וַיִּגְּפֵהוּ יְ-הוָה וַיָּמֹת – על הוכחה וביוש ברבים

אביה מבייש את ירבעם ברבים ונענש

בפרקנו מסופר על מלחמה בין אביה מלך יהודה לבין ירבעם בן נבט. במלחמה זו ניצח אביה. לפני תחילת המערכה נושא אביה נאום ואומר:

וַיָּ֣קָם אֲבִיָּ֗ה מֵעַל֙ לְהַ֣ר צְמָרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיֹּ֕אמֶר שְׁמָע֖וּנִי יָרָבְעָ֥ם וְכָל־יִשְׂרָאֵֽל׃
הֲלֹ֤א לָכֶם֙ לָדַ֔עַת כִּ֞י יְ-הוָ֣ה ׀ אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָתַ֨ן מַמְלָכָ֧ה לְדָוִ֛יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְעוֹלָ֑ם ל֥וֹ וּלְבָנָ֖יו בְּרִ֥ית מֶֽלַח׃
וַיָּ֙קָם֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט עֶ֖בֶד שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑יד וַיִּמְרֹ֖ד עַל־אֲדֹנָֽיו׃
וַיִּקָּבְצ֣וּ עָלָ֗יו אֲנָשִׁ֤ים רֵקִים֙ בְּנֵ֣י בְלִיַּ֔עַל וַיִּֽתְאַמְּצ֖וּ עַל־רְחַבְעָ֣ם בֶּן־שְׁלֹמֹ֑ה וּרְחַבְעָ֗ם הָ֤יָה נַ֙עַר֙ וְרַךְ־לֵבָ֔ב וְלֹ֥א הִתְחַזַּ֖ק לִפְנֵיהֶֽם׃
וְעַתָּ֣ה ׀ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֗ים לְהִתְחַזֵּק֙ לִפְנֵי֙ מַמְלֶ֣כֶת יְ-הוָ֔ה בְּיַ֖ד בְּנֵ֣י דָוִ֑יד וְאַתֶּם֙ הָמ֣וֹן רָ֔ב וְעִמָּכֶם֙ עֶגְלֵ֣י זָהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֥ה לָכֶ֛ם יָרָבְעָ֖ם לֵאלֹהִֽים׃
(דברי הימים ב יג ד-ח)

כל דבריו של אביה אמת. הוא ועמו צדיקים היו יותר מירבעם. הם גם ניצחו באתה מערכה, למרות שירבעם עשה איגוף בעת שאביה נאם, התקיף והפתיע אותו מאחור. אולם בסוף הפרק נאמר: "וְלֹֽא־עָצַ֧ר כֹּֽחַ־יָרָבְעָ֛ם ע֖וֹד בִּימֵ֣י אֲבִיָּ֑הוּ וַיִּגְּפֵ֥הוּ יְ-הוָ֖ה וַיָּמֹֽת׃". פשט הפסוק מוסב על ירבעם, אך חז"ל אומרים אחרת: "אמר ר' שמואל את סבור שהוא ירבעם, אינו אלא אביה. ולמה ניגף? רבי יוחנן אמר: על שחישד [=בייש] את ירבעם ברבים. ההוא דכתיב (=זהו שכתוב) 'וְאַתֶּם֙ הָמ֣וֹן רָ֔ב וְעִמָּכֶם֙ עֶגְלֵ֣י זָהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֥ה לָכֶ֛ם יָרָבְעָ֖ם לֵאלֹהִֽים׃' "(ירושלמי יבמות פרק טז הלכה ג).

העוון של אביה, שבייש ברבים את ירבעם היה כה גדול, עד שלא הועילו לאביה צדקתו, מעשיו הטובים וכל עבודת ה' שדאג לקיומה במקדש. ה' נגפו והמיתו.

ירבעם הוכיח את שלמה ברבים ונענש

לאור האמור לעיל נשאלת השאלה, האם יש להתעלם מליקויים וחסרונות, חולשות וחוסר אמת שביריב, למען השכן שלום בעם ישראל?

במחלוקת שפרצה בין ירבעם לשלמה נבחנה שאלה זו.

"וְזֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־הֵרִ֥ים יָ֖ד בַּמֶּ֑לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ [= מרד בו] בָּנָ֣ה אֶת־הַמִּלּ֔וֹא [רד"ק: רחבה לחניית עולי רגלים] סָגַ֕ר אֶת־פֶּ֕רֶץ עִ֖יר דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃"(מלכים א יא כז). אמר לו [ירבעם לשלמה]: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא [ ארמון מגורים] לבת פרעה? 

ירבעם לא שותק ומוכיח את שלמה. האם טוב עשה?

אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות - מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש - מפני שהוכיחו ברבים. 
(סנהדרין קא:)

מותר להוכיח, ואפילו חובה להוכיח. בזכות זה זכה ירבעם למלכותו. אולם האופן בו מוכיחים, הוא הקובע. יש לעשות זאת ביחידות, על מנת שלא לבייש את המלך ברבים. 

לא רק במלך אמורים הדברים, אלא בכל אחד מישראל. כותב הרמב"ם:

לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול.
(משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות ו ח)

דוד המלך – דוגמא למי שנזהר מלבייש ולהוכיח ברבים

נבחן גם את התנהגותו של דוד בפן זה. 

דוד מציע לעמוד מול גליית בניגוד לחולשת שאול

בתחילת דרכו, כאשר התנדב דוד להילחם בגלית, אומר דוד לשאול: "אַל־יִפֹּ֥ל לֵב־אָדָ֖ם עָלָ֑יו עַבְדְּךָ֣ יֵלֵ֔ךְ וְנִלְחַ֖ם עִם־הַפְּלִשְׁתִּ֥י הַזֶּֽה׃"(שמואל א יז לב).

כל השרים שומעים. כולם יודעים שיש כאן חולשה גדולה של המלך. דוד היה יכול לדבר ישירות ולומר 'אל יפול ליבך עליך'! במקום זאת הוא נוקט לשון נסתר, "לֵב־אָדָ֖ם עָלָ֑יו". באופן זה הדברים יכולים להתפרש גם כלפי דוד עצמו. כביכול אומר דוד: אין לאדם לפחד ועל כן מוכן אני לנסות.

כאשר אומר לו שאול: "וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תוּכַל֙ לָלֶ֙כֶת֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַזֶּ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם עִמּ֑וֹ כִּֽי־נַ֣עַר אַ֔תָּה וְה֛וּא אִ֥ישׁ מִלְחָמָ֖ה מִנְּעֻרָֽיו׃"(שמואל א יז לד), משיב דוד, הצלחתי בעבר לגבור על חיות טרף, אף הפלישתי יהיה כאחד מהם.

למרות שדוד בטוח ביכולתו לנצח, מוסיף הוא בסוף דבריו ביטוי שמקטין את עצמו באזני שאול: "וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ יְ-הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּלַ֜נִי מִיַּ֤ד הָֽאֲרִי֙ וּמִיַּ֣ד הַדֹּ֔ב ה֣וּא יַצִּילֵ֔נִי מִיַּ֥ד הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַזֶּ֑ה"(שמואל א יז לז). אין כאן התרברבות ביכולת הלחימה של דוד. אלא לשון ענוה התולה את הכל בד'. לא מוזכרת או נרמזת ביקורת על שאול ודרכו. יש כאן רק אמירה חיובית, "הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי"(ישעיה ו ח). על כן, "וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־דָּוִד֙ לֵ֔ךְ וַי-הֹוָ֖ה יִהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃"(שמואל א יז לז).

דוד מנסה באופן מכובד מאוד לעצור את שאול מלרדוף אחריו (א)

לאחר המפגש במערה הוא אומר(שמואל א כד ט-יא): 

וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד אַחֲרֵי־כֵ֗ן וַיֵּצֵא֙ מן־ המערה (מֵֽהַמְּעָרָ֔ה) וַיִּקְרָ֧א אַֽחֲרֵי־שָׁא֛וּל לֵאמֹ֖ר אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּבֵּ֤ט שָׁאוּל֙ אַֽחֲרָ֔יו וַיִּקֹּ֨ד דָּוִ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לְשָׁא֔וּל לָ֧מָּה תִשְׁמַ֛ע אֶת־דִּבְרֵ֥י אָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֶֽךָ׃
הִנֵּה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ אֵ֣ת אֲשֶׁר־נְתָנְךָ֩ יְ-הוָ֨ה ׀ הַיּ֤וֹם ׀ בְּיָדִי֙ בַּמְּעָרָ֔ה וְאָמַ֥ר לַהֲרָגֲךָ֖ וַתָּ֣חָס עָלֶ֑יךָ וָאֹמַ֗ר לֹא־אֶשְׁלַ֤ח יָדִי֙ בַּֽאדֹנִ֔י כִּי־מְשִׁ֥יחַ יְ-הוָ֖ה הֽוּא׃ 
(שמואל א כד ט-יא)

בדבריו של דוד אין שום האשמה אישית כלפי שאול, למרות ששאול הוא האשם הישיר בכל המצב הנורא אליו נקלע דוד; "לָ֧מָּה תִשְׁמַ֛ע אֶת־דִּבְרֵ֥י אָדָ֖ם", כביכול יש אדם אחר האשם בכך. הפניה אל שאול נעשית מתוך כבוד רב: "כִּי־מְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה הֽוּא׃"; "וְאָבִ֣י רְאֵ֔ה גַּ֗ם רְאֵ֛ה"(שמואל א כד יב) – לשון זו מבטאת כבוד וחשיבות, כפי שמצאנו אצל אלישע, שאמר על אליהו: "אָבִ֗י רֶ֤כֶב יִשְׂרָאֵל֙ וּפָ֣רָשָׁ֔יו"(מלכים ב ב יב). יחד עם זאת, מנסה דוד להראות באופן מוכח, שאין בו אשם, ושאול טועה ברודפו אחריו.

את עצמו מציג דוד כבלתי חשוב. "אַחֲרֵ֨י מִ֤י יָצָא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַחֲרֵ֥י מִ֖י אַתָּ֣ה רֹדֵ֑ף אַֽחֲרֵי֙ כֶּ֣לֶב מֵ֔ת אַחֲרֵ֖י פַּרְעֹ֥שׁ אֶחָֽד:"(שמואל א כד טו)

אין הוא מאיים ואף לא מבטיח סוף רע לשאול. משליך הוא את הדין לדיין אמת. "וְהָיָ֤ה יְ-הוָה֙ לְדַיָּ֔ן וְשָׁפַ֖ט בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ"(שמואל א כד טז).

דוד מנסה באופן מכובד מאוד לעצור את שאול מלרדוף אחריו (ב)

גם בפעם השניה, לאחר שהתגנב למחנה שאול ולקח את חניתו, ניכרים אותם מאפיינים באופן התבטאותו של דוד.

"וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֛ה אֲדֹנִ֥י רֹדֵ֖ף אַחֲרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ כִּ֚י מֶ֣ה עָשִׂ֔יתִי וּמַה־בְּיָדִ֖י רָעָֽה׃ וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע־נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ"(שמואל א כו יח-יט). פעמיים אומר דוד: "אֲדֹנִי", "עבדו", דבר המבטא ענוה וכבוד רב כלפי שאול. בהמשך דבריו מקטין דוד את עצמו יותר. "כִּֽי־יָצָ֞א מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־פַּרְעֹ֣שׁ אֶחָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר יִרְדֹּ֥ף הַקֹּרֵ֖א בֶּהָרִֽים׃"(שמואל א כו כ).

אין דוד אומר זאת מהפה ולחוץ, זהו יחסו האמיתי אל שאול, כך הוא מרגיש.

דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב: "וַיֹּאמֶר֩ שָׁא֨וּל חָטָ֜אתִי שׁ֣וּב בְּנִֽי־דָוִ֗ד כִּ֠י לֹֽא־אָרַ֤ע לְךָ֙ ע֔וֹד תַּ֠חַת אֲשֶׁ֨ר יָקְרָ֥ה נַפְשִׁ֛י בְּעֵינֶ֖יךָ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנֵּ֥ה הִסְכַּ֛לְתִּי וָאֶשְׁגֶּ֖ה הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃"(שמואל א כו כא).