פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ כִּי יַפְלִא, יִדור, יבטא במפורש נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ, של ערך נְפָשֹׁת לַה', כשאדם יתחייב לתת לה' את ערכו של אדם כלשהו –
פסוק ג:וְהָיָה עֶרְכְּךָ – הַזָּכָר שגילו מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה – וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערכו של אדם כזה לעניין הקדשה חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
פסוק ד:וְאִם נְקֵבָה הִיא בטווח גיל זה – וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל, שכן אז נחשב האדם במיטב שנותיו.
פסוק ה:וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה – וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.
פסוק ו:וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים – וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף, וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.
פסוק ז:וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה – אִם הוא זָכָר – וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל, וְלַנְּקֵבָה – עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.
פסוק ח:וְאִם הנודר מָךְ, עני הוּא מֵעֶרְכֶּךָ, מכדי לשלם את הערך – וְהֶעֱמִידוֹ, הוא יתייצב לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן. הוא יקבל הנחה מן הכהן.
פסוק ט:וְאִם יִדור בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה, מן הבהמות הראויות להיות מוקרבות קָרְבָּן לַה', כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' – יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. הקדושה תחול על גופה של הבהמה.
פסוק י:על כן יש להקריב בהמה זו עצמה על המזבח – לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ – את הקודש באחר, וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ אפילו רַע בְּטוֹב. כשמוקדשים פֵּרות וחפצים אחרים, אפשר להמירם, כלומר אפשר לתת את מחיר החפץ, לפי הערכה מסוימת, במקום לתת אותו; אך המרה כזאת אסורה לגבי בהמה הראויה להיקרב על המזבח, שכן קדושתה היא 'קדושת הגוף'. וְאולם, אִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, אף על פי שאסור לומר שבהמה אחרת תבוא במקומה, אין מעשה זה חסר משמעות – וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. האמירה האסורה חלה, והבהמה שאותה רצה להביא במקום הראשונה התקדשה, וגם הבהמה שהוקדשה מראש לקרבן עומדת בקדושתה.
פסוק יא:וְאִם יקדיש אדם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה, ובכלל זה כל בהמה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' מסיבות אחרות, כגון בעלת מום – וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן,
פסוק יב:וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע. כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן – כֵּן יִהְיֶה. הכהן יעריך את שוויה של הבהמה העומדת מולו, וקביעתו תתקבל כקביעה סופית.
פסוק יג:וְאִם לאחר שבעליה הקדיש את הבהמה הטמאה, גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה, יבקש לקנותה שוב מרשות ההקדש – וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ. עליו להוסיף חמישית על ערכה הראשוני.
פסוק יד:וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' – וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, כֵּן יָקוּם.
פסוק טו:וְאִם הַמַּקְדִּישׁ עצמו יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ – וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְהָיָה לוֹ, הבית נעשה שלו.
פסוק טז:וְאִם בכל זאת מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' – וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערך השדה לְפִי זַרְעוֹ. כיוון שהשדה איננו נמכר לצמיתות, הרי שההקדשה היא נתינה למספר שנים. וכך יחושב הערך, לעניין פדיונו בכסף: זֶרַע, השטח הנדרש לזריעת חֹמֶר, מידת נפח מסוימת של שְׂעֹרִים. השטח נקרא בלשון חכמים 'בית כור' ובמידות ימינו הוא כ–18 דונם בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.
פסוק יז:אִם מִשְּׁנַת, מיד לאחר שנת הַיֹּבֵל, כשהשדה עומד לרשותו לזמן המקסימלי, יַקְדִּישׁ את שָׂדֵהוּ – כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם. הערך הנקוב יעמוד במלואו.
פסוק יח:וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ, וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. אם חמישים שקל כסף הם ערכו של השדה למשך ארבעים ותשע שנים, יש לחלקם לארבעים ותשעה חלקים, ולפי החשבון בעבור כל שנה שעברה יש לגרוע שקל ומשהו מן הסכום הכולל.
פסוק יט:וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה, ירצה שוב להיאחז בשדה האיש הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ – וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְקָם לוֹ. זהו הכלל בפדיון הקדשות: אדם זר הבא לקנותו ישלם בעבורו את המחיר שנקבע על פי השומה או על פי ערך קבוע, ואילו הבעלים המקוריים יצטרכו להוסיף חמישית הערך כתשלום נוסף, מעין פיצוי או עילוי להקדש.
פסוק כ:וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה מרשות ההקדש במשך כל השנים של מחזור היובל, וְאִם, או אם בינתיים מָכַר גזבר ההקדש אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר – לֹא יִגָּאֵל עוֹד על ידי הבעלים הראשונים, ותיבטל הזיקה ההיסטורית בינם לבין השדה.
פסוק כא:וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל, ככל השדות בישראל גם השדה הזה יצא מרשות הקונה ביובל, אבל מכיוון שהבעלים הקדישוהו, הרי השדה – קֹדֶשׁ לַה', בעליו הם ההקדש, ודינו כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם המפורש בסמוך – לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.
פסוק כב:וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ, שדה שקנה מאחר, אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, יַקְדִּישׁ לַה', והרי על גופו של שדה כזה אין לו בעלות גמורה אלא זכות שימוש בו, לכל היותר לחמישים שנה –
פסוק כג:וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, את סכום הערך לפי חשבון השנים שנשארו מחמישים השנים, וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ, הערך בַּיּוֹם הַהוּא, שבו בא לפדותו. בכך השדה יחזור לרשותו של הפודה, והתשלום יהיה קֹדֶשׁ לַה'.
פסוק כד:בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ, למוכר, לַאֲשֶׁר, שהרי לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ. הוא הבעלים ואין בכוחו של המקדיש להקדיש דבר שאינו שלו. לסיכום, בכל המקרים חוזרים השדות לבעליהם ביובל, חוץ מאשר שדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל.
פסוק כה:וְכָל עֶרְכְּךָ, תשלומי הערכים שדובר בהם, יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל. השקל שווה בערכו לעשרים גרה, שהם עשרים 'גרגרי' כסף, הנקראים בלשון חכמים 'מעות'. למרות שהיו יחידות משקל קטנות יותר, המעה הייתה יחידת כסף בסיסית שעשר כמותה שוות לשקל רגיל, ועשרים – לשקל הקודש, שהוא כפול בגודלו.
פסוק כו:אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה, אם נולד בכור זכר לבהמה – לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ, שהרי אין הוא שייך לבעליו, אִם שׁוֹר ואִם שֶׂה – לַה' הוּא, כקרבן.
פסוק כז:וְאִם הבכור נולד בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, שאין עליה קדושת קרבן, הרי כשיוקדש – וּפָדָה אותו הבעלים בְעֶרְכֶּךָ, כפי מחירו, וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו, כמו בכל פדיון. וְאִם לֹא יִגָּאֵל על ידי בעליו – וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ. על בהמה טמאה לא חלה קדושת הגוף, ולכן אפשר לפדותה או להעבירה לידיים אחרות, ואת הכסף להעביר להקדש. למעשה חל דין פדיון בכור בהמה טמאה בלא הקדשה מפורשת בחמור בלבד. לפי האמור במקום אחר, פודים אותו בשה, ואם הוא נפדה בכסף או בחפצים אחרים – הוא נפדה בשוויו.
פסוק כח:אַךְ, לעומת ההֶקדשות, שהם נגאלים או נמכרים, כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ – מֵאָדָם, כגון אחד מעבדיו וּמבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ שהוא בבעלותו הגמורה של המחרים – לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל. כָּל חֵרֶם – קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.
פסוק כט:כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם, שבוי מלחמה שהוחרם שביהּ, או מי שנגזר עליו מוות מסיבה פוליטית או הלכתית, לֹא יִפָּדֶה; מוֹת יוּמָת. כאן מדובר בחרם מן האדם, אך ייתכנו גם חרם של שטח או חרם של עיר. במקרים הללו הכול 'עולה לשמים' ונאסר בכל הנאה או שימוש ארצי, ואין לפדותו או למכרו.
פסוק ל:וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ, עשירית המופרשת מִזֶּרַע הָאָרֶץ, כגון חיטה ושעורה, מִפְּרִי הָעֵץ, יין, שמן ואולי גם פֵּרות נוספים – לַה' הוּא, קֹדֶשׁ לַה', ואין לנהוג בו כמו בפֵרות רגילים, אלא יש לאכלו סמוך לבית המקדש בטהרה.
פסוק לא:וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ, אם ירצה אדם לקנות את המעשר בחזרה, ולנהוג בפֵּרות כמו בפֵרות רגילים – חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו. עליו להוסיף חמישית כמו מי שקונה קודשים מרשות ההקדש.
פסוק לב:וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, השוט, מקל הרועים – הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'. כל הבקר והצאן הנולדים במשך השנה יעברו ויימנו תחת השבט, וכאשר יגיע העשירי – יסמן אותו הרועה.
פסוק לג:לֹא יְבַקֵּר, יברור בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ. ספירת הבהמות נועדה לגלות מיהו המעשר. העשירי שנמנה – קדושתו בו, ואי אפשר להמירה. הוא עצמו יוקרב לה', ואת בשרו יאכלו הבעלים לפי דיני קרבן. וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ – וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ, כדין התמורה דלעיל, לֹא יִגָּאֵל. המעשר יישאר קדוש לה', ואין לגאול אותו.
פסוק לד:אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.
