פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק ב:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פסוק ג:כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ – לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה – לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, במנהגיהם – לֹא תֵלֵכוּ.
פסוק ד:לעומת זאת, אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פסוק ה:וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. החוקים הנוגעים לקדושת ישראל ולייחודם בתחום האישות הם המעצבים את הדרך הראויה לחיות. אֲנִי ה', קיים תמיד ומהווה הכול.
פסוק ו:אִישׁ אִישׁ, כל גבר מכם, אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, קרובי משפחתו לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה, לקיים יחסי אישות. אֲנִי ה'. יש בהכרזה כללית זו כדי להדגיש את העיקרון – במקום שיש שאֵרוּת, קשר דם קרוב – היחסים המיניים אסורים.
פסוק ז:עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה. אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. האיסור על יחסי מין בין בן ואמו קיים כמעט בכל מקום בעולם. אף על פי שבמישרין מדובר ביחסים עם האם דווקא, בכל משפחה נורמטיבית קשורים הקלון והבושה שבמעשה כזה לשני ההורים. לכן נזכרות ערוות האב והאם יחד.
פסוק ח:עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ, גם אם אינה אמך אלא אשה אחרת של אביך לֹא תְגַלֵּה. עֶרְוַת, קלון אָבִיךָ הִוא. יחסים עם אשתו האחרת של האב נוגעים לקלונו ובושתו של האב.
פסוק ט:עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ, ובוודאי אם היא אחות מאב ומאם גם יחד, בין שהיא מוֹלֶדֶת בַּיִת, שנולדה בתוך המשפחה אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ, שנולדה מחוץ לקשר נישואין – לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן, כי הן קרובות דם שלך.
פסוק י:עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ, ובוודאי בתך עצמה כלולה באיסור, למרות שאיננה נזכרת במפורש – לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן, כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה, הן. הקשר של אדם עם ילדיו אינו נוגע בקרבת שארות כלפי אחרים כמו כמה מהעריות האחרות, אלא זוהי הערווה-הבושה שלו עצמו, ואף היא אסורה.
פסוק יא:עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ, אם היא מוֹלֶדֶת אָבִיךָ – אֲחוֹתְךָ הִוא, ולכן לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. יש כאן כפל אזהרה על האמור מקודם: נמצא שאחות מהאב שהיא גם בת אשת האב – אזהרתה כפולה. מאידך גיסא, בת אשתו של האב שהיא אחות חורגת לגמרי – שנולדה מאב אחר ומאם אחרת – אינה נחשבת לקרובה והיא מותרת.
פסוק יב:עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה – שְׁאֵר, בשר אָבִיךָ הִוא.
פסוק יג:עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה, כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא. שתי דודות אלו קרובות קרבת דם, מצד האב או האם;
פסוק יד:אך גם דודה שאינה קרבת שאר אסורה – עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה: אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב כי דֹּדָתְךָ הִוא. מכיוון שדודך נשא אותה – גם היא נחשבת דודתך כאחות האב ואחות האם.
פסוק טו:עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה, אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, ולכן לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.
פסוק טז:עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה, עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.
פסוק יז:עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה. אסור לגבר אחד לקיים יחסי אישות עם אשה ועם בתה, ולא רק עם בתה ממש, אלא גם אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, כי שַׁאֲרָה הֵנָּה, קרובות הן זו לזו. זהו שלב נוסף, משום שעקרונית יכול היה האיש לשאת כל אחת מהן לחוד, אבל עדיין שתיהן יחד נאסרות עליו. זִמָּה, מחשבת חוטאים הִיא. הקשר הזה מקלקל את יחסי האם והבת. ועוד, הוא יוצר בלבול, והאיש עלול לחשוב על זו כשהוא נמצא עם זו.
פסוק יח:וְכיוצא בכך אִשָּׁה אֶל, לצד אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח. אסור לשאת שתי אחיות, לִצְרֹר, שהן תהיינה צרות זו לזו, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. זוהי הגדרה מאוד ברורה: כל זמן שאשתו חיה – גם אם היא כבר איננה אשתו, למשל אם הוא גירש אותה – אסור לו לשאת את אחותה. כמו במקרה של אשה ובתה, גם כאן יכול להתעורר בלבול כל זמן ששתי הנשים חיות, אלא שבמקרה של אחות אשתו ישנו דין מיוחד – שאיננו קיים באם ובתה ובשאר העריות – שהאיסור בטל לאחר מות אשתו – בְּחַיֶּיהָ דווקא.
פסוק יט:וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. אסור לקיים יחסים עם אשה נידה. האיסור 'לקרב לגלות ערווה' מרמז על הגבלה רחבה יותר מ'לגלות ערווה' שמשמעותו הברורה היא קיום יחסי מין. אסור לאדם לקיים סוגים שונים של מגע קרוב עם אשה נידה, ולמעשה אין הבדל אם מדובר באשה זרה כלשהי או באשתו שלו.
פסוק כ:וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ, גבר מתוך עמך לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ.
פסוק כא:וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר, אל תעלה את בנך כקרבן סמלי או ממשי לַמֹּלֶךְ, שמו של אליל מסוים, או: כינוי לפולחן שהיה רווח אצל עובדי אלילים. וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'. לפי הדעה ש'מולך' אינו שם של אליל מסוים, אפשר לפרש: אל תעבוד באותו אופן – בהקרבת ילדים – גם לה' שכן מעשה מגונה זה מחלל את שמו.
פסוק כב:וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה – תּוֹעֵבָה הִוא. משכב הזכר אינו מוגדר יחסי אישות אלא תועבה.
פסוק כג:וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ. הטומאה שבמעשה היא משום שאין בכך אפשרות של היקשרות אנושית הדדית ופורייה, אלא מעשה מיני לעצמו, שאינו מעמיד תולדות. והדיבור אל האיש נעשה משום שבדרך כלל הוא הדמות הפעילה יותר בקשר כזה, אבל יש שהאיש אינו מעורב כלל: וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ, לשכב עמה. כשם שמשכב בהמה אסור לגברים כך הוא אסור לנשים. תֶּבֶל הוּא, ערבוב ובלבול בין מינים. מעשים כאלה היו נוהגים בחברה הכנענית העממית ולא נחשבו תועבה בתרבותה.
פסוק כד:ובסופו של דבר מעבר לעצם האיסור – אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה. בעברה על דיני העריות שהוזכרו יש צד של טומאה, סיאוב וכיעור. זוהי טומאה מוסרית ורוחנית שאינה קשורה לטומאה כמושג אובייקטיבי המכיל הבחנות טכניות, כפי שהופיע בעניינים הקודמים. כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. קשרי גילוי העריות למיניהם – יחסי אישות עם אשתו של אחר, משכב זכר ומשכב בהמה – היו חלק מהתרבות הכנענית.
פסוק כה:וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ. המעשים הללו אינם רק חטא פרטי. כאשר הם הופכים מקובלים ונורמטיביים, הם מטמאים את הארץ. עברות חמורות אינן נוגעות רק בבני אדם, אלא הן מטמאות גם את סביבתן. הכיעור, הזוועה או הבושה הכרוכים בהן חלים על הנפשות הפועלות וגורמים אף לארץ להיענש – וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ, אם בעקבות כיבוש או כתוצאה מאסונות טבע.
פסוק כו:לעומתם – וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם – בני ישראל, אֶת חֻקֹּתַי, הדינים הקובעים מה מוגדר כקרבה ומה אינו קרבה בלא היגיון מובחן, וְאֶת מִשְׁפָּטַי, הדינים שניתן לבססם על טיעונים בעלי משמעות לוגית ומעשית. וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, משום שהמגבלות הללו חלים על כל אדם שחי בארץ.
פסוק כז:כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, האלה עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר היו בה לִפְנֵיכֶם – הכנענים, וַתִּטְמָא הָאָרֶץ על ידי המעשים הללו.
פסוק כח:וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה, הקיאה מתוכה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. הארץ, בייחוד ארץ הקודש, אינה יכולה לשאת את הכיעור והיא מקיאה את החוטאים המטמאים אותה.
פסוק כט:כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה, שנמנו לעיל – וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. עוד לפני שבית הדין האנושי יעסוק בדין, החוטאים בעברות הללו חייבים בכרת בידי שמים, כלומר בכריתת הנפש ומותה בעולם הזה ובעולם הבא.
פסוק ל:וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי. לא די שאסור לעשות את העברות עצמן, אלא צריך לעשות להן גם שמירה, כלומר לבנות מחיצות והגבלות מראש על מנת למנוע את מימוש המעשה. לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת, ממנהגי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם בארץ כנען, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, על ידי עשייתם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
