א וַעֲזַרְיָ֙הוּ֙ בֶּן־עוֹדֵ֔ד הָיְתָ֥ה עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃ ב וַיֵּצֵא֮ לִפְנֵ֣י אָסָא֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ שְׁמָע֕וּנִי אָסָ֖א וְכָל־יְהוּדָ֣ה וּבִנְיָמִ֑ן יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ בִּֽהְיֽוֹתְכֶ֣ם עִמּ֔וֹ וְאִֽם־תִּדְרְשֻׁ֙הוּ֙ יִמָּצֵ֣א לָכֶ֔ם וְאִם־תַּעַזְבֻ֖הוּ יַעֲזֹ֥ב אֶתְכֶֽם׃ ג וְיָמִ֥ים רַבִּ֖ים לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְלֹ֣א ׀ אֱלֹהֵ֣י אֱמֶ֗ת וּלְלֹ֛א כֹּהֵ֥ן מוֹרֶ֖ה וּלְלֹ֥א תוֹרָֽה׃ ד וַיָּ֙שָׁב֙ בַּצַּר־ל֔וֹ עַל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וַיִּמָּצֵ֥א לָהֶֽם׃ ה וּבָעִתִּ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין שָׁל֖וֹם לַיּוֹצֵ֣א וְלַבָּ֑א כִּ֚י מְהוּמֹ֣ת רַבּ֔וֹת עַ֥ל כָּל־יוֹשְׁבֵ֖י הָאֲרָצֽוֹת׃ ו וְכֻתְּת֥וּ גוֹי־בְּג֖וֹי וְעִ֣יר בְּעִ֑יר כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים הֲמָמָ֖ם בְּכָל־צָרָֽה׃ ז וְאַתֶּ֣ם חִזְק֔וּ וְאַל־יִרְפּ֖וּ יְדֵיכֶ֑ם כִּ֛י יֵ֥שׁ שָׂכָ֖ר לִפְעֻלַּתְכֶֽם׃ ח וְכִשְׁמֹ֨עַ אָסָ֜א הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה וְהַנְּבוּאָה֮ עֹדֵ֣ד הַנָּבִיא֒ הִתְחַזַּ֗ק וַיַּעֲבֵ֤ר הַשִּׁקּוּצִים֙ מִכָּל־אֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבִנְיָמִ֔ן וּמִן־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לָכַ֖ד מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיְחַדֵּשׁ֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֕ר לִפְנֵ֖י אוּלָ֥ם יְהוָֽה׃ ט וַיִּקְבֹּ֗ץ אֶת־כָּל־יְהוּדָה֙ וּבִנְיָמִ֔ן וְהַגָּרִים֙ עִמָּהֶ֔ם מֵאֶפְרַ֥יִם וּמְנַשֶּׁ֖ה וּמִשִּׁמְע֑וֹן כִּֽי־נָפְל֨וּ עָלָ֤יו מִיִּשְׂרָאֵל֙ לָרֹ֔ב בִּרְאֹתָ֕ם כִּֽי־יְהוָ֥ה אֱלֹהָ֖יו עִמּֽוֹ׃ י וַיִּקָּבְצ֥וּ יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֑י לִשְׁנַ֥ת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֖ה לְמַלְכ֥וּת אָסָֽא׃ יא וַיִּזְבְּח֤וּ לַיהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִן־הַשָּׁלָ֖ל הֵבִ֑יאוּ בָּקָר֙ שְׁבַ֣ע מֵא֔וֹת וְצֹ֖אן שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים׃ יב וַיָּבֹ֣אוּ בַבְּרִ֔ית לִדְר֕וֹשׁ אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתֵיהֶ֑ם בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָֽׁם׃ יג וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִדְרֹ֛שׁ לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל יוּמָ֑ת לְמִן־קָטֹן֙ וְעַד־גָּד֔וֹל לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־אִשָּֽׁה׃ יד וַיִּשָּֽׁבְעוּ֙ לַיהוָ֔ה בְּק֥וֹל גָּד֖וֹל וּבִתְרוּעָ֑ה וּבַחֲצֹצְר֖וֹת וּבְשׁוֹפָרֽוֹת׃ טו וַיִּשְׂמְח֨וּ כָל־יְהוּדָ֜ה עַל־הַשְּׁבוּעָ֗ה כִּ֤י בְכָל־לְבָבָם֙ נִשְׁבָּ֔עוּ וּבְכָל־רְצוֹנָ֣ם בִּקְשֻׁ֔הוּ וַיִּמָּצֵ֖א לָהֶ֑ם וַיָּ֧נַח יְהוָ֛ה לָהֶ֖ם מִסָּבִֽיב׃ טז וְגַֽם־מַעֲכָ֞ה אֵ֣ם ׀ אָסָ֣א הַמֶּ֗לֶךְ הֱסִירָהּ֙ מִגְּבִירָ֔ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה לַאֲשֵׁרָ֖ה מִפְלָ֑צֶת וַיִּכְרֹ֤ת אָסָא֙ אֶת־מִפְלַצְתָּ֔הּ וַיָּ֕דֶק וַיִּשְׂרֹ֖ף בְּנַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃ יז וְהַ֨בָּמ֔וֹת לֹא־סָ֖רוּ מִיִּשְׂרָאֵ֑ל רַ֧ק לְבַב־אָסָ֛א הָיָ֥ה שָׁלֵ֖ם כָּל־יָמָֽיו׃ יח וַיָּבֵ֞א אֶת־קָדְשֵׁ֥י אָבִ֛יו וְקָֽדָשָׁ֖יו בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב וְכֵלִֽים׃ יט וּמִלְחָמָ֖ה לֹ֣א הָיָ֑תָה עַ֛ד שְׁנַת־שְׁלֹשִׁ֥ים וְחָמֵ֖שׁ לְמַלְכ֥וּת אָסָֽא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק ב:
ה' עמכם. ההשגחה העליונה נמשכת אחר מעשה התחתונים וכמדתם, אם אתם עם ה', הוא עמכם להשגיח עליכם
פסוק ב:
ואם תדרשוהו. יותר, להוסיף הדרישה והעיון בו והשקידה בעבודתו, אז ימצא לכם יותר, ותרבה השפע והטוב. ובהפך אם תעזבוהו, אז יעזוב אתכם, כי הכל תלוי במעשיכם. והביא להם מופת ע"ז, כי הלא:
פסוק ג:
ימים רבים. חלפו לישראל
פסוק ג:
ללא אלהי אמת. ר"ל כי ההשגה תהיה, א] ע"י הערת השכל, שיכירו את אלהי אמת מצד דרשם האמתיות והשיגם אותם, ואז יכירו את ה' וידבקו בעבודתו מצד עיון השכל. ב] ע"י הערת התורה, שתלמד דעת איך יעבדו את ה' ותיעד בגמול ועונש לעובד ולממרה, כמ"ש בחוה"ל (שער העבודה) בהבדל שני ההערות האלה. והערה התוריית תהיה או ע"י המורים, או ע"י הלימוד בספר התורה. והנה בימים הרבים שחלפו, היו אצלם ללא, ר"ל לאין ואפס, אלהי אמת. וכן היה אצלם כהן מורה ללא ואין, וכן התורה היתה אצלם ללא, עד שלא דרשו את ה' לא מצד הערת השכל ולא מצד ההערה התוריית. והגם שזה נמשך ימים רבים, מ"מ:
פסוק ד:
וישב. אחר ששבו לה' אלהי ישראל, הגם שלא שבו מאהבה רק בצר לו, ע"י צרתם, שזו מדרגה קטנה מאד, בכל זה עת שבקשוהו נמצא להם, והאיר פניו אליהם:
פסוק ה:
ובעתים. ר"ל עתה ראו ההבדל בין הזמן הקודם ובין עתה, כי בעתים ההם שסר מהם השגחת ה' נעזבו אל המקרה
פסוק ה:
ולא היה שלום. לא ליוצא חוץ מהמדינה, ולא לבא לביתו. ומבאר, שלא היה שלום לבא כי היו מהומות רבות על כל יושבי הארצות, שבכל ארץ היה מהומה ליושביה, כמו דבר ורעב וחיה רעה. ולא היה שלום ליוצא למדינה אחרת, כי:
פסוק ו:
וכתתו גוי בגוי. ע"י מלחמות, ואף עיר בעיר. ולפ"ז נודע בין מריבוי הצרות ובין ממה שהיו ממינים שונים ובין ממה שנתפשטו בכל הארצות, שלא היה מצד הטבע, רק כי האלהים הממם בכל הצרות האלה, והיו עונשים השגחיים:
פסוק ז:
ואתם. ששבתם אל ה' ושב השגחת ה' עליכם להניח לכם ע"י שדרשתם אותו
פסוק ז:
חזקו. בעבודת ה'
פסוק ז:
ואל ירפו ידיכם. להוסיף אומץ, כי המלאכה רבה והשכר הרבה
פסוק ז:
כי יש שכר לפעולתכם. הפעולה הוא העסק בדבר, אף שלא גמר הדבר שזה נקרא מעשה (כמ"ש בהבדל שבין מעשה ובין פעולה בכ"מ), אף שלא תקראו עושים רק פועלים, כי המלאכה אין לה קצבה, בכ"ז תקבלו שכר בעד העסק, כי לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה:
פסוק ח:
וכשמוע. מזה הבין אסא שעוד מוטל עליו לעשות ושהוא צריך להתחזק עדיין להשלים מה שלא עשה עד הנה
פסוק ח:
והנבואה עודד הנביא. יש בזה כוונה כפולה, א] הנבואה של בן עודד, ב] שראה שנבא זאת ברוח אלהים חזק מאד עד שהנביא התעודד והתחזק ברוח נבואתו (מלשון (תהלים כ, ט) ואנחנו קמנו ונתעודד), ועודד פעל יוצא, הנבואה עודדה וחזקה את הנביא, וזה סימן על שלימות הנבואה הזאת. לכן התחזק, כמ"ש לו חזקו ואל ירפו ידיכם
פסוק ח:
ויעבר השקוצים. שעוד לא בער אותם
פסוק ח:
ומן הערים. ששם לא בער כלל:
פסוק יא:
מן השלל הביאו. אשר הביאו:
פסוק יב:
ויבואו בברית. ע"י עגל שכרתו לשנים שכל העובר כן יעשה לו, כמ"ש ירמיה (לד, יח), וז"ש וכל אשר לא ידרוש יומת:
פסוק יד:
וישבעו. הברית היה לקיים העונש להעובר, והשבועה היה כדי שיירא כל איש מפני השבועה אף לעבור בסתר:
פסוק טו:
וישמחו. שלא היה ע"י כפיה רק בשמחה, כי, א] בכל לבבם נשבעו, לא כשבועת אונס שאין פיו ולבו שוים. ב] ובכל רצונם בקשוהו, שגדר הרצון והבדלו מן חפץ שעושה זה מצד שמשיג טוב הדבר בעצמותו, לא ע"י פניות אחרות מתקות גמול ויראת עונש שזה בכלל חפץ (כמ"ש בחבורי התו"ה על ונרצה לו לכפר עליו), ולכן וימצא להם וינח להם:
פסוק טז:
וגם מעכה אם אסא. יל"פ אם אביו וקראה אמו על שגדלתו, או שגם אביה הי"ל אשה שמה מעכה, ובמלכים כתב וישרוף, והוסיף פה וידק וישרוף:
פסוק יז:
והבמות. כי לבב העם לא היה שלם כראוי, אבל לבב אסא היה שלם. והוא לא הקריב בבמה, בהפך כי הביא קדשי אביו וקדשיו לבית ה' לחזק את ביתו, וזה הפך ממקריבים בבמות שהיו מניחים קדשיהם בבתי הבמות:
פסוק יט:
ומלחמה, עד שנת שלשים וחמש. כבר פי' חז"ל שמ"ש אח"ז שבשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא על יהודה א"א לפרש כפשוטו, שבעת ההיא כבר מת בעשא כמבואר במלכים, רק שר"ל למלכות של עתה שהתחיל החשבון מיום שנחלקה מלכות ב"ד שהיה מלכות משונה מהקודם, שהיה מלך על יהודה לבדו, ונשלמו ל"ו שנים בשנת ט"ז לאסא (והם י"ז של ירבעם ושלש של אביה בנו וט"ז של אסא). וממ"ש למעלה פסוק י' ויקבצו ירושלים בשנת חמש עשרה למלכות אסא שזה היה בעת שלחם עם זרח הכושי, כמש"ש ויזבחו מן השלל הביאו, מבואר שמלחמתו עם הכושים היה בשנת ל"ה למלכות הכולל מימי רחבעם, ועז"א כאן שעד עת ההיא לא היתה מלחמה, ור"ל מלחמה גדולה, כי מלחמות קטנות היו שם קודם, כמ"ש (יג, כג) בימיו שקטה הארץ עשר שנים, משמע שאחר כך לא שקטה ממלחמות קטנות: