ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת. על דרך הפשט החטא שנענשו בו נדב ואביהוא הוא שהביאו אש זרה מן החוץ, כי משפט הקטרת היה לקחת אש מן המזבח ולהקטיר בו את הסממנין, שנאמר (ויקרא טז) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח, והם חשבו שהאש של מזבח היה צריך לעצמו לכלות הקרבן,ועל כן הביאו אש מן החוץ, והיה זה עבירה בידם, כי היה נראה מעוט אמונה שהרי האש יורדת מן השמים, ועל שהחלישו בלבם כח הנס ובעיני רואיהם נענשו, כי היה קצת חלול השם בדבר, כך פירש הראב"ד ז"ל.
וע"ד המדרש שתויי יין נכנסו למקדש, ולכך סמך לו מיד יין ושכר אל תשת וגו', אמר להן הקב"ה אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הקרבתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה, כיצד היתה מיתתן, שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה.
וע"ד הקבלה תבין חטאם ממה שאמר הכתוב וישימו עליה ולא אמר וישימו עליהם כשם שאמר בענין קרח (במדבר טז) ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת, וכן הזכיר עוד (שם) ונתתם עליהם קטרת, כי מלת עליה תרמוז למדת הדין, והכתוב הודיענו מחשבתם בזה, וידוע כי הקטרת למדת הדין, שנאמר (דברים לג) ישימו קטורה באפך, ולשון קטרת התקשרות הרוח במדות, תרגום (בראשית לח) ותקשור, וקטרת. ומתוך ההתקשרות ההוא בא שפע ההמשכה ממעלה למדת הדין, וממדת הדין יבא שפע הברכה על המקטיר, והמקטיר למדת הדין אין ראוי לו שיכוון אלא לשם המיוחד לבדו, נדב ואביהוא טעו בכאן אחרי מדת הדין ולא כוונו אל השם המיוחד אלא למדת הדין בלבד, ולכך לא היה אשה ריח ניחוח לה', ומדת הדין עצמה פגעה בהם, הוא שכתוב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.
ולדעת רוב המפרשים ז"ל הכניסו קטרת זה לפני ולפנים, וראייתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטרת שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל.
אבל דעת הרמב"ן ז"ל כי לא הכניסו לפני ולפנים אלא באהל מועד, וכן כתב בתחלת פרשת אחרי מות, איך יעלה על דעתם לבוא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, ולמה יכניסו שם הקטרת שלהם לפנים משלו, כי אהרן לא הקטיר קטרת על מזבח הפנימי אלא באהל מועד, שכן כתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, וביאה זו ללמדו מעשה הקטורת.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. חטאו באש ולקו באש, ומיתה זו שהזכיר הכתוב וימותו לפני ה', היתה פרוד הנשמה מן הגוף, שנכנסה האש בתוך גופם דרך חוטמיהם ואז נפרדה נפשם מגופם, כי אין לומר שנשרפה נשמתם ח"ו שהרי קרובי קראם הכתוב (ויקרא י) בקרובי אקדש, ואמרו רז"ל אמר משה לאהרן אחי יודע הייתי שיקדש הבית והייתי סבור או בי או בך, עכשיו יודע אני שהם גדולים ממני וממך. ואין ספק כי מעלת נפשם גדולה לעוה"ב, שהרי מיתתם היתה כפרה על עונותם שלכך נזכרה מיתתם ביוה"כ בפרשת אחרי מות. וכן מצינו בירושלמי דמסכת יומא (א, א), מפני מה נזכרה מיתתן של נדב ואביהוא ביום הכיפורים ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת. וגם אין לומר שנשרף גופם ומלבושם, שהרי הכתוב מעיד וישאום בכתנותם, כי חק הכהונה להיות להם כתונת כענין שנאמר (שמות כח) ולבני אהרן תעשה כתנות, ומיתה זו קראה הכתוב שרפה הוא שכתוב (ויקרא י) יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ונראה שמזה למדו רז"ל מיתת שרפה שהיא מכלל ארבע מיתות בית דין, ומיתת השרפה היתה שהיו מתיכין עופרת ופותחין פיו של זה שנתחייב שרפה ומלעיטין אותו לתוך גרונו, והסימנין נשרפים ונשמתו מסתלקת. כי אין דין תורה לשרוף את גופו אלא דוגמת מיתת בני אהרן בידי שמים שלא נשרף גופם כלל. וכן אמרו רז"ל כמין שני חוטי אש נכנסו לתוך שני נקבי חוטמיהן ויצאה נשמתם. וכענין זה היתה מיתת חילו של סנחריב שהתנבא עליו ישעיה ע"ה, שנאמר (ישעיה ט) כי כל סאון סואן ברעש ושמלה מגוללה בדמים והיתה לשרפה מאכולת אש, מלת סאון הפוכה כמו אסון, ובאור הכתוב כל שאר המלחמות ההרוגים הם הנהרגים ברעש וקול המולה ובגדי אנשי המלחמה הם צבועים ומגוללים בדם, אבל מלחמה זו של סנחריב תהיה לשרפה ומאכולת אש ולא כשאר הרוגי מלחמות, וזהו שכתוב (מלכים ב יט) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים. וכל המגפה הזאת היתה לסנחריב בכח התפלה שהתפלל חזקיהו וישעיה אל השמים ונשמעה תפלתם, הוא שכתוב בדברי הימים (ב לב) ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים, וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור וישב בבושת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומיוצאי מעיו שם הפילוהו בחרב. ומפני שמיתתן היתה מיתת שרפה שנשרפה נשמתם מבפנים ונשארו הם ובגדיהם שלמים, לכך אמר הנביא (ישעיה י) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש כלומר כיקוד אש, של נדב ואביהוא, ואמר ותחת כבודו כאלו אמר ותחת בגדיו וכמו שאמרו רז"ל ר' יוחנן הוה קרי להו למאני מכבדותי, כי בגדיהם היו קיימים כבגדי נדב ואביהוא שהזכיר בהם הכתוב וישאום בכתנותם. ועל זה אמר הנביא (שם) וכבוד יערו וכרמילו, הם חיילותיו המרובים כעצי היער מנפש ועד בשר יכלה והיה כמסוס נוסס, כלומר והיה כבוד יערו הנזכר כמו סס, הוא תולעת שנוסס בעץ מבפנים ומשייר הקליפה שלמה מבחוץ, כמו שנאמר (שם נא) וכצמר יאכלם סס, והכוונה בזה ששרף נשמתם ושייר גופם ובגדיהם, והחיל הזה היה מבני יפת שהיה להם זכות הבגדים, בשכר שכתוב (בראשית ט) ויקח שם ויפת את השמלה, שכסה את ערות אביו, ושם שאנחנו מבניו זכה על זה למצות ציצית. ומלת אותם שהוא מלא ירמוז לאש הששי דשכינה, שכן אמרו במסכת יומא שש אשות הן, אש אוכלת ואינה שותה, שותה ואינה אוכלת, אוכלת ושותה, אוכלת לחים ויבשים, אש דוחה אש, אש אוכלת אש. אוכלת ואינה שותה דידן, שותה ואינה אוכלת דחולין, אוכלת ושותה דאליהו, אוכלת לחים ויבשים דמערכה, אש דוחה אש דגבריאל, אש אוכלת אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהם ושרפם. ועוד יש בו רמז משש דעות שבאו לרז"ל בחטאם. הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר, אלא בשני מקומות דבר, האחד במעמד הר סיני שהזהיר הכהנים שלא יסתכלו יותר מדאי, הוא שכתוב (שמות יט) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה', כשם שמצינו בנדב ואביהוא שפרץ בהם, וזהו שאמר בכאן בקרובי אקדש, ושם אמר הנגשים אל ה', ושתי לשונות אלו מצאנום סמוכים ביחד בפסוק (ירמיה ל) והקרבתיו ונגש אלי. והשני באהל מועד שאמר (שמות כט) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וזה רמז גלוי שכינה לבני אהרן באמרו ונקדש בכבודי, הזכיר ונקדש לרמוז בקרובי אקדש, והזכיר בכבודי לרמוז ועל פני כל העם אכבד. ומלת בקרובי בלשון רבים שהקב"ה מתקדש בקרוביו, כלומר ע"י הדברים הקרובים לו, אבל בספר תורה שאינה נקוד אפשר לקרוא בקרבי לשון יחיד והוא המלאך הקרוב לו, יהיה בקרבי אקדש כמו ונקדש בכבודי, ותמצא המלה חסרה וא"ו, בקרבי כתיב, כענין (הושע יא) בקרבך קדוש, וכן (דברים לא) על כי אין אלהי בקרבי, וזה לפי שמדת הדין פגעה בהם על שלא כוונו אל הוי"ו, וכמו שהזכיר למעלה.
וידום אהרן. השתיקה אחת ממשפטי האבלות, והם מפורשים ע"י יחזקאל ע"ה דכתיב (יחזקאל כד) בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך, האנק דם מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל, אמור לבית ישראל וגו' הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם וגו', ועשיתם כאשר עשיתי, כי היה מתנבא על חרבן בהמ"ק ועל הגלות שיהיו גולים בארצות אויביהם ואין מספיקין בידם להשלים ולעשות חקי האבלות וכתיב, והיה יחזקאל לכם למופת.
ודע כי בכלל "אבל לא תעשה" יכנסו חמשה דברים, רחיצה סיכה תשמיש המטה משא ומתן של סחורה למוד התורה, כי כל אלו נקראים שמחה והשמחה הפך האבלות, ושמחת התורה והסחורה תמצאם בפסוק אחד, הוא שכתוב (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, למד ששניהם נקראים שמחה, וכתיב (ישעיה ט) כאשר יגילו בחלקם שלל.
בני עזיאל דוד אהרן. פירש רש"י ז"ל עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר (שמות ו) ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל. ומה בא הרב ז"ל ללמדנו וכי לא היינו יודעים שעזיאל אחי עמרם היה אלא צריך פירוש לפירושו, כי לכך הזכיר דוד אהרן לבאר שהיו עזיאל ואהרן דומים במעשיהם זה לזה, והקיש עזיאל לאהרן מה אהרן אוהב שלום ורודף שלום כך עזיאל היה אוהב שלום ורודף שלום, ולא הוצרך הרב ז"ל לפרש כי עזיאל אחי עמרם היה אלא בשביל דוד אהרן. ועל כל העדה יקצוף. יהיה קצף. שאין ראוי לומר שיחול העונש שלהם על ישראל שאין הקב"ה מעניש אומה בעון אומה אחרת, והכהנים עם בפני עצמן הם, ואין הכוונה שיקצוף השם על ישראל אם יפרעו הכהנים ראשיהם ויפרמו בגדיהם, אבל פירושו יחול הקצף על כלל ישראל כאשר יצטרכו להתאבל ולבכות עליהם, וכמוהו (שמואל ב ב) ויאור להם בחברון, שפירושו ויהי אור, וכן בכאן יקצוף יהיה קצף. וכשם שמצינו במשה רבינו ע"ה (דברים לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, גם באהרן (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, כן אמר בכאן ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כי בידוע שאין בכל ישראל גדולים במעלה כנדב ואביהוא שהיו במדרגה עליונה על כל הזקנים אחר משה ואהרן, הוא שכתוב (שמות כד) ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ועוד הוסיפו והגדילו בבכיתם עליהם יותר ממה שעשו למשה ואהרן, לפי שהמצוה היתה להם מאת משה רבינו ע"ה כאמרו ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כן כתב רבינו סעדיה ז"ל.
יין ושכר אל תשת. דרשו בספרי, אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים, תלמוד לומר ושכר, אם כן למה נאמר יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. אתה ובניך אתך בבואכם. הזכיר בבואכם, כלומר בזמן שתהיה עבודת משמרתכם, כי הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות וכל משמרה מהן עובדת שבת אחת, ואותה שבת בלבד אסור להן שתיית היין לאותה משמרה, והם מותרים בשאר משמרות בשאר השבתות, וכן בכל משמר ומשמר מותרים בכל המשמרות זולתי באותה שבת בלבד שהם עובדין בה, וזהו ענין בבואכם. והוסיף לומר אתך בדומין לך, שיהיו ראוים לכהונה, כי אילו אמר אתה ובניך ולא אמר אתך היה במשמע שיזהיר על שתיית היין לכל בני אהרן, ואין הכתוב מזהיר אלא לאותן הראויין לכהונה כי אפשר שיהיו בני אהרן מזרע אהרן ולא יהיו ראוין לכהונה, כגון שנשאו נשים פסולות, גרושה או חללה, ואז תהיה כהונתם מחוללת, וזהו שאמר הכתוב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים בני אהרן, לא אמר בני אהרן בלבד אלא הכהנים שהם ראוים לכהונה. ואמר חקת עולם לדורותיכם שיכניס בכלל הזה כל המשכנות, נוב וגבעון ושילה וירושלים. ולפי שאמר הכתוב ולהבדיל ולהורות בוא"ו, רמז לנו הכתוב שיהיה בכלל הדין הזה מי שיצטרך להבדיל בין הקדש ובין החול או יצטרך לעשות הוראה, שהוא אסור ביין. וידוע כי היין בטבעו מוליד שלשה דברים, שינה, וגסות הרוח, ובלבול השכל, ושלשתן נרמזו בפרשה זו. מוליד שינה, זה דבר מפורסם כי משתית היין יעלה אל הראש עשן חם ולח, מתילדת השינה ממנו, וזהו בבאכם אל אהל מועד, לרמוז על איסור השינה באהל, זהו שכתוב ביעקב (בראשית כח) וייקץ יעקב משנתו וגו' ואנכי לא ידעתי כלומר שאם ידעתי לא ישנתי גם לא אשכב, וזהו שכתוב (שמואל א ג) ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה', שעורו טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו, וטעם האתנחתא שבמלת שוכב מורה כן. גם לא הישיבה כי אם בעמידה, שנאמר (דברים יח) ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים, וכתיב (שם) לעמוד לשרת בשם ה'. מוליד גסות הרוח, לפי שהוא מחמם כחות הלב ויגיע לו מזה גסות הלב, וזהו שאמר ולהבדיל בין הקדש ובין החול, כי עם גובה הלב הכל שוה אצלו לא יבדיל בין קדש לחול ובין טמא לטהור. מוליד בלבול השכל, לפי שהעשן העולה למוח הנה הוא מחיצה מבדלת בין השכל ובין שאר כחות הגוף, כענן הנטוי ברקיע שהיא מחיצה מבדלת בין אור השמש והעולם הזה, כן פעולות האדם נחשכות ואינו יכול להבחין ביניהם, וזהו שאמר ולהורות את בני ישראל, לפי שהוראה במצותיה של תורה צריכה שכל זך ודעת צלולה. והנה שלמה ע"ה גנה רבוי השתיה מהיין ואמר (משלי כג) אל תרא יין כי יתאדם, פירשו רז"ל כי יתאדם יתאוה לדם, כי יתן בכוס עינו מלשון (במדבר יא) ועינו כעין הבדולח, בכוס בכיס כתיב, כי כשהוא נמשך אחר הכוס יבא לידי חסרון כיס. יתהלך במישרים, סופו למכור כל כלי ביתו ולא ישאר לו כלום עד שלא יהיה בביתו שום חפץ שיבשל בו, זהו יתהלך במישרים סוף שיהיה ביתו ריקן מן הכל. אחריתו כנחש ישך, כשם שהנחש פתה חוה בטעם יופי הפרי שנאמר (בראשית ג) כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ואחר כך הביאם למיתה כך היין מפתה למי שנמשך ביופי מראהו וטעמו ובסוף יביאהו לידי מיתה. ודרשו רז"ל מה נחש נתקללה אדמה בעבורו שנאמר (שם) ארורה האדמה בעבורך, אף היין נתקלל שליש העולם בעבורו, שנאמר (שם ט) וייקץ נח מיינו, וכתיב ארור כנען. וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים. וכבר הזכיר למעלה ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו, והיה ראוי שיהיו פסוקים אלו סמוכים זה לזה כי הכל דבר משה לאהרן ולשני בניו שלו בשוה, ומה שהפסיק ביניהם בפרשת יין ושכר אל תשת, כדי ללמדך דרך ארץ שחייב אדם לנחם אבלים, כי אהרן היה מתאבל כאן על שני בניו נדב ואביהוא ובא הקב"ה לנחם אותו, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (בראשית יח) וירא אליו, לבקר את החולה, וזהו שתמצא הדבור לאהרן לבדו באמרו וידבר ה' אל אהרן לאמר. וכן דרשו רז"ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא מנחם אבלים אף אתה היה מנחם אבלים מה הוא מבקר חולים אף אתה היה מבקר חולים מה הוא קובר מתים אף אתה קבור מתים.
וכן אמרו במדרש קהלת (קהלת ז) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, מוטב שילך האדם במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים. אמר הקב"ה למד ממני שהנחתי שמחת בני במשכן ונגליתי לאבל נדב ואביהוא. אבל רז"ל הוכיחו ממקום אחר שהוא יתברך מנחם אבלים ממה שכתוב (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, וכוונתם בברכה זו תנחומי אבלים היתה.
ואכלוה מצות אצל המזבח. וכתיב ואכלתם אותה במקום קדוש, כדי שלא תבין דוקא אצל המזבח ממש לכך הוסיף ואמר ואכלתם אותה במקום קדוש הרשה להם שיוכלו לאכלם בכל החצר, כי כל חצר אהל מועד נקרא קדוש, ומה שאמר אצל המזבח ללמד כי כל מה שיתקרב לאכלה אצל המזבח יהיה טוב ויותר ראוי.
תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך. לא אמר במקום קדוש, לפי שהתיר אכילתה לנשים והנשים לא היו רשאות ליכנס לחצר אהל מועד, וכמו שאמרו אשה בעזרה מנין, כי חצר המשכן דוגמת העזרה שבמקדש.
