מלחמת האחים הנוראה ביותר בתנ"ך
הקדמה
פרקנו הוא אחד הפרקים המזעזעים ביותר בתנ"ך, אם לא המזעזע שבכולם: מסופר בו על מלחמת אחים נוראה בין ישראל ליהודה, שנהרגו בה חמש מאות אלף איש! המספר הגדול ביותר של הרוגים בכל התנ"ך כולו!
מאמר זה ידון בשני ענינים בפרק:
א. מה היו יחסי הכוחות בתחילת המלחמה ומדוע יהודה ניצחו?
יחסי הכוחות היו לטובת ישראל משתי סיבות:
- היו להם פי שנים לוחמים מאשר ליהודה: לישראל היו שמונה מאות אלף לוחמים, ואילו ליהודה היו ארבע מאות אלף איש לוחמים (ג).
- ישראל שמו מארב ליהודה, ונלחמו עמם מפנים ומאחור!
אבל אף על פי כן יהודה ניצחו את ישראל, והרגו בהם חמש מאות אלף איש!
כיצד קרה הדבר הזה?
אומר הכתוב:
יד. ויפנו יהודה והנה להם המלחמה פנים ואחור, ויצעקו לד', והכהנים מחצרים בחצצרות.
טו. ויריעו איש יהודה, ויהי בהריע איש יהודה, והאלקים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה ויהודה.
טז. וינוסו בני ישראל מפני יהודה, ויתנם אלקים בידם.
יז. ויכו בהם אביה ועמו מכה רבה, ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור.
יח. ויכנעו בני ישראל בעת ההיא, ויאמצו בני יהודה, כי נשענו על ד' אלקי אבותיהם.
כלומר: כאשר יהודה צעקו לד' בתפילה מעומק הלב - ד' עשה להם נס, ונתן בידם את ישראל!
אבל יש להוסיף שלא רק כעת יהודה זעקו אל ד', אלא באופן כללי יהודה היו צדיקים יותר מישראל, כמו שאומר אביה בנאומו באריכות (ד-יב).
ב. "ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו, ויגפהו ד' וימת"
באופן פשוט נראה שכוונת הפסוק היא שד' נגף את ירבעם בימי אביה, וירבעם מת בימיו של אביה.
אבל הדבר קשה, שהרי בספר מלכים (א טו, ח-ט) נאמר: "וישכב אבים עם אבֹתיו, ויקברו אֹתו בעיר דוד, וימלֹך אסא בנו תחתיו. ובשנת עשרים לירבעם מֶלֶך ישראל, מָלַך אסא מלך יהודה".
מפורש אם כן שירבעם מלך אחרי מות אביה!
כיצד אם כן ניתן לפרש את הפסוק?
1. הסבר רש"י, הרד"ק והמלבי"ם על פי הפשט
כתב רש"י: "ולא עצר כח וגו' ויגפהו ד' לירבעם וימת - לא שמת מיד, אלא הולך וחסר בעבור המלחמות".
כלומר: אמנם ירבעם מת אחרי אביה, אבל הוא היה ניגף ומוכה מימי אביה עד שמת בימי אסא.
כעין זה כתב גם הרד"ק:
ויגפהו ד' וימות - לא שמת בימי אביה, שהרי אביה לא מלך אלא שלש שנים, ומלך בשנת שמונה עשרה לירבעם, ואסא בנו מלך בשנת עשרים לירבעם, נמצא כשמת אביה עדיין חי ירבעם, ועוד חיה משמלך אסא שתי שנים, כי כ"ב שנה מלך ירבעם. אלא פירושו "ויגפהו ד'" - במלחמותיו, כמו שאמר: "והאלקים נגף את ירבעם וכל ישראל לפני אביה וימת", כלומר: מת בזו השפלות, שלא עצר כח עוד משמלך אביה.
כלומר: גם לפי הרד"ק ירבעם מת אחרי אביה, אבל הוא היה ניגף בשפלות על שהפסיד במלחמה מול אביה, עד שמת בימי אסא.
כעין זה כתב גם המלבי"ם: "לפי הפשט מורה שמוסב על ירבעם, שלא עצר כח עוד ונעשה חולה מאז. הגם שחי עוד שנה אחרי אביה, היה מנוגף במחלה רעה".
2. הסבר רש"י, הרד"ק והמלבי"ם על פי הדרש
כתב רש"י: "ובבראשית רבה מפורש: 'ויגפהו ד'' - לאביה".
רש"י קיצר מאד בדבריו, ורק ענה על השאלה הנסתרת שהרי ירבעם חי אחרי אביה, וכתב שאכן בבראשית רבה אמרו שד' נגף את אביה, ולא את ירבעם.
אבל נשאלת השאלה מדוע נגף ד' את אביה?
הרד"ק הביא את הדברים ביתר אריכות, וכתב:
ובבראשית רבה ובסדר עולם מפרש "ויגפהו" על אביה, ומפרש בעוון שלקח בית אל, ולא בער ע"ג ממנו, שמצא שם אחד מן העגלים.
ועוד יש בו דרש והוא רחוק: 'ויגפהו ד'' את סבור שהוא ירבעם, אינו אלא אביה. ולא נגף [אלא] על שבזה את ירבעם ברבים. הדא הוא דכתיב: "ועמכם עגלי זהב".
הרד"ק הביא שתי סיבות:
האחת מפני שאביה כבש את בית אל, כמו שכתוב בפסוק י"ט, והוא לא ביער את העגל שהיה שם.
השניה מפני שאביה ביזה את ירבעם ברבים, ואמר: "ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם" (ח).
גם המלבי"ם כתב: "פירשו חז"ל שנגף לאביה, מפני שלא בטל העגל שבבית אל, ועוד טעמים".
המלבי"ם כתב: "עוד טעמים", ולא כתב: "עוד טעם", ועלינו להסתכל בדברי חז"ל.
3. חמשת ההסברים במדרש רבה
כך נאמר במדרש בראשית רבה (עג, ה):
אסף אלקים את חרפתי - בימי ירבעם: 'ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו, ויגפהו ד' וימת' (דבהי"ב יג, כ).
אמר רבי שמואל בר נחמן: את סבור ירבעם הוא שניגוף, לא ניגוף אלא אביה!
ולמה ניגוף?
ר' אבא בר כהנא אמר: על שהעביר הכרת פניהם של ישראל, דכתיב: 'הכרת פניהם ענתה בם'.
ר' לוי אמר: שהושיב עליהם שומרים שלושה ימים, עד שנשתנה צורתן, דתנן: אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו, ואין מעידים אלא עד שלושה ימים.
ר' יוחנן אמר: על שחסדם ברבים, שנאמר: 'ועתה אתם אומרים להתחזק לפני ממלכת ד' וגו' ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלקים' (דבהי"ב יג, ח).
ריש לקיש אמר: על שבזה לאחיה השילוני, שנאמר: 'ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל' (שם, ז) קרא לאחיה השילוני: 'בליעל'.
רבנן אמרין: על שבא עבודת כוכבים לתוך ידו ולא בערה, הדא הוא דכתיב: 'וילכוד ממנו ערים את בית אל ואת בנותיה' (שם, יט), וכתיב: 'וישם את האחד בבית אל' וגו' (מלכים א יב, כט).
לפי ההסבר הראשון אביה נענש מפני שהתעלל בגויות של חללי ישראל.
לפי ההסבר השני אביה נענש מפני שלא נתן לזהות את הגופות של חללי ישראל כדי שיוכלו להתיר את נשיהם.
לפי ההסבר השלישי אביה נענש מפני שביזה את ירבעם ברבים, כמו שהתבאר.
לפי ההסבר הרביעי אביה נענש מפני שביזה את אחיה השילוני, ואמר עליו: "בליעל".
יש לציין שאביה לא הזכיר את אחיה השילוני בפירוש בדבריו, וגם מסתבר מאד שהוא לא התכוון אליו כלל, שכן לא שיך להגיד על הנביא: "איש ריק" ו"בליעל". אבל אף על פי כן, כיון שאביה אמר: "ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל", ואחיה היה התומך העיקרי של ירבעם, והוא שמשח אותו למלך בדבר ד', כמו שכתוב בספר מלכים (א יא, כט-לט), ממילא משמע מדבריו שהכוונה גם לאחיה, ולכן הוא נענש.
לפי ההסבר החמישי אביה נענש מפני שהוא לא ביער את העגל שהיה בבית אל, כמו שכבר התבאר.
סיום
המדרש סיים: "והלא דברים קל וחומר: ומה אם המלך שהונה את המלך כמוהו ניגף, הדיוט שהוא מונה את הדיוט על אחת כמה וכמה".
הוסיף החיד"א בפירושו "חומת אנך" כאן:
אמרו רז"ל: 'ויגפהו ד'' - לאביה על שביישן, שאמר להם: 'ועמכם עגלי זהב'. ומכאן ילמד מוסר שלא לבייש את חבירו, אפילו אם הוא עובר עבירה. והדברים ק"ו מזה שהיו עובדי עבודה זרה, ועל שאמר 'ועמכם עגלי זהב' נגף אביה. ולכן אפילו בתוכחת יכלכל דבריו במשפט. וזו הערה בעלמא בקצרה, ויש להאריך הרבה, ואין כאן מקום להאריך.
יש להוסיף שאביה אמר את דבריו כדי לשכנע את ישראל שלא להילחם בו, ובכך למנוע את מלחמת האחים הנוראה, כמו שאמר בסוף נאומו: "בני ישראל, אל תלחמו עם ד' אלקי אבתיכם, כי לא תצליחו" (יב). ואף על פי כן הוא נענש על שלא נזהר בדבריו!
יהי רצון שנזכה תמיד להיזהר בדברינו, ולא לבייש אף אחד, אפילו לא ביחידות, וכל שכן שלא ברבים, ונזכה לראות בקרוב בביאת מלך המשיח.