קדש קדשים היא היא קרבה ואין תרומתה קרבה. בת"כ ומייתי לה במסכת תמורה פרק אלו קדשים פי' אינה קריבה היא בעצמה אבל מכל מקום קדושה חלה עליה ולא נפקא לחולי' אלא תרעה עד שתסתאב פי' עד שיפול בה מום ואז תמכר ויפלו דמיה לנדבה וא"ת למה לי קרא הא גמרא היא דכל שבחטאות מתה באשם רועה וכיון דתמורת חטאת מתה דגמירי חמש חטאות מתות וחד מנייהו תמורת חטאת אם כן תמורת אשם היא רועה ואינה קרבה כבר הקשו זה בפרק אלו קדשים ותרצו אין הכי נמי וקרא כדאמר רב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב אשם שנתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט דאמר קרא הוא בהוייתו יהא פי' אם ניתק לרעייה שכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה וקדם ושחטו סתם עד שלא נסתאב כשר לעולה דהא סתמי' לשם עולה קיימא לדמיה לא ניתק לא שאע"פ שכופרו בעליו עם השני הואיל ועדיין לא ניתק דינו של ראשון לרעייה וקדם ושחטו סתם פסול לגמרי אף לעולה מ"ט אמר קרא אשם היא בהוייתו יהא שעדיין אשם הוא ולא חזי לאקרובי לאשם הילכך פסול וקרא דקדש קדשים הוא דממעט תרומתו מהקרבה מיירי בתרומתו של ראשון שכיון שהראשון פסול לגמרי להקרבה אפילו לעולם תרומתו נמי פסול להקרבה אפילו דמה לעולם ומה שפי' שני המיעוטין הראשונים שבאשם של קדשי קדשים הוא ושל אשם הוא כדלקמיה ולא פי' המיעוטים שבחטאת ולא המיעוט האחרון שבאשם הכתוב גבי כל זכר בכהנים אף על פי שכלן נדרשו בת"כ נ"ל שהטעם הוא מפני שאותן המיעוטין הכתובים בחטאת והמיעוט האחרון שבאשם כלן הן צריכין לעצמן לפי פשוטו של מקרא מפני שקצתן כתובים אחר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וצריך לתת טעם בזה ואומר מפני שהחטאת קדש קדשים היא כמו העולה ולכן שחיטת שתיהן אחת וקצתה כתובין אחר כל זכר בכהנים יאכל אותה שצריך לתת טעם בזה ואמר מפני שהוא קדש קדשים וראוי להאכל לזכרים בלבד ובטהרת קדש קדשים שהוא חצר אוהל מועד אבל שני המיעוטים הראשונים שבאשם שהאחד מהם כתוב קודם במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם והאחר כתוב קודם כל זכר בכהנים יאכלנו ואין להם צורך לפי פשוטו של מקרא הוכרח להביא בהן המדרשות שדרשו רז"ל בהם:
לפי שהאשם אינו בא אלא איל או כבש. כלומר אבל אלו היה בא גם עז היה ראוי לחלק דינו לשתי פרשיו' כמו שחלק דין השלמים בויקרא לשתי פרשיות כדפרש"י שם:
יקריב קרבנו על זבח מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא וטבול יו' ומלצא' לחולין בפדיון עד שישחט הזבח. בת"כ ומייתי לה בפרק התודה דאל"כ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו למה לי הא לעיל מיניה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות וגומר על חלות לחם חמץ אלא מדהדר וכתביה ש"מ דאינו אלא לדרשא לומר שאין הלחם מקודש קדושת הגוף ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה וביוצא ושלא לצאת לחולין על ידי פדיון אלא בשחיטת הזבח ששחיטת התודה קובעת הלחם בקדושה כאילו אמר החלות יקריב על זביחת התודה דחלות לחם חמץ נדרש לפניו ולאחריו לפניו חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן על חלות לחם חמץ ולאחריו חלות לחם יקריב קרבנו על זבת תודת שלמיו:
אשם הוא עד שינתק שמו ממנו. דהיינו אחר שנתק לרעייה שכל עוד שלא נתק לרעייה לא נתק שם האשם ממנו ולמדנו מכאן שהאשם שמתו בעליו קודם הקרבתו או שאבד ונתכפרו בעליו באחר ואחר כך נמצא אע"פ שעומד להיות דינו שירעה עד שיסתאב ואח"כ ימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח דהיינו לעולת נדבת צבור אם קדם ושחטו סתם קודם שינתק לרעייה אינו כשר לעולה מפני שכשנתק לרעייה כבר ניתק שם האשם ממנו ועומד שאם יסתאב להמכר ויהיו דמיו לדמי עולה וכיון שדמיו דמי עולה אם קדם ושחטו סתם קודם שיסתאב כשר לעולה אבל כל עוד שלא ניתק דינו לרעייה שעדיין שם האשם עליו כדכתיב אשם הוא בהויתו יהא אע"פ שעומד להיות דינו לרעייה וכשיסתאב להיות דמיו דמי עולה כיון שעדיין שם האשם עליו והוא אינו ראוי להיות אשם מכיון שמתו בעליו או נתכפרו בעליו אינו ראוי להיות אפילו לעולה אע"פ שקדם ושחטו סתם קודם שיסתאב:
ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו כו'. פי' מה שדרשו אשם הוא בהויתו יהא שיהא שם האשם עליו כל עוד שלא ניתק לרעייה ולא דרשו בו אשם הוא בהויתו יהא שלשמו כשר שלא לשמו פסול כדדרשו גבי חטאת כדלעיל הוא מפני שאשם הוא כתוב אחר הקטרת האימורים ומכיון שהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר תו לא שייך לומר לשמו כשר שלא לשמו פסול מפני שאם באת לומר כן יהא האשם צריך שתהא הקטרת אימוריו לשמו ואם לא פסול כיון דאשם הוא כתוב אחר הקטרת אימורין ואכולהו קאי ואין הדבר כן שהרי הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר משום דאין כפרה אלא בדם וכך תרצו אותו בפ"ק דזבחים וא"ת הרי אשם נמי אשכחן ביה דכתיב קדש קדשים הוא בראש הפרשה קודם הקטרת אימורין כבר תירץ שם רש"י בזה דאפילו הכי לא ילפינן מיניה משום דלא משמע מיניה לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא או היכא דכתיב גבי אחת מעבודות הדם אבל גבי קדש קדשים הוא דאותו הוא לא כתיבא לא עם שם קרבן ולא עם אחת מעבודת הדם לא דרשינן מיניה לשמו:
תורה אחת להם בדבר זה לכהן אשר יכפר בו הראוי לכפרה חולק בו פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן. פי' תורה אחת להם דבק עם הכהן אשר יכפר הבא אחריו שאם תאמר תורה אחת להם לחטאת ולאשם להשוות תורת האשם לתורת החטאת מכחטאת כאשם נפקא שהשוה זה לזה לכל דבר אלא עכ"ל דהכי קאמר תורה אחת להם בדבר זה שכתוב אחריו שהכהן אשר יכפר בו לו יהיה אבל בת"כ שנו תורה אחת להם לסמיכה דבחטאת כתוב בה סמיכה ובאשם לא כתיבא וגבי כחטאת כאשם שנו מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף אשם כן משמע שהם סוברים שפירוש להם לחטאת ולאשם אבל רש"י ז"ל הלך גם בזה כמנהגו אחר פשוטו של מקרא ופי' כחטאת כאשם שהחטאת כאשם והאשם כחטאת לכל דבר ונשאר תורה אחת להם לדבר זה שכתוב אחריו והוא אמרו הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ומה שפירש אשר יכפר הראוי לכפר ולא מכפר ממש כך שנו בת"כ הכהן אשר יכפר בו פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן וכך דרשו ג"כ גבי הכהן המחטא אותה יאכלנה והביאו גם רש"י ז"ל הראוי לחטוי לא מחטא ממש ושם פי' הטעם מפני שא"א לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק שהרי כתוב אחר זה כל זכר בכהנים יאכל אותה והוא הטעם עצמו במה שפירש כאן אשר יכפר הראוי לכפר:
אשר הקריב לכהן לו יהיה פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין חולקין בעורות. ואף על פי שמיעטן הכתוב מחלוק הבשר כדלעיל מחלוק העורות לא מיעטן והיה עולה על הדעת לומר שלא מיעטן הכתוב אלא מהבשר שהוא לאכילה דכיון דלא חזו השתא לאכילה אינן חולקין נמי לאכול בערב כדתנן בפר' טבול יום טבול יום ומחוסר כפורים אינם חולקין בקדשים לאכול בערב אבל מהעורות שאינן לאכילה לא קמ"ל כיון דלא חזו להקרבה ולאכילה אפילו בעורות נמי לא שקלי וכן שנינו בת"כ עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה פרט לטבול יום כו' וזהו ששנינו בפרק טבול יום כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר ומי שאינו חולק בבשר אינו חולק בעורות:
לכהן המקריב אותה וגו' יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב הא כיצד לבית אב של יום שמקריבין אותה. בת"כ והכי פירושא דלכל בני אהרן אכולהו קאי אמאפה תנור ואנעשה במרחשת ועל מחבת ואמנחה בלולה בשמן ואחרבה וכן המקריב אותה אכולהו קאי על כל מנחה אשר תאפה בתנור ועל נעשה במרחשת ועל מחבת ועל מנחה בלולה בשמן ועל חרבה ופי' וכל מנחה בלולה וכן כל מנחה בלולה בשמן וחרבה ולפיכך אמרו בת"כ א"א לומר לכהן המקריב אותה לו לבדו שהרי כתוב לכל בני אהרן וא"א לומר לכל בני אהרן שהרי כתוב לכהן המקריב הא כיצד לבית אב של יום שמקריבין אותה שהכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות כל משמרה בשבתה וכל משמרה ומשמרה היתה נחלקת לששה בתי אבות וכל בית אב מקריב ביומו ובשב' היו מקריבין כולן יחד ואלמלא קושית המקראות היינו מפרשים קרא דהכהן המקריב אותה לו תהיה למקריב לבדו השתא דקשו קראי אהדדי על כרחין לפרושי קרא דלכהן המקריב אותה לבית אב המקריב אותה ביומו שכל אנשי בית אב היו מחלקין אותה בשוה איש כאחיו אחד המקריב אותה ואחד שאינו מקריב אותה ויש לתמוה מנא לן לפרושי קרא דמקריב אותה וקרא דלכל בני אהרן לכל חד מנייהו דקאי אכולהו עד דלקשו קראי אהדדי דילמא קרא דהמקריב אותה לא קאי אלא אמנחת מאפה ומנחת מרחשת ומנחת מחבת לחודיה וקרא דלכל בני אהרן לא קאי אלא אמנחת בלולה בשמן וחרבה לחודייהו ועוד מאי שנא הכא גבי המקריב אותה דמפרשי הראוי להקריב והוא בית אב ולא כל אנשי המשמרה ומ"ט התם גבי המחטא אותה ואשר יכפר בו והכהן המקריב את עולת איש והמקריב את דם השלמים דמפרשי להו הראוי לחטוי והראוי לכפרה והראוי להקרבה והם כל אנשי המשמרה כדאמרי' בריש פרק טבול יום במתני' דטבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול לערב מנה"מ אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר קרא הכהן המחטא אותה אוכל שאינו מחטא אינו אוכל ופריך כללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ומשני ראוי לחטוי קאמינא אלמא הראוי לחטוי לכולה משמרה הוא הכא נמי נימא הראוי להקרבה לכולה משמרה ולא לבית אב בלבד ועוד מ"ש קראי דהמחטא ואשר יכפר ואשר הקריב לכהן דדרשי להו בראוי לחטוי וראוי לכפרה וראוי להקרבה וממעטי טבול יום ומחוסר כפורים ואונן ולא אקשו קראי אהדדי כתיב המחטא דמשמע הוא לבדו וכתיב כל זכר בכהנים דמשמע כולן הא כיצד כו' ואלו בהמקריב אותה דמנחה לא דרשי ליה הראוי להקרבה למעט טבול יום ומחוסר כפורים ואונן אלא אמרו קשו קראי אהדדי כתיב המקריב אותה לו תהיה דמשמע לו לבדו וכתיב לכל בני אהרן דמשמע לכולן הא כיצד זה בית אב המקריבין באותו יום וצ"ע:
כלולה בשמן זו מנחת נדבה. פי' מנחת סולת של נדבה האמורה בויקרא שהרי ה' מיני מנחות הן המנחות של נדבה מנחת סלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור והיא שני מינין או חלות או רקיקין וכבר נכלל כל הד' בפסוק וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת ונשאר וכל מנחה בלולה בעד מנחת הסלת בהכרח:
ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה וכתיב על חלות לחם חמץ. כבר פירשתים בפרשה תצוה באר היטב:
וכל מין ומין עשר חלות כן מפורש במנחות. מדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ליי' ואמרינן בפרק התודה נאמר כאן תרומה ליי' ונאמר בתרומת מעשר תרומה ליי' מה להלן א' מעשרה אף כאן אחד מעשרה למדנו שכל מין ומין מהחלות והרקיקין והרבוכים והחמץ דכתיבי במנחת תודה שכלן באין עשר עשר שאם היו פחות מעשר או יתר מעשר א"א שיהא עשירית כל מין אלא פרוס והתורה אמרה אחד מכל קרבן שפירושו אחד שלם מכל מין שלא יטול פרוס כדתניא בפרק התודה וא"ת אדגמרינן מתרומת מעשר לגמור מתרומת מדין דכתיב ביה והרמות מכס ליי' וכתיב בתריה ונתת לאלעזר הכהן תרומת יי' מה להלן אחד מת"ק אף כאן אחד מת"ק כבר הקשו זה בגמרא ותרצו דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות והדר פריך ולילף מתרומת חלה שהיא נוהגת לדורות מה להלן בכל דהוא שהרי אין לה שיעור מן התורה דבתרומת גורן כתיב בה שהתרומה אין לה שיעור ואם לשיעור רז"ל הוא אחד מכ"ד אף כאן כן ומשני תנא דבי רבי ישמעאל דנין דבר שנאמר בו ממנו תרומה ליי' מדבר שנאמר בו ממנו תרומה ליי' לאפוקי תרומת חלה שלא נאמר בה ממנו תרומה ליי':
ושיעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון. כדתנן בריש פ' התודה התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שתי איפות האיפה שלשה סאין עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה וממצה שלשה מינים חלות ורקיקין ורבוכה נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין פירוש השש מדבריות שהיו בימי משה הן חמש ירושלמיות שהוסיפו על המדות שתות ונהיו השש חמש ואותן השש סאין מדבריות הן שתי איפות שהאיפה שלש סאין והן עשרים עשרון שכל איפה עשרה עשרונות העשרה עשרונות לעשר חלות של חמץ והעשרה עשרונות לג' מינים של מצה שנמצא שבכל מין ומין של מצה היו שלשה עשרונות ושליש ומאחר שכל מין ומין של מצה היה עשר חלות ומין החמץ היה עשר חלות יחוייב שהיה שיעור כל חלה וחלה של מצה שליש העשרון וכל חלה וחלה של חמץ עשרו' שלם וראיית' על כל זה הוא מלחם לחם ג"ש נאמר כאן לחם ונאמר בשתי הלחם של עצרת לחם מה להלן כל לחם הוא עשרון אחד אף כאן כל לחם של חמץ הוא עשרון אחד ולמדנו מזה שבעשר חלות של חמץ היו עשר' עשרונות ומדכתיב על חלות לחם חמץ אחר הג' מינים של מצה דמשמע כנגד חמץ הבא מצה מה חמץ עשרה עשרונות אף מצה עשרה עשרונות למדנו ששלשה מינים של מצה היו גם כן עשרה עשרונות נמצאו עשרים עשרונות לחלות תודה העשרה עשרונות לחמץ והעשרה עשרונות למצה שהן ב' איפות וא"ת אדגמרי לחם לחם ג"ש משתי הלחם לגמור לחם לחם גזירה שוה מלחם הפנים מה להלן כל לחם ולחם שני עשרונות אף כאן כל לחם ולחם שני עשרונות כבר תרצו בברייתא על זה שאין ת"ל תביאו ומה ת"ל תביאו תביאו ממקום אחר כזה מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה פי' תביאו דכתיב גבי שתי הלחם יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב והקרבתם מנחה חדשה וסגי למכתב ממושבותיכם מת"ל תביאו ללמד שכל באות שאתה מביא כגון זה חמץ עם הזבח יהיו כזה עשרון לחלה וא"ת אימא כל הבאות שאתה מביא כגון זה חמץ עם הזבח יהיו כזה שתי עשרונות ותו לא כבר תרצו על זה ברייתא ת"ל תהיינה דבשתי הלחם כתיב סלת תהיינה בשתי יודי"ן ויו"ד יתירא רבויא הוא למדרש מיניה דלהוו י' עשרונות ומסתברא דהאי יו"ד דמרבינן מיניה עשרה עשרונות אתביאו דמרבינן מיניה ללחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם קאי לא מצי למכתב יו"ד לרבויא דלהוו עשר עשרונות דהא שני עשרונים כתיב ואם אינו ענין לשתי הלחם תנהו ענין לחמץ שבתודה וליכא למימר דהאי יו"ד יתירא לרבוי עשרה קפיזי הוא פירוש מדות קטנות ולא י' עשרונות דקרא בעשרונות קמיירי דהא עשרונות כתיבי ביה ומסתברא דיו"ד יתירא דמרבינן מיניה עשרה לאו קפיזי נינהו אלא עשרונות ואי קשיא הא דאמרי' על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הבא מצה מה חמץ עשרה עשרונות אף מצה עשרה עשרונות היכי מצי למילף מיניה הא ק"ל בזבחים בפרק אי זהו מקומן בכל התורה כולה למדין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים וא"כ הכא דגמר חמץ של תודה משתי הלחם מה להלן עשרון לכל לחם אף כאן עשרון לכל לחם שהם עשרה עשרונות לעשר חלות של חמץ היאך חוזר ומלמד למצה כבר הקשו זה בגמרא ותרצו המנו ודבר אחר הוא ולא הוי הקש כלומר הך ילפותא דעשרה עשרונות אינה באה כולה משתי הלחם אלא מקצתה ממה שכתוב בה ומקצתה משתי הלחם דהא בדידיה כתיבי עשר חלות כדילפינן לעיל מקרא דוהקריב ממנו אחד מכל קרבן ומשתי הלחם לא גמר אלא דכל לחם מחלות חמץ דתודה היא עשרון אחד ומחבור מה שכתוב בה שהן י' חלות עם מה שלמדו מג"ש שכל חלה וחלה היא עשרון אחד למדנו שהחמץ הוא עשרה עשרונות הלכך לאו הקש גמור הוא ויכול לחזור וללמד למצה שהן עשרה עשרונות כמו של חמץ אבל אי לא הוו כתיבי לגמרי בתודה עשר חלות והוו כתיבי בשתי הלחם עשר עשרונות והוה ילפינן משתי הלחם לחם לחם ג"ש מה להלן עשר עשרונות אף כאן עשר עשרונות ההוא הוי הקש גמור ואינו חוזר ומלמד:
מורבכת לחם חלוט ברותחין כל צרכו. בת"כ ואע"פ שהמורבכת היא אפויה אפיות הרבה שאחר חליטתה ברותחין אופה בתנור וחוזר ומטגנה כמו שפירש רש"י לעיל במנחת חביתין זהו מפני שכתוב בה אחר הרביכה תופיני ופירושו תאפה אפיות הרבה אבל פי' מלת מורבכת אינה אלא חלוטה ברותחין ואף על פי שאינו כתוב כאן תופיני כמו שכתב במנחת חביתין אלא מורבכת בלבד מ"מ ממנחת חביתין למדנו שהרביכה בכל מקום היא שאחר חליטתה ברותחים אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מעשה הקרבנות כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה לוקח עשרי' עשרון סלת ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה עשרונים רצה העשרה של חמץ עושה אותן עשר חלות והעשרה של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות עשר מכל מין עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת וכיצד הוא המורבכת חלוטה ברותחין ואחר כך אופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן על האילפס וכיוצא בו כדרך שקולין הסופגנין וזהו הרבוך האמור בכל מקום:
לחם אחר מכל מין יטול תרומה. שכל מין ומין מאלה הד' מינים הנזכרים נקרא קרבן והן מ' חלות י' חלות לכל מין ומין וכשיטול הכהן לחם אחד שלם מכל מין כדכתיב אחד מכל קרבן ותניא בת"כ אחד שלא יטול פרוס שהן ד' חלות נשארו ל"ו חלות והן נאכלות לבעלים לפנים מן החומה וכן הנשאר מבשר זבח תודת שלמיו אחר הקרבת האימורין לגבוה ונתינת חזה ושוק לכהן המקריב נאכל לבעלים לפנים מן החומה:
ביום קרבנו יאכל ובזמן בשרה זמן לחמה. כדתניא בת"כ ביום קרבנו יאכל אין לי אלא תודה מניין לרבות את הלחם ת"ל קרבנו פי' שגם הלחם נקרא קרבן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן וליכא למימר דהאי קרבנו אבשר זבח תודת שלמיו דלעיל מיניה קאי דאם כן ה"ל למכתב ביומו יאכל מאי ביום קרבנו לרבות כל מידי דאיקרי קרבנו שאף הלחם שלו אינו נאכל אלא ביומו וה"ק ובשר זבח תודת שלמיו ביומו קרבנו יאכל פי' ביומו יאכל הבשר והלחם ששניהם קרויין קרבן:
ובשר זבח תודת שלמיו יש כאן רבויים הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד שיהיו נאכלין ליום ולילה. כדתניא בת"כ ומייתי לה בזבחים בשלהי כל הפסולין ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה חליפי' וולדו' ותמורו' מניין ת"ל ובשר חטאות ואשמות מניין ת"ל זבח מניין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו ופי' רש"י חליפין מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא השניה חליפי תודה וקריבה וולדות ותמורות ולד של תודה ותמור' תודה כלן קרבין כדאמרי' בבכורו' רק קדשיך אלו תמורות אשר יהיו לך אלו ולדות בכלן אני קורא בהן תשא ובאת וגו' ת"ל ובשר מדהוה ליה למכתב ותודתו ביומו יאכל הוה ליה כולי האי לדרשא שלמי נזיר איל הנזיר הטעון לחם כמותה ושלמי פסח חגיגת י"ד אבל שלמים בעלמ' לא מצי לרבוי דהא כתי' בהו בהדיא שני ימים ביום זבחכם יאכל וממחרת אבל רבינו הלל כתב ולא מסתבר לפרושי שלמי פסח חגיגת י"ד דהא תני' בת"כ אחר הברית' הזאת חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת לשני ימים וליכא למימר דהא בריתא בן תימא קתני לה דאמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה ואידך בריתא רבנן היא דפליג עליה כדתניא בפסחים פרק אלו דברים דאם כן ליתני הכא והכא חגיגה הבאה עם הפסח או הכא והכא שלמים הבאים מחמת פסח אלא מדתני התם חגיגה והכא שלמים שמע מינה שלמים הבאים ממותר הפסח הוא דקאמר ורבי' ישעיה הראשון כתב גם כן בפירוש תורת כהנים ופירש המורה בשלהי פרק כל הפסולין שלמי פסח חגיגת י"ד וכן פי' גם בפירוש החומש ולא יתכן פתרונו דהא לקמן מרבינן לחגיגת י"ד שתהא נאכלת לשני ימים ולילה ואין לפרש שלמים הבאים מחמת פסח אלא כגון שהפריש מעות לפסחו וקנה בהן פסחו ונותרו מן המעות שמאותן המעות יביא שלמים וכיון דמכח פסח קאתו דינן כפסח להאכל ליום ולילה ואין זו טענה לדברי רש"י ז"ל דאיכא למימר הא בן תימא והא רבנן כדכתב רבי' הלל ז"ל אבל מה שטען רבי' הלל דאי כפירוש רש"י ז"ל ה"ל למיתני הכא והכא בלשון אחד י"ל כיון דבריתא חדא בן תימא ואידך רבנן דמר תני לה כלישניה ומר תני לה כלישניה ואין בכך כלום שכן דרך התנאים והאמוראים לשנות כל אחד כפי לשונו הנהוג בו ואי קשיא ממה שפירש רש"י בפרשת ראה גבי ולא ילין מן הבשר בחגיגת י"ד הכתוב מדבר ולמד עליה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד י"ל שרש"י ז"ל פירש הכא אליבא דבן תימא והתם אליבא דרבנן שכך דרשו רש"י ז"ל בכמה מקומות וכבר הארכתי על זה בפרשת בראשית ע"ש. אבל הרמב"ן ז"ל טען על מאמר הרב ואמר שאין זה נכון שחגיגת י"ד נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים וכך שנינו בפסחים אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור ורש"י עצמו כתב זה בסדר ראה אבל בכאן סבר כדברי בן תימא שאמר חגיגת י"ד שהיא באה עם הפסח הרי היא כפסח ונאכלת ליום ולילה אבל לדברי בן תימא אינה באה ברבויין הללו אלא שהיא כפסח לכל דבר ואינה באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה מדכתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וכו' כדאיתא התם אבל הרב כתב זה מברית' שהיא שנויה בת"כ דקתני ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל הרי זה בא ללמד כל הנאכלים ביום אחד שיהיו נאכלים ליום אחד אין לי אלא תודה מניין לרבות את הלחם תלמוד לומר קרבנו ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות תלמוד לומר ובשר ומניין לרבות חטאות ואשמות תלמוד לומר זבח ומניין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח תלמוד לומר שלמיו זו היא הבריתא הזו ופי' הרב בשלמים הבאים מחמת פסח שהיא חגיגת י"ד הבאים עם הפסח וכן מצאתי לו במסכת פסחים בפ' מי שהיה שפירש שני לשונות בשלמים הבאים מחמת הפסח וכתב לשון אחר חגיגת י"ד וזו שמעתי וסמך הרב בכאן על שמועתו ואין הדבר כן אלא שלמי' הבאים מחמת הפסח היינו מותר הפסח כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר דכיון שמתחלתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אף סופו כן אבל חגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים כדברי חכמים וכן שנו שם בתורת כהנים באותה בריתא גופה דקתני סיפא וממחרת הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שיהיו נאכלים לשני ימים אין לי אלא שלמי' מניין לרבות את החגיגה ארבה את החגיגה שבאה בזמנה מניין חגיגה הבאה עם הפסח וכו' עכ"ד. ואיני רואה מדבריו אלה טענה על דברי הרב כלל שהרי הוא עצמו כתב אבל הרב ז"ל כתב זה מבריתא שהיא שנויה בתורת כהנים דקתני ובשר זבח תודת שלמיו כו' עד ומניין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח תלמוד לומר שלמיו ופי' הרב בשלמים הבאים מחמת הפסח שהיא חגיגת י"ד הבאה עם הפסח וכן מצאתי לו במסכת פסחים בפרק מי שהיה שפירש שני לשונות בשלמים הבאים מחמת הפסח וכתב לשון אחר חגיגת י"ד וזו שמעתי וסמך הרב בכאן על שמועתו וכן מצאתי לו גם אני במסכת זבחים בפר' כל הפסולין שהביאו שם הבריתא הזו השנויה בת"כ ופרש"י ושלמי פסח חגיגת י"ד וכיון שסמך על פי שמועתו ופי' בכל מקום פירוש הבריתא הזאת על פי שמועתו איך יוכל הרב הזה להכריע מה שפי' הוא ולבעל הפי' ששמע הרב מפי רבותיו שהם גאוני עולם עד שגזר ואמר ואין זה נכון ואין הדבר כן אם מפני שבאותה הבריתא גופה דקתני סיפא וממחרת הרי זה בא ללמד על הנאכלים לב' ימים שיהיו נאכלים לב' ימים אין לי אלא שלמי' מניין לרבות את החגיגה ארבה את החגיגה שבאה בזמנה מניין חגיגה הבאה עם הפסח כו' כמו שגלה דעתו בסוף דבריו מנ"ל דהא בריתא אחרונה היא אחת עם הבריתא הראשונה ושזו היא סיפא דההיא בריתא דילמא בריתא אחרת היא ואדרבה א"א לומר שהיא בריתא אחת עם הראשונה מאחר שהבריתא הראשונה היא שנויה בפסוק ובשר זבח תודת שלמיו וזו הבריתא היא שנויה בפסוק ואם נדר או נדבה זבח קרבנו שהם שני מיני קרבנות דמה ענין זו לזו עד שיאמר שהבריתא האחרונה היא סיפא של הבריתא הראשונה וכיון שכל אחת מהן היא בריתא בפני עצמה איכא למימר מי ששנה זו לא שנה זו האחד אליבא דבן תימא והאחרת אליבא דרבנן וזו היא שמועתי של הר"ב ז"ל:
ואם נדר או נדבה שלא הביאה על הודאה של נס אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים כמו שמפורש בענין. פי' הא דכתיב ואם נדר או נדבה לאו למימרא דהא דכתיב לעיל אם על תודה לאו נדר או נדבה הוא דתודה נמי באה בנדר ובנדבה היא שאם אמר הרי עלי תודה הרי הוא נדר ואם אמר הרי זו תודה הרי הוא נדבה אלא הכי קאמר ואם נדר או נדבה לבד זבח קרבנו בלתי שום הודאה של נס ביום הקריבו את זבחו יאכל כו':
והנותר ממנו יאכל וי"ו זו יתירה היא. שהרי אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד שכך היא הקבלה בידינו איש מפי איש עד משה רבינו מסיני כמו שכתב רבי' ישעיה הראשון בפי' ת"כ ואם כן פי' המקרא הזה הוא שביום הקרבתו יאכל וכן ביום המחרת אם נותר ביום ראשון יאכל אבל הנותר ביום השלישי מעלות עמוד השחר באש ישרף הרי שני ימים ולילה אחד לאכילתו יום הקרבתו וליל מחרתו וביום השלישי להקרבתו משיעלה עמוד השחר מיד באש ישרף אבל בליל שלישי להקרבתו אינו נאכל ואינו נשרף לא נאכל מפני שהכתוב לא נתן היתר לאכילתו אלא ביום הקרבתו וביום המחרת אם נותר מיום ראשון ובלילה שבין שני הימים ולא נשרף מפני שהכתוב לא חייב שריפתו אלא ביום הג' להקרבתו ולא בלילו ואילו היה הוי"ו של והנותר בלתי נוסף היה נראה שיאכל גם בליל שלישי להקרבתו דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת הרי כאן שני ימים ולילה א' וכתיב והנותר ממנו יאכל דמשמע שהנותר מיום המחרת יאכל כל ליל ג' להקרבתו ובבקר ביום הג' ישרף וזהו היפך הקבלה אבל עכשיו שפירש שהוי"ו ושל והנותר יתירא היא יהיה פי' הנותר ממנו הנותר מיום הראשון וה"ק ומתי אמרתי לך שיאכל גם ביום המחרת להקרבתו אם נותר מיום ראשון אבל עקר מצותו שיאכל כולו ביום הקרבתו וכן שנינו בת"כ ביום הקריבו את זבחו יאכל מצותו ביום הראשון יכול כולו ת"ל וממחרת אי ממחרת יכול מצוה לאכלו לשני ימים ת"ל והנותר אם הותיר הותיר אי והנותר יכול יאכל לאור שלישי ודין הוא זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים מה הנאכלים ליום אחד לילו אחריו אף הנאכלים לשני ימים לילו אחריו ת"ל עד יום עד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי יכול יתחיל לשרוף ודין הוא זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים מה הנאכלים ליום א' תכף זמן אכילתן שריפתן אף הנאכלים לשני ימים תכף זמן אכילתן שריפתן תלמוד לומר ביום ביום הוא נשרף ולא בלילה אבל לפי דעתי שאין הוי"ו הזו יתירה אלא כוי"ו ומשמנה שפירושו ומאי זה מקום יהיה הקומץ ממקום שנתרבה שמנה אף כאן ומתי הותר להאכל למחרת כשנותר מיום הראשון אבל לכתחלה מצותו ביום ראשון לבדו ומתמיה על רש"י ז"ל למה פירש הוי"ו הזו שהיא יתירה ולא כוי"ו ומשמנה:
ואם האכול יאכל במחשב' בשחיט' לאכלו בשלישי הכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע ת"ל המקריב אותו לא יחשב בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. בת"כ פי' אם חשב עליו בשעה שהכהן זורק את דמו מחשבת פסול דהיינו לאכלו ביום השלישי שהוא חוץ לזמנו אז הוא נפסל אבל לאחר הקרבתו שנעשה כל עבודתו בכשרות אין שום מחשבה ולא שום פועל פוסל אותו ואם תאמר למה לי קרא דהמקריב אותו לא יחשב אם ללמד דבשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ואם כן קרא דואם האכול יאכל לא באוכל בשלישי שיפסל למפרע קמיירי כפי המובן ממשמעותו הא לא צריך קרא דפשיטא דאי אפשר לומר כן שמאחר שהוכשר הקרבן שנשחט כראוי ונזרק דמו בכשרות והוקטרו אימוריו כהוגן איך אפשר שיהא חוזר ונפסל למפרע בעבור שאכל ממנו ביום השלישי להקרבתו כבר תרצו בזה בת"כ אם מצינו בזב וזבה ובשומרת יום כנגד יום שהיו בחזקת טהרה וכשראו סתרו אף זה אע"פ שהי' בחזקת התר אם אכל ממנו בשלישי יהא נפסל ת"ל המקריב בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ואם תאמר מנ"ל לרבנן לדרוש קרא המקריב אותו בשעת הקרבה ולא במקריב ממש כמשמעו לומר שאם אכל ממנו ביום השלישי לא יחשב לאיש ההוא הקרבן ההוא לצאת ידי נדרו אם מפני שכיון שכתב לא ירצה כבר ידענו שהקרבן ההוא אינו עולה לו לנדרו ולא היה צריך לכתוב אותו ומפני זה דרשו דלאו במקריב ממש קמיירי אלא לומר דהאי לא ירצה אינו אלא בשעת ההקרבה דהיינו הקרבת הדם והכי קאמר לא ירצה אם חשב עליו לאכלו חוץ לזמנו בשעת ההקרבה דהיינו בשעה שזורק את דמו דילמא בכהן המקריב אותו קמיירי שיהא הכהן ההוא בפגול לא ירצה שאם פגל הכהן בקרבן לא ירצה הכהן ההוא לעשות עוד שום עבודה בקדשי' כבר תרצו בתורת כהני' ת"ל אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בזובח פירוש אלו היה פי' המקריב בעד הכהן הזובח ה"ל למכתב המקריב לא יחשב אלא מדכתיב אותו דמיירי בזבח ולא בזובח על כרחך לפרושי קרא דהמקריב בשעת הקרבת הזבח לומר אימתי הוא הקרבן בלא ירצה כשחשב עליו לאכלו חוץ לזמנו בשעה שהכהן מקריב אותו אבל אם חשב עליו לאחר שהקריבו הכהן בכשרות שוב אינו חוזר ונפסל לעולם:
וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת המחשבה ואם חשב פגול יהיה. פי' להכי אפקיה קרא בלשון לא יחשב לומר לך דבמחשבה הוא נפסל וה"ק המקריב אותו דהיינו בשעת הקרבת הזבח לא יחשב לו פירוש לא תעלה לזאת המחשבה של האכל יאכל ביום השלישי האמור למעלה ופי' פגול יהיה אם עבר וחשב הרי שתקן בזה כמה עניינים שפירש המקריב אותו בשעת הקרבת הזבח כדלעיל ולא הכהן המקריב כפי המובן גם פי' לא יחשב לו מענין מחשבה לא מעניין חשיבו' גם הוסיף מלת זאת להורות שהמחשבה שהוא מוזהר שלא תעלה לו היא זאת המחשבה של האכול יאכל ביום השלישי האמור למעלה שהיא מחשבת אכילתו חוץ לזמנו אבל מחשבת אכילתו חוץ למקומו הוא נדרש מפסוק ואם האכול יאכל ביום השלישי שבפרשת קדושים באם אינו עניין חוץ לזמנו שהרי אמור בפרשה הזאת תנהו עניין חוץ למקומו כדתניא בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל בפרשת קדושים גם הוסיף ואם חשב קודם פגול יהיה מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שכאשר לא יעלה במחשבתו שיאכל חוץ לזמנו פגול יהיה:
והנפש האוכלת אפילו בתוך הזמן. דהיינו בתוך השני ימים להקרבתו שכיון שנהיה פגול עם המחשבה שחשב עליו בעת ההקרבה שוב אינו ראוי לאכילה:
והבשר של קדש שלמים. לא של פגול הסמוך לו שהפגול אף בלא נגיעה בשום טומאה אינו נאכל כדלעיל:
והבשר לרבות אבר שיצא מקצתו שהפנימי מותר. פי' האי והבשר השני קרא יתירא הוא דה"ל למכתב כל טהור יאכל בשר ותו לא וכתב והבשר לרבויי הפנימי לאכילה דאם יצא קצת מבשר קדשים חוץ לעזרה או מקדשים קלים חוץ לחומה ומקצתו הוי לפנים היוצא אסור כדנפקא לן מובשר בשדה טרפה לא תאכלו והפנימי מותר ואי לאו קרא יתירא דוהבשר ה"א דהיוצא חוץ למחיצתו הוי דומיא דנטמא מקצתו שנטמא כולו שהרי הוא מחובר עם הטמא ת"ל והבשר לרבות הפנימי שיהא בכלל כל טהור יאכל בשר וכך שנו בת"כ והבשר לרבות בשר הפנימי שיהא מותר והלא דין הוא הואיל והטמא פסול והיוצא פסול מה הטמא אם נטמא מקצתו נטמא כלו אף היוצא הואיל ונפסל מקצתו נפסל כלו ת"ל והבשר לרבות בשר הפנימי שיהא מותר מכאן אמרו אבר שיצא חוץ לחומה בפסחים חותך עד שהוא מגיע לעצם וקולף עד שהוא מגיע לפרק וחותך ובמוקדשים גורד כל מקום שהוא יוצא שאין בו משום שבירת עצם:
כל טהור יאכל בשר מת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים לכך נאמר כל טהור יאכל בשר. בת"כ פי' דמקרא דדם זבחיך דמיירי לבעלים משמע דסיפיה דקרא נמי דכתיב והבשר תאכל לבעלים קא מהדר ושלא תאמר שאינו נאכל אלא דוקא לבעלים לכך נאמר כל טהור יאכל בשר לאשמועינן דנאכלים לכל טהור אף על פי שאינן בעלים וקרא דוהבשר תאכל לאו דוקא ואם תאמר למה לי קרא תיפוק לי דמדאצטריך למכתב גבי פסח איש לפי אכלו תכוסו על השה ללמד שאין פסח נאכל אלא למנוייו דהיינו בעלים מכלל דשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד נאכלים לכל טהור אף על פי שאינן בעלים דאי סלקא דעתך שאינן נאכלים אלא לבעלים תכוסו דכתב רחמנא גבי פסח למה לי השתא שלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחד ובכל מאכל אינן נאכלים אלא לבעלים פסח חמור שאינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי לא כ"ש י"ל דאי לאו קרא דכל טהור יאכל בשר הוו קשו קראי אהדדי כתיב בפסח תכוסו על השה ללמד שאין פסח נאכל אלא לבעלים דמשמע הא שלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחד נאכלין לבעלים ושאינן בעלים דאי לבעלים דוקא תיתי מק"ו דשלמים וכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל דמשמע דשלמים הנאכלים לב' ימים ולילה אחד אינן נאכלין אלא לבעלים משום הכי כתב רחמנא קרא דכל טהור יאכל בשר ללמד דקרא דוהבשר תאכל דמיירי לבעלים לאו דוקא בעלים אלא כל טהור אפילו שאינן בעלים והכי משמע נמי בבריתא דת"כ דתניא כל טהור יאכל בשר מת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח יי' אלהיך והבשר תאכל שיכול לא יאכלו זבח אלא בעליו והלא ק"ו הוא לפסח לכך נאמר כל טהור יאכל בשר פי' לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך כו' והבשר תאכל ויובן מזה שלא יאכלו הזבח אלא בעליו והיה קשה והלא ק"ו הוא לפסח שלא יאכל גם הוא אלא למנוייו שהם בעליו ולמה לי קרא דתכוסו אלא מדאצטריך קרא עכ"ל שהזבח נאכל לבעליו ושאינו בעליו לכך נאמר כל טהור יאכל בשר לומר לך דאף על גב דמקרא דוהבשר תאכל לא משמע אלא לבעליו מ"מ מקרא דכל טהור יאכל בשר משמע אפילו לשאינו בעליו ולפיכך אצטריך קרא דתכוסו לומר שאין הפסח נאכל אלא לבעליו שנמנו עליו דאי לאו תכוסו ה"א שהוא נאכל לכל דומיא דשלמים אבל רש"י ז"ל לא הביא הבריתא כצורתה אבל השמיע ממנה מאמר והלא ק"ו הוא לפסח ושמא לא היה כתוב זה בנוסחא שבידו ולפי נוסחתו משמע שמפני שהיה יכול שיובן מקרא דוהבשר תאכל שלא יאכלו שלמים אלא הבעלים בלבד לפיכך הוצרך לכתוב קרא דוכל טהור יאכל בשר ללמד שהן נאכלים אפילו שאינו בעליו ותפול עליו הקושיא דתפוק לי מקרא דתכוסו כדלעיל והוצרכנו לתרץ כי היכי דלא תקשו קראי אהדדי:
וטמאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר. בת"כ פי' קרא דטומאתו עליו סובל שישוב אל האדם הנזכר לעיל במאמר והנפש אשר תאכל ויהיה פירושו כאילו אמר והאיש אשר יאכל מהשלמים בהיות טומאתו עליו כי הנפש הנזכרת הוא האיש ודומה לו אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו או שישוב אל הבשר הנזכר לעיל כאילו אמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים כשהבשר טומאתו עליו לפיכך אמרו בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת הבשר ואע"ג דפשטיה דקרא מוכח שפיר שישוב אל הבשר דהא לעיל מיניה הזהיר על הבשר הטמא שלא יאכל דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואחריו מיד כתב העונש ואמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא דמשמע שהעונש הזה הוא על מה שהזהיר עליו אעפ"כ רז"ל פירשו אותו בטומאת הגוף ולא בטומאת הבשר משום גזירה שוה דטומאתו טומאתי כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב בפרשת פרה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגומר טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף כדתניא בת"כ וטומאתו עליו טומאת הגוף יכול טומאת בשר ת"ל טומאתו טומאתו לגזרה שוה מה טומאתו האמור להלן בטומאת הגוף אף טומאתו האמור כאן בטומאת הגוף לא בטומאת בשר ומן התימה מדברי רבי' הלל שפירש שטומאתו טומאתו לגזרה שוה מטומאתו דפרשת אמור דהיא גופא מגזר' שוה דטומאתו טומאתו אתיא כדקתני התם בהדיא אבל בפרשת אמור פרש"י וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו דהיינו טומאת הגוף יכול בבשר הכתוב מדבר דהיינו בטהור שאכל את הטמא על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורשת ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה וזהו אליבא דאחרים דתניא בת"כ אחרים אומרים לא דבר אלא במי שטומאה פורשת ממנו יצא בשר שאין טומאה פורש' ממנו וא"כ טהור שאכל את הבשר הטמא אין בו אלא אזהרה דכתיב ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אבל עונש לא נכתב בו בשום מקום וההיפך טמא שאכל את הטהור שלא נכתב בו אלא עונש אבל אזהרה לא נכתב בו בשום מקום אלא שרבותינו למדוה מגזרה שוה דטומאתו טומאתו דטומאת מקדש כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב התם עוד טומאתו בו מה להלן ענש והזהיר ענש דכתיב את משכן יי' טמא ונכרתה הנפש ההיא והזהיר הכתוב בפרשת נשא ולא יטמאו את מחניהם אף כאן ענש והזהיר כדאית' במכות פ' אלו הן הלוקין:
שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף ודרשום רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. ופרש"י אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה ואמרינן בת"כ ובמסכת זבים פרק רביעי דהאי יקריב אכילה היא ומהו יקריב עד שיכשר ליקרב את שיש לו מתירין משיקרבו מתירין ואת שאין לו מתירין משיקדש בכלי ושתים בצו את אהרן והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי' וטומאתו עליו וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ובתרוויהו כתיב ונכרתה אחת לכלל ההיא דאל הקדשים שכולל הכל ואחת מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בת"כ בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וא"ת למה אין נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא י"ל משום דמרוחקים זה מזה בשני עניינים וכן מפורש בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא דהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדה זו ללמד על הכלל ואחת מן הבריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על טומאה הכתובה אצל עולה ויורד וסתמה הכתוב ולא פי' על אי זו טומאה חייבתו תורה הונפה כרת זה ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קדש ואם אינו ענין לטומאת קדש דנפקא לן מדרבי תנהו עניין לטומאת מקדש דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה ופרש"י בקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון ולא היה צרך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת פרסה אלא לגזירה שוה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמאה בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש:
יעשה לכל מלאכה בא ולמד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות. בת"כ ומייתי לה בפ' כל שעה ואליבא דר"ע דאמר יעשה למלאכה הוה מצי למיכתב מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת החולין יהא טהור ת"ל לכל מלאכה פי' ר"ע ס"ל דלא הוצרך הכתיב להתיר בהנאה דכשהותרה נבלה בהנאה מקרא דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי היא וחלבה וגידה הותר' דחלב בכלל נבלה הוא בין להתר הנאה דלגר אשר בשעריך תתננה בין לטמא דכל הנוגע בנבלתה יטמא הילכך אצטריך קרא דיעשה לכל מלאכה כדי לטהרו מכלל טומאת הבשר לומר שאין החלב בכלל נבלה ומותר להשתמש בו טהרות דהיינו למשוח עורות קדשי בדק הבית ואלו לא ריבה לכל מלאכה הייתי אומר למלאכת הדיוט להשתמש בו לחולין יהא טהור שהנוגע בו מהטהרות לא יטמא אבל למלאכת גבוה דהיינו למשוח בו עורות קדש בדקי הבית יהא טמא וא"ת האי טרפה באיזה טרפה קא מיירי דאי בטרפה שמתה אי למ"ד טרפה חיה הרי נבלה אמורה וזו שמתה כבר נבלה היא ואי למ"ד טרפה אינה חיה הרי היא בכלל נבלה משעה שנטרפה ואי בטרפה ששחטה קא מיירי ואשמעינה דחלבה טהור מאי איריא חלבה אפי' בשרה נמי טהור הוא דאמר רב יהודה אמר רב וכי ימות מי הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו זו טרפה ששחטה כבר תרצו בזבחים בפרק חטאת העוף דלהכי אכתיב טרפה משום סיפיה דקרא דכתיב ואכול לא תאכלוהו לומר שאם אכל חלב טרפה נתחייב משום חלב ומשום טרפה שלא תאמר אין אסור חל על אסור ולא יעבור אלא משום חלב דאסוריה קדים וצריכא דאי אשמעינן נבלה ה"א דוקא נבלה הוא דאתי איסוריה וחייל על איסור חלב דקדים משום דמטמיא וחמירא אבל טרפה אימא לא ואי אשמעינן טרפה ה"א משום דאסורה מחיים אבל נבלה אימא לא צריכא:
ואכול לא תאכלוהו אמרה תורה יבא איסור נבלה וטרפה ויחול על איסור חלב שאם אכלו יתחייב אף על לאו של נבלה ולא תאמר אין איסור חל על איסור. בזבחים פ' חטאת העוף בחולין פ' גיד הנשה אמר רבא התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב ופרש"י דקרא דואכול לא תאכלוהו ל"ל הא בחלב כשרה הוזהרו כל חלב וכל דם לא תאכלו אלא התורה אמרה כו' והאי ואכול לא תאכלוהו משום לאו דנבלה אזהרינהו ואשמעינן דיחול איסור נבלה על איסור חלב ואע"ג דאיסור חלב קדים משנולד' וה"נ בטרפה אע"ג דאיכא איסור חלב דבהמה אתי איסור טרפה וחייל עליה וליכא לאקשויי ל"ל תרתי לכתוב חד מנייהו ותיתי אידך מחבריה דהא מצרך צריכי כדלעיל:
לעוף ולבהמה פרט לדם דגים וחגבים. אבל דם חיה בכלל דם בהמה היא כדאיתא בפ' בהמה המקשה ויליף לה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל וצבי ויחמור אבל בת"כ ובכריתו' פרק דם שחיטה תניא וכל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים ודם שרצים ודם בצים ודם דגים וחגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן התר ואיסור והן מין בשר אף כל שיש בהן טומאה קלה וחמורה ויש בהן התר ואיסור והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה ודם שרצים שאין בהם טומאה חמורה ודם בצים שאינן מין בשר ודם דגים וחגבים שכולן התר פי' יכול יהא דם האדם שהוא מהלכי שתים ודם שרצים וכן דם בצים דהיינו ביצי עופות שרקמו והן מלאות דם בכלל האזהרה שאף על פי שדם השרצים וכן דם ביצי העוף שרקמו הוא באיסור היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה שהיה טומאת אוכלין וטומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים שעליו ויש בהן איסור קודם שחיטה והתר לאחר שחיטה והן מין בשר אף כל כיוצא בהן לאתויי דמו של כוי שאע"פ שהוא בריה בפני עצמה ואינו לא בכלל חיה ולא בכלל בהמה אפילו הכי דמו בכלל האזהרה הוי מכיון שהוא כיוצא לבהמה ולעוף אוציא דם האדם שאין בו טומאה קלה ודם השרצים שאין בהם טומאה חמורה ודם ביצים שאינן מין בשר ודם דגים וחגבים שכולן התר שאינן טעונין שתיטה מותרים לעולם שכל אלו אינן באזהרה ואלו מדברי רש"י שאמר פרט לדם דגים וחגבים משמע אבל דם האדם ודם השרצים ודם הבצים הן באזהרה ועוד מדדברי רש"י שאמר פרט לדגים וחגבים ולא אמר מה בהמה ועוף כך אף כל כיוצא בהם משמע שהוא סובר שזה המקרא נדון בכלל ופרט וכל דם לא תאכלו כלל לעוף ולבהמה פרט הני אין אחריני לא ואם כן הוה ליה למיעוטי גם דם האדם ודם השרצים ודם הביצים מאחר שאינן בכלל לעוף ולבהמה ועוד היכי מצי לפרושי המקרא הזה בכלל ופרט והלא מדקתני בברייתא מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וחמורה כו' אף כל כיוצא בהן ומפרש בגמרא אף כל לאתויי מאי אמר רב אדא בר אבין לאיתויי דמו של כוי שאינו בכלל לעוף ולבהמה ואפילו הכי רבייה קרא משום דהוי דומיא דעוף ובהמה משמע דהאי קרא לאו בכלל ופרט דיינינה ליה שאלו היו דנין אותו בכלל ופרט לא היו אומרים מה בהמה ועוף מיוחדין שיש בהן כך אף כל כיוצא בהן משום דהיכא דאיכא כלל ופרט אין לרבות עוד חוץ ממה שכתוב בפרט אע"ג דאיכא אחריני דדמו לפרט ובגמרא הקשו אימא כל דם כלל לעוף ולבהמה פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה אין מידי אחרינא לא ותרצו אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט אלמא בכלל ופרט וכלל הוא דדיינינן ליה ולא בכלל ופרט כדמשמע מדברי רש"י ז"ל ושמא יש לומר דמכיון דאין שום נפקותא אם נדין המקרא הזה בכלל ופרט או בכלל ופרט וכלל אלא לאיתויי דמו של כוי בלבד שהוא דבר שאינו נמצא אלא במדברות ואין אנו צריכים לדעת דין דמו אחר שאינו נמצא בינינו כלל לא חשש בזה ודן אותו בדין כלל ופרט וזה שאמר פרט לדם דגים וחגבים לאו דוקא דהה"נ פרט לדם האדם ושרצים והבצים אלא שמכיון שדן המקרא בכלל ופרט כמו שנראה מדבריו שמעינן מיניה דעוף ובהמה אין מידי אחרינא לא אבל ליכא למימר שרש"י ז"ל שדן אותו בכלל ופרט ולא בכלל ופרט וכלל הוא משום דלא דמי כללא קמא לכללא בתרא דכללא קמא לאו וכללא בתרא כרת שכבר הקשו זה בגמרא ותרצו הא תנא דבי רבי ישמעאל ברבויי ומעוטי ובכללי ופרטי אשכחן דדרש כי האי גוונא אע"ג דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא:
ובמסכת קדושין בפרק ראשון מפרש למה הוצרך לומר ששם אמרו והשתא דאמרת חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מושבת דכתב רחמנא גבי חלב ודם למה לי אצטריך סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי בזמן דאיכא קרבן נחסר חלב ודם בזמן דליכא קרבן לא קמ"ל:
ידיו תביאנה וגו' שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלבים והתזות נתונים בה ויד כהן מלמטה ומניפן. דאמרינן בפרק כל המנחות באות מצה גמר יד יד מבכורים כתיב הכא ידיו תביאנה וכתיב התם ולקח הכהן הטנא מידך מה התם כהן אף כאן כהן ומה כאן בעלים דכתיב המקריב את זבח שלמיו וגו' וכתיב בתריה ידיו תביאנה אף להלן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף יכול כל הזבח כלו טעון תנופה תלמוד לומר חלב אין לי אלא חלב מניין לרבות את החזה תלמוד לומר על החזה אין לי אלא חזה וחלב מניין להביא את האליה כשהוא אומר יביא לרבות את האליה ואם תאמר היכי מניח הכהן ידו תחת ידי הבעלים ומניף והא הויא חציצה דהכי נמי אמרינן במנחות אין תנופה בחבורין פירוש בשותפין דהיכי לעביד ליניף חד מנייהו ברישא ואח"כ יניף האחר תנופה אמר רחמנא אחת ולא שתים ואי מנח חד מנייהו ידו תחת יד חבירו א"כ הוי חציצה אלמא בכי האי גוונא הוויא חציצה כבר תרצו התוספות בזה דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה"ג לפי שהוא גזרת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל גבי שותפים חשיב כה"ג חציצה אם אחד מהם מניח ידו תחת יד חבירו לפי שאינה גזרת הכתוב שיהיו שניהן מניפין אי נמי הכא נמי חציצה הוא בכה"ג והא דקתני מניח ידו תחת יד הבעלים הכי פירושא שאוחז הכהן הכלי מלמטה והבעלים הכלי מלמעה דהכי נמי אשכחן גבי בכורים כל זה כתיב בתוספות פ"ק דקדושין אכל קשה בעיני דאי כפירוש השני למה אין תנופה בחבורין אי משום דהיכי לעביד יניח האחד ידו בשפת הכלי מלמעלה וחבירו בשולי הכלי מלמטה דאין כאן חציצה והיא תנופה אחת ומה שאמרו הא כיצד כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים וגם רש"י כתב שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלבים והחזות נתונים בהן יד כהן מלמטה ומניפן ולא ההיפך שמא למדו אותו מבכורים דכתיב בהן ולקח הכהן הטנא מידך דמשמע שהטנא היה ביד הבעלים מתחלה ואח"כ בא הכהן והניח בו את ידו להניפו אף כאן יד הבעלים מלמעלה ויד הכהן מלמטה וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחלה ואח"כ בא הכהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ומניף:
את החלב על החזה יביאנו כשמביא מבית המטבחים נותן החלב על החזה וכשנותנו ליד המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר ונמצא החזה למטה וכו'. דתניא בפרק כל המנחות באות מצה כיצד הוא עושה מניח האימורים על פיסת ידו והחזה ושוק עליהן וכל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה ואמרו בגמרא מ"ט נותן החלבים למטה והחזה והשוק מלמעלה אי לימא משום דכתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אישי החלבים והא כתיב את החלב על החזה יביאנו אמר אביי ההוא דמייתי ליה כהן מבית המטבחים והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטר ליה וקמ"ל דבעינן ג' כהנים משום ברוב עם הדרת מלך פי' תלתא קראי כתיבי תרתי בפרשת שמיני וחד בפרשת צו הא דפ' צו דכתיב ביה את החלב על החזה יביאנו דמשמע שהחלבים הן מלמעלה והחזה מלמטה מוקי לה בכהן המביאו מבית המטבחים והא דפרשת שמיני דכתיב ביה שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף מוקי ליה בכהן המניף שכשהכהן המביאו מבית המטבחים נותן אותו לכהן המניף היו מתהפכין בידו העליונים תחתונים והתחתונים עליונים ונמצאו החלבים מלמטה והחזה והשוק מלמעלה ואידך קרא דפרשת שמיני דכתיב ביה וישימו את החלבים ויקטר מוקי ליה בכהן המקטיר שכשנתן הכהן המניף לכהן המקטיר מידו לידו החזה ושוק והחלבים היו מתהפכים ביד הכהן המקטיר העליוני' למטה והתחתונים למעלה ונמצאו החלבים למעלה והחזות למטה למדנו שג' כהנים צריכים לענין זה ואע"פ שדי באחד משום ברוב עם הדרת מלך:
את החלב על החזה יביאנו את החזה למה מביא להניף אותו הוא מביאו ולא שיהא הוא מן האישים לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה יכול שיהא אף החזה לאישים לכך נאמר ואת החזה להניף. פירוש מכיון דכתיב את החלב על החזה יביאנו לא היה צריך לכתוב עוד את החזה לכך פירש דהאי את החזה בתרא אלהניף אותו קאי כאילו אמר שאת החזה שמביא עם החלב אינו מביאו אלא כדי להניף אותו בלבד שלולא זה ה"א דאת אשי ה' דלעיל כולל החלב והחזה הבאים אחריו וא"ת הא בהדיא כתיב אחר זה והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו והיכי תסק אדעתין שיהא אף החזה לאישים י"ל דאי לאו קרא דאת החזה להניף ה"א דקרא דוהקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו בא ללמד שלא תאמר את החלב על החזה כתיב שאף החזה לאישים אבל לא ללמד שאין הבשר נאכל בעוד האימורים למטה מן המזבח השתא דכתיב את החזה להניף שלמדנו מזה שאין החזה מן האישים נשאר קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו ללמד שאין הבשר נאכל בעוד האימורין למטה מן המזבח אבל בתורת כהנים שנו נטמאו כלן ונשתייר אחד מהן מניין שהוא טעון תנופה ת"ל את החזה להניף אותו ואפילו הכי דרשו מקרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר חלבים משום דמגופי' דקרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו למדנו שאין החזה מן האישים ומדכתביה בתר והקטיר הכהן את החלב למדנו שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר להקטר חלבים:
המקריב את דם השלמים וגו' מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטר חלביו יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר. בת"כ דפי' המקריב את דם השלמים הוא הזורק את דמו ופי' ואת החלב המקריב את החלב שהוא המקטיר חלבו אלמא תרוייהו בעינן שיהא ראוי לשניהם אבל אם היה טהור בשעת זריקת דמים ואח"כ נטמא ואינו ראוי להקטיר האימורין או אם היה טמא בשעת זריקת דמים ונטהר בשעת הקטר חלבים כגון שטבל ולא הקטירו האימורים עד שהעריב שמשו שהוא טהור בשעת הקטר חלבים שהקטרתן בלילה כדתנן בפרק קמא דברכות הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר אינו חולק בבשר חזה ושוק שנתן לכהנים וזה שאמרו מי שראוי לזריקתו ולא הזורק ממש יליף לה מקרא דהמקריב את עולת איש והמקריב אותה שפירושה הראוי להקרבה כדלעיל אף כאן הראוי להקרבת הדם שהוא הזריקה:
תנופה ותרומה מוליך ומביא מעלה ומוריד. כדתנן בפרק כל המנחות באות מצה ומביא כיצד הוא עושה מניח שתי ידיו מלמטה ומוליך מביאו ומעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם דפי' תנופה מענין תנועה אילך ואילך כמו אם יתגדל המשור על מניפו כי המשור הכור' בו מניף אותו אילך ואילך ופי' תרומה מלשון הגבהה למעלה שהיה מעלה ומוריד וכן פי' רש"י בפרשת תצוה תנופה לשון הולכה והובאה ותרומה לשון הרמה שמעלה ומוריד ואמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו ומעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתנו הכי אמר רבי יוסי ב"ר חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים ופי' רש"י מוליך ומביא לצפון ולדרום למזרח ולמערב כדי לעצור רוחות רעות הבאות מד' רוחות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים הבאים מלמעלה למטה:
ולמלואים ליום חנוך הכהונה. שכל מלוי יד בכל מקום אינו אלא לשון חנוך:
