פסוק א:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. ישנם רמזים שונים בתורה לגבי הסיבה למותם של בני אהרן. ההסבר הניתן כאן הוא – בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' – וַיָּמֻתוּ. הם מתו משום שהתקרבו יתר על המידה בלא רשות.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אל העבר הפנימי של הפרוכת, אֶל פְּנֵי, לנוכח הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן – וְלֹא יָמוּת. אמירה זו קשורה גם למות נדב ואביהוא: אף על פי שאהרן משמש בקודש ככהן גדול, אין הוא יכול להיכנס בכל עת אל הקודש פנימה, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה, אני נראה תמיד עַל הַכַּפֹּרֶת. שכינת ה' נמצאת על הכפורת.
פסוק ג:בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן או אחד מצאצאיו הכהנים הגדולים אֶל הַקֹּדֶשׁ, יש דרך אחת שבה מותר לו להיכנס: בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. עליו להביא קרבנות ולפעול בהתאם לסדר המתואר להלן. אכן, מן ההמשך עולה שגם פעולות אלו אינן מאפשרות לכהן הגדול להיכנס אל הקודש בכל עת אלא רק ביום אחד בשנה.
פסוק ד:הכהן הגדול לא ילבש שם את בגדיו המפוארים הרגילים, העשויים תכלת, ארגמן וזהב ומשופעים באבנים יקרות, אלא כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף. אלו הם ארבעה בגדים פשוטים, שלובשים אותם גם שאר הכהנים. התלבושת כולה עשויה בד לבן, ונראה שרק המצנפת עדיין מבדילה אותו מכהן הדיוט החובש מגבעת על ראשו. בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, אף על פי שהם פשוטים, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ ורק אז – וּלְבֵשָׁם.
פסוק ה:וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים, האמורים להיות זהים לגמרי זה לזה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. קרבנות אלו יובאו בעבור כל ישראל.
פסוק ו:וְהִקְרִיב, יגיש אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת האמור אֲשֶׁר לוֹ, המובא מכספו הפרטי, וְכִפֶּר 'כפרת דברים', כלומר הכהן יסמוך על הפר ויתוודה בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, משפחתו הקטנה, או: כל בית אהרן, הכהנים.
פסוק ז:וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם המיועדים לחטאת בעבור כל העדה, וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' בפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק ח:וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת. ייעודו של כל אחד משני השעירים הזהים ייקבע על פי גורל. על גּוֹרָל אֶחָד ייכתב: "לַה'" וְעל גוֹרָל אֶחָד – "לַעֲזָאזֵל".
פסוק ט:וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה', וְעָשָׂהוּ, הכהן יכין ויקדיש אותו להיות קרבן חַטָּאת, או: הגורל יעשהו חטאת.
פסוק י:וְהַשָּׂעִיר השני אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, בו, בסמיכה עליו ובווידוי כדי לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.
פסוק יא:וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. זו כפרת דברים שנייה הסמוכה לשחיטה. כחלק מן ההקרבה, יסמוך הכהן הגדול את ידיו על הקרבן, ויתוודה על עוונותיו ועל עוונות בית אהרן, ואז – וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ.
פסוק יב:וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה – מעין כף לחתיית גחלים ולהעברתן ממקום למקום. גַּחֲלֵי אֵשׁ בוערות מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מזבח העולה מִלִּפְנֵי ה'. ונוסף על כך מְלֹא חָפְנָיו, כמות שיכול אדם להכיל בשתי ידיים צמודות, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה, וְהֵבִיא אותה בתוך כלי אל מִבֵּית, פנימה לַפָּרֹכֶת, לקודש הקודשים.
פסוק יג:וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גחלי הָאֵשׁ שבמחתה, לִפְנֵי ה'. וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת – וְלֹא יָמוּת. הקטורת היא מעין קרבן, אך ענן העשן שלה משמש גם מסווה השומר על הכהן ממיתה. כביכול, הענן מסתיר את התגלות ה'. כאשר ניגשו בני אהרן אל הקודש פנימה, הם מתו משום שאין אדם יכול לראות את הקודש ולבוא אליו כאוות נפשו. אפילו אביהם, אהרן הכהן הגדול, אסור שייחשף אל הקודש. אולי רק משה רבנו יכול היה להיכנס לפנַי ולפנים ולדבר עם ה' מבין הכרובים.
פסוק יד:וְלָקַח מִדַּם הַפָּר ששחט קודם. הוא ייטול את הכלי שבתוכו דם הפר, ייכנס עמו שוב אל מבית לפרוכת, וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ מן הדם עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה, כלפי החזית המזרחית שלה. וְאחר כך גם לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. בלשון חכמים הזאות אלו הן 'אחת למעלה ושבע למטה'.
פסוק טו:הוא יצא אל חצר המשכן וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם, השעיר שגורלו לה'. וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ בכלי אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, לקודש הקודשים, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת.
פסוק טז:וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ, בעצם כניסתו אל הקודש ובהזאותיו שם מדם החטאות הוא מטהר את הקודש מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שפגעו בקודש, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, מהטומאה הכללית של כל חטאי ישראל, וְכֵן יַעֲשֶׂה, כאותן הזאות לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן, החונה אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.
פסוק יז:וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. גם לכהנים, שבדרך כלל כניסתם אל המקדש מותרת, אסור להימצא באוהל מועד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר, משעת כניסת אהרן לעבודות הקטורת והדם בַּקֹּדֶשׁ ובקודש הקודשים עַד צֵאתוֹ. וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.
פסוק יח:וְיָצָא מן הקודש אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', מזבח הזהב, הפנימי, וְכִפֶּר עָלָיו כך: וְלָקַח מִדַּם הַפָּר שלו וּמִדַּם הַשָּׂעִיר של העם, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
פסוק יט:לאחר מתן הדם על הקרנות – וְהִזָּה עָלָיו – על המזבח הפנימי מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים, וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אף על פי שעל המזבח הזה אין מקריבים אלא קטורת בלבד, במקרים הבודדים של הקרבת 'חטאת פנימית' מזים עליו גם דם.
פסוק כ:וְכִלָּה מִכַּפֵּר, כאשר יסיים לכפר אֶת הַקֹּדֶשׁ בכניסתו ובעבודתו שם וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, עם גמר עבודות הכפרה הללו – וְהִקְרִיב, הוא יגיש אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי, שהועמד מוכן לשילוח.
פסוק כא:וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. אין הוא יכול, כמובן, לפרט את כל פשעי ישראל וחטאיהם, אבל הוא מתוודה באופן כללי על כל מה שחטא העם במשך השנה, וְנָתַן אֹתָם – את עוונות ישראל ופשעיהם, כביכול, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח אותו בְּיַד אִישׁ עִתִּי, מזומן וכשיר לכך הַמִּדְבָּרָה, אל המדבר.
פסוק כב:וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, מקום הררי שבו הארץ חתוכה, מעין מצוק סלעי. גם במשמע: ארץ שוממה, גזורה ומנועה מכל טוב. וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.
פסוק כג:וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ, וְהִנִּיחָם שָׁם. חכמים פירשו שבבגדים אלו לא ישתמשו עוד, ויגנזו אותם.
פסוק כד:וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, במקווה מים בתחום המקדש. וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו, בגדי הכהונה הרגילים שלו – 'שמונה בגדים' בלשון חכמים – שהם ארבעת הבגדים הלבנים הבסיסיים ועליהם בגדי השרד המיוחדים לכהן הגדול. וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.
פסוק כה:וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת שהוזכרה יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.
פסוק כו:מכיוון שבשילוח השעיר יש נגיעה כלשהי בכוחות אפלים – וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְרק אַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.
פסוק כז:וְאֵת גופת פַּר הַחַטָּאת של אהרן וְאֵת גופת שְׂעִיר הַחַטָּאת של העם, שהיה בן זוגו של השעיר לעזאזל, אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. כך נאמר כבר קודם לגבי כל החטאות הפנימיות – אלה שאין מזים את דמן על מזבח העולה בחוץ, אלא הדם נכנס פנימה אל הקודש; קרבנות אלה אינם נאכלים אלא נשרפים לחלוטין מחוץ ליישוב.
פסוק כח:וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. מכיוון שאף הוא מתעסק בשיירים של קדושה שירדו מקדושתם – גם הוא צריך טהרה משלו.
פסוק כט:וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי למניין החודשים. הוא החודש שנקרא מאוחר יותר תשרי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, שנקבע להיות יום הכיפורים, תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. אין זו מצווה על ייסורים באשר הם אלא ביטוי טכני שפירושו הימנעות מאכילה, משתייה ומשאר תענוגות הגוף הרגילים. וְנוסף על איסור האכילה והשתייה, כָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, הגרים שנעשו חלק מעם ישראל,
פסוק ל:כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. יום זה נועד לכפרה ולמחילת עוונות ישראל, הן באמצעות הקרבנות הנעשים בקודש, הן על ידי השעיר לעזאזל והן בעיצומו של היום גרידא. ישראל מצדם יכינו את עצמם לכפרה בהימנעותם מאכילה, שתייה ושאר תענוגות הגוף.
פסוק לא:שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם התענית הזו. או: שבת זו היא שביתה גמורה, לא כשביתת חג אלא כשביתת שבת – יום שבו אסורה כל מלאכה שהיא. ולא שביתה ממלאכה בלבד אלא השבתת שאר צורכי הגוף – וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. וזוהי חֻקַּת עוֹלָם. גם כאשר אין מקדש ואין כהן גדול, הכפרה והטהרה הן חוק לעולם. דיני קדושת יום הכיפורים והציוויים המוטלים על ישראל ביום הזה אינם תלויים בכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ובעבודתו במקדש, ולכן הם מופיעים כאן כקטע בפני עצמו.
פסוק לב:וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח, המושח אֹתוֹ, הכהן הגדול שיימשח בשמן, וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ, שיינתן לו התפקיד לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו בכהונה הגדולה, כי הכהונה בעיקרה היא מוּרשת. וְלָבַשׁ גם הוא כאביו אֶת בִּגְדֵי הַבָּד, בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ,
פסוק לג:וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ, המקום המקודש שבקודש, קודש הקודשים, וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר, וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.
פסוק לד:וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה. וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. כשהגיע יום הכיפורים, עשה אהרן כאשר צֻווה.
