ל דהול״ל בקיצור ויקח משה ואהרן אותם ותו לא דממילא הוה משתמע שפיר דאנשיאים קאי דמנייהו קא סליק. ומשני דקמ״ל קרא תרתי חדא שלקח כל הי״ב נשיאי׳ בבת אחת קודם שהתחיל למנותם משום דדייק בצווי הקדוש ברוך הוא תיבת יהיו כדלעיל. והיינו דקאמר רש״י את י״ב נשיאים הללו כלומר כולם כאחד ובמ״ש אשר נקבו וכו׳ ר״ל דדייק משה רבינו לאיזה צורך הוצרך רחמנ׳ להזכיר שמותם של נשיאים והלא כבר היו ידועים הנשיאים של כל שבט ושבט. בפרט שזה היה מעשה אחר הקמת המשכן והלא כבר הקריבו י״ב נשיאים הללו קרבנם לחנוכת המזבח שנרא׳ בהדיא שהיו מפורסמים וידועים לנשיאי השבטים וא״כ הכא לא הוה צריך למימר ליה אלא איש ראש לבית אבותיו וכו׳ וכבר היה יודע משה מאן נינהו. א״ו מש״ה קפיד רחמנ׳ לפרושינהו לומר לו שיקחם בסדר הזה שנקבו כאן בשמות לא כסדר שהקריבו בחנוכת המזבח יהודה תחלה וכולי שהוא כסדר הדגלים ולא כסדר תולדותם לגמרי אלא כפי מה שנכתבו כאן וזהו אשר נקבו בשמות וכסדר הזה לקחם משה להיות עמו בשעת המנין נשיא ראובן ראש וראשון במעלה ואחריו של שמעון וכו׳ כסדר הנכתב ולמד זה כדאמרן דאל״כ לאיזה תכלית נקבו לו כאן והרי ידועים היו והיינו דקמ״ל רש״י. ואמנם צריך לדקדק באמת שלא נמצא שום סדר לנשיאים הללו לא כתולדותם ולא כדגליהם. וליכא למימר נמי דהכא כסדר חכמתם וצדקתם דהא בכמה מקומות נר׳ דנחשון היה הראש בתורה ובמעשים וכדחזי׳ נמי בים סוף קפץ נחשון בן עמינדב וכו׳. ונראה לומר שהרי כתב רש״י בפרשת נשא בנשיא יששכר דכתב הקרב את קרבנו חסר לפי שהיה ראובן מערע׳ ואומר הואיל וקדמני יהודה אחי אקריב אני אחריו לכך הוצרך לצוות הקדוש ברוך הוא שיקריב דוקא יששכר אחר יהודה כסדר הדגלים עיין שם. והשתא אחר זה כשצוה ליקח הנשיאים לגדולה זו לימנות את ישראל לפייס דעתו של ראובן ציוה הוא ית׳ שיקדים ראובן תחלה אף קודם יהודה ולפי שלא יאמר שמעון שבשביל שלא ערער הפסיד שהרי גם הוא גדול מיהודה כמו ראובן לכך סמכו מיד ואחר כן התחיל יהודה ושוב הזכיר אחריו יששכר וזבולן כסדר הדגלים וה״נ אפרים ומנשה ובנימין כסדר הדגלים וכן דן ואשר ונפתלי והפסיק בגד והקדימו לנפתלי הואיל ולא מנאו עם חביריו שבדגלים כדי שלא להקדימו ליהודה לכך לא רצה ליתנו באחרונה ממש ולכך הקדימו לנפתלי שהוא האחרון. אבל אחר כך בסדר השבטים במנין הקדימו לגר ונתנו במקומו אצל ראובן ושמעון הואיל והיה עמהם בדגלים:
פסוק מט:
אך וכו׳ כדאי וכו׳ דבר אחר וכו׳ פי׳ דפי׳ הראשון דייק ליה מדסמיך להך קרא ואתה הפקד את הלוים על משכן וכו׳ דלכאורה אין לו מקום לכאן. אלא מוכח דה״ק לא תפקוד את הלוים בהדי ישראל לפי שאתה הפקד וכו׳ וכדאי לגיון של מלך וכו׳. ומיהו אי להך פירושא לחוד ק׳ דהא סוף סוף מאי שנא דשינה בהם מספר מפקדם שישראל מנאם מבן כ׳ שנה והללו מבן חדש אי משום הא להיותו לגיון של מלך לא אירייא דהו״מ למנותם בפני עצמם מבלתי השנות בהם דרך המנין לכך מייתי דבר אחר. ומיהו הך ד״א אינו נדרש בפני עצמו לומר דמשום שעתידה לעמוד גזרה וכולי לכך שינה בהם ומנאם בפ״ע. שאם אתה אומר כן ק׳ תרתי חדא דא״כ מאי דסמוך בתר הכי ואתה הפקד וכולי אין לו ענין לכאן כלל. ועוד דאי מהא אדרבא הו״ל למנותם בהדי ישראל ולא ימותו כמותם לפי שלא חטאו שהרי אין המנין מבן כ׳ גרמא במיתתם רק בעונם מתו ולוים שלא חטאו פשיטא שלא ימותו אפילו ימנו עמהם וכענין שאמרו אין הערוד ממית אלא החטא ממית וכמו שכבר הרגישו המפרשים בקו׳ זו ומה שרצו לתרץ דמ״מ שמא חטאו אף הם בתלונת המרגלים. ועכ״ז לא הענישם לפי שלא חטאו בעגל ע״ע. אינו נלע״ד כלל דמדברי רש״י בפרשת שלח נראה שגם בזו לא חטאו הלוים וכדמוכחי קראי. ותו אי׳ בהדיא במדרש על פ׳ אשר נסיתו במסה ונמצא שלם בכל הנסיונות ורש״י עצמו בפרשת דברים בסיפור מעשה המרגלים גופיה פי׳ ואקח מכם י״ב אנשים מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. אלא נ״ל דה״פ דלפי שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבן כ׳ למות אמר אל יהו אלה בכלל כדי להודיע לכ״ע שהללו כלם לא חטאו שלכך הוציאם הקדוש ברוך הוא מהכלל מעיקר׳ להודיע שאינ׳ בכלל הגזרה כלל אפי׳ קודם שיפקדם על משכן העדות וכו׳ דאל״כ אלא שהיה מונה אותם עמהם אפילו לא ימותו (שכן הדין נותן מאחר שלא חטאו) עכ״ז אין מסולק מעליהם תרעומת העולם שיאמרו לעולם גם הם חטאו אם לא כלם מקצת׳. ומה שלא מתו לפי שעבוד׳ הקדש עליהם והגינה על הפרענות מלבא אליהם. ולפי״ז א״ש סמיכות הפ׳ דואתה הפקד וכולי דאי לאו משום ואתה הפקד וכו׳ היו נמנין עמהם ואפ״ה לא ימותו. אלא דאכתי אין דרך זו מוציאנו מידי קושיא דסוף סוף הזה סגי דימנו מבן חדש ולא מבן כ׳ אבל ימנו באותו זמן עצמו שנמנין ישראל ויעשו כלם אגודה אחת במנין אחד דבהכי הוה סגי להודיע שאין כוונתו להכניסם בכלל הגזרה מאחר ששינה דרך מספרם שהללו בן עשרים והללו מבן חדש. לכך צ״ל ג״כ טעמ׳ קמא שהוא על צד הכבוד ולכך הפרידם לגמרי מהם:
פסוק נג:
ולא יהיה קצף וכו׳ שמצינו במעשה קרח וכו׳ הוצרך רבינו לזה להחזיק פירושו דלעיל שפי׳ והזר הקרב יומת בידי שמים דלא תימא מנ״ל דילמא בחנק כמו כל מיתה האמורה בתורה סתם דאף על גב דמצינו בפ׳ משפטים וגם בעליו יומת והיינו בידי שמים התם אצטריך למכתב יומת דמשמע בידי אדם למגמר מיניה הא דדרשי׳ בפ״ק דסנהדרין דט״ו כמיתת בעלים כך מיתת השור וע״ש בתו׳ שהכריחו דאל״כ הול״ל ימות דיומת משמע בידי אדם. ולפי״ז תיקשי לפירש״י דלעיל דא״כ הכא דכתיב יומת מנ״ל לפ׳ בידי שמים ואי משום דכתיב הכא ולא יהיה קצף דלשון זה משמע בידי שמים דילמא הא והא איתא דבעדים והתראה יומת בידי אדם. ואי ליכא אז בקצף דבידי שמים דומיא דשבת דכתיב מחלליה מות יומת וכו׳ ונכרתה וכו׳. ולכך מסיים רש״י כמו שמצינו במעשה קרח ללמד דע״כ ליכא למימר הכי שהרי גבי מעשה קרח היו שם עדים והתראה שהרי משה התרה בהם כנראה בהדיא מן הכתובים ואפ״ה לא הומתו בידי אדם רק בקצף דבידי שמים א״כ ממילא צריכין לפרש יומת בידי שמים והא דכתיב הכא יומת ולא ימות הואיל והוי בידי שמים י״ל דקמ״ל דבעון זה אינו דומה לשאר מיתה בידי שמים או כרת שאין הפורענות ממהרת לבוא אלא מאריך אפיה וגבי דיליה קמ״ל דהכא בכניסת זרים לאו הכי אלא הפורענות בא מיד דומה למיתת בית דין שאין ממתינים לו וכדאשכחן בקרח. ואפ׳ שלזה ג״כ כוון במ״ש רש״י כמו שמצינו בקרח: