תנ"ך על הפרק - ויקרא י - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

ויקרא י

100 / 929
היום

הפרק

מעשי בני אהרן, איסור עבודה לשתויי יין

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

הוא אשר דבר ה' לאמר. פירש"י והיכן דבר ונקדש בכבודי וכו'. וי"מ היכן דבר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה'. והרמב"ן כתב אין צורך לכל זה כי דבר ה' הם מחשבותיו וגזירותיו כמו ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד' פי' כאשר גזר ה' אף כאן אמר משה המקרה הזה אשר גזר ה' לאמר בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתו: ועל פני כל העם אכבד. שיהיה נוהגים כבוד במשכני: וידום אהרן. פי' הרמב"ן שהי' בוכה בקול ואז שתק כמו אל תדום בת עיני: ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו'. דורש מכאן בתורת כהנים שכהן אסור לטמא למתים ממה שלא נטמאו להם אלעזר ואיתמר. ותימא והלא קרובים מטמאין למת ואם כן למה לא נטמאו אלעזר ואיתמר וי"ל דכהן הדיוט ביום משיחתו דינו ככהן גדול ואין לו לטמא לקרובים. ובהכי ניחא נמי שצום על פריעה ופרימה אע"פ שכהן הדיוט אינו מצווה על פריעה ופרימה. והרמב"ן כתב כי הוראת שעה היתה כי ודאי כהן גדול מוזהר על הפריעה ופרימה ושלא לצאת מן המקדש על מתו בשעת עבודה כדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שכיון שראוי לעבוד באנינותו אם יצא והניח העבודה חילל וכן הדיוט שיצא בשעה שראוי לעבודה והניח העבודה חילל העבודה והנה משה הזהיר לאהרן שלא יפרע ויפרום כי הוא מצוה נוהגת בו לדורות כי הוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב בו ביום כי היו אוננין והיו חייבין ליטמא לאחיהם והיו רשאין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה להוראת שעה וזה פי' ואחיכם כל בית ישראל יבכו השריפה ולא אתם והכל שלא לערבב שמחתו של מקום והוסיף בהם להחמיר עליהם ולחייבם מיתה אם יערבבו שמחתו של מקום. ויתכן שנצטווה משה בכך מפי הגבורה אע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנאמר לו ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי משמרת ה' יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע לפני ה' שעתידין בני אהרן להיות אוננין ואעפ"כ צוה להם שלא יניחו המקדש ולא יטמאו ולא יאבלו כלל ועשה דינם כדין משוח מלחמה שאינו פורע ופורם ולא מטמא לקרובים ככהן גדול אבל אינו מקריב אונן. ואפשר שהיה זה נוהג כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה משום דכתיב כי שמן משחת ד' עליכם: קרבו. בתורת כהנים פליגי איכא מאן דאמר בחוץ מתו כיון שהלוים נכנסו לשם ומה דכתיב וימותו לפני ד' נגפם המלאך והוציאן לחוץ ואיכא מאן דאמר בפנים מדכתיב לפני ד' ומה דכתיב ויקרבו וישאום שהטילו בהם חנית וגררום והוציאם לחוץ ואע"פ שאין חלוק בין כהן ללוי בשלא צורך עבודה אפי' כהנים אינם נכנסים ולצורך כגון לפנות טומאה אפי' לוים נכנסים אם אין כהן והכא לא הי' כהן שלא היו רשאים לטמאות מ"מ כיון דאפשר לגוררם בחנית לא חשיב לצורך ואסור ליכנס. והשתא למ"ד בפנים מתו א"כ נטמא המשכן טומאת מת והיה צריך טבילה והזאת שלישי ושביעי שהרי אהל של פשתן מקבל טומאה ולא מצינו שנתפרק המשכן אחר כך שהרי לא פסקו מעבודתן. וי"ל כיון דכתיב בי' על פי ה' יחנו ועל פיו יסעו חשיב קבוע ולא מקבל טומאה: ועל כל העדה יקצוף. לפי שהם היו שלוחי העדה ושליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו. וי"מ על כל העדה אם תשנו ממה שנצטוויתם ותאכלו כי לא יתקבלו לרצון הקרבנות שהקרבתם בעד העדה: ואחיכם כל בית ישראל יבכו. מכאן לתלמיד חכם שהכל כקרוביו: יין ושכר. פירש"י יין דרך שכרות ולדעתו לא נצטוו על שאר המשכרים. והרמב"ם כתב על שאר המשכרים אזהרה ויהי' שכר כפשוטו. ואיני מבין למה יהי' חלוק בין יין לשאר משכרים: בבואכם אל אהל מועד. בתורת כהנים קאמר שאין חיוב מיתה אלא על הכניסה שבשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אין בו חיוב מיתה מדאורייתא לא בשתויי יין ולא בשאינו רחוץ ידים ורגלים ולא במחוסר בגדים: שוק התרומה וחזה התנופה. פירש"י למה חלקן תנופה בחזה ותרומה בשוק (לא ידענו) ששניהם היו בתנופה והרמה. וכתב הרמב"ן ונראה לי הטעם כי במלואים היה השוק תרומה לה' שנקטר עם הלחם ועם החלבים והמורם מן השלמים נקרא תרומה כמו שנאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' וכ"ש אלו שהעלו אותם לגבוה שיקראו תרומה אע"פ שגם כן הונף לא נקרא על שם תנופתו כי התנופה היתה עם הלחם ועם החלבים כדי להקטיר לשם אבל החזה הונף בפני עצמו ולא נשתנה משאר הבשר אלא בתנופה ובתנופה זו לבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה ומפני שזכות אהרן ובניו לדורות בחזה ושוק היה מיום המלואים וזכו בשוק בתרומה לה' ובחזה בתנופה קורא לעולם השוק תרומה וחזה תנופה כאשר היה ביום הזכות: על אישי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה'. פי' הרמב"ן אין זה מקום צוואה לתנופה אלא שהוא טעם למה שאמר למעלה הימנו כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל למה כי חזה התנופה ושוק התרומה על אשי החלבים יביאו להניף אותם תנופה לפני ה' שיהיו קדושים לפניו ומשהוקדשו יהיו לך ולבניך אתך לחק עולם: ואותה נתן לכם לשאת עון העדה. מהכא מוכח דשעיר ראש חדש היה שנשרף שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו. אע"פ דבשעיר החטאת של חובת היום נאמר ג"כ כפרה דכתיב וכפר בעדך ובעד העם משמע טפי דאיירי בכפרה הנוהגת לדורות. אי נמי מלכפר לפני ה' דורש שמכפר על טומאה שאירעה לפני ה' דהיינו טומאת מקדש וקדשיו: הן היום הקריבו את חטאתם. על מה שפירש"י ובגמרא נמי איתא שאמר משה לאהרן שמא הקריבו אוננין הקשה הרמב"ן והלא קודם האנינות נעשו כל הקרבנות דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואחר כך נכנסו לאהל מועד והתפללו ואחר כך ירדה האש לקרבנות ואז הקטירו הקטרת ותירץ שמא לא היה משה רואה מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר שלא נזרק עדיין וזרקו דמו: וא"א הרא"ש ז"ל אומר שאינו קשה כלל דמה שאמר וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים לא קאי אלא בקרבנות המפורשים בזאת הפרשה אבל שעיר מוסף של ראש חדש אין מוזכר כאן כלל ועדיין לא קרב:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך