ותשלם כל המלאכה

בפסוק הראשון של פרקנו כתוב:

וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה שְׁלֹמֹ֖ה לְבֵ֣ית יְ-הוָ֑ה וַיָּבֵ֨א שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־קָדְשֵׁ֣י ׀ דָּוִ֣יד אָבִ֗יו וְאֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ וְאֶת־כָּל־הַכֵּלִ֔ים נָתַ֕ן בְּאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית הָאֱ-לֹהִֽים׃
(דברי הימים ב ה א)

ובמקבילה בספר מלכים:

וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֣ית יְ-הוָ֑ה וַיָּבֵ֨א שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־קָדְשֵׁ֣י ׀ דָּוִ֣ד אָבִ֗יו אֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ וְאֶת־הַכֵּלִ֔ים נָתַ֕ן בְּאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית יְ-הוָֽה׃
(מלכים א ז נא)

במדרש מצאנו שתי דרשות הקושרות את הרישא והסיפא של הפסוק לדמותם של דוד ושלמה, ומוצאות יתרון בהנהגה של הבן על אביו. על הרישא "וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה" דרשו:

"חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב"(משלי כב כט) – זה שלמה. אתה מוצא כשבנה ביתו – הוא בונה לשלוש עשרה שנה (מלכים א ז א) וכשבנה בית המקדש – הוא בונה אותו לשבע שנים (מלכים א ו לח)... שנתעצל בביתו, ובביתו של הקב"ה לא נתעצל. ולא עוד אלא שהקדים כבודו של הקב"ה לכבודו. לכן נתן אומר לאביו "הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת"(שמואל ב ז ה), אמר לו: אתה הקדמת כבודך לכבודי, שמשראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בניין בית המקדש, כדכתיב (=ככתוב) "וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃"(שמואל ב ז ב). אבל שלמה מקדים כבודי לכבודו.
(פסיקתא רבתי)

הזריזות של שלמה היא כפולה. הן בהקדמת בניין בית ה' לביתו, והן במשך הזמן שהקדיש לבניין בית ה' לעומת ביתו. זריזות זו מקבילה לשתי הפנים במידת הזריזות המוסברת על ידי הרמח"ל:

חלקי הזריזות שנים:

אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצווה... ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה...
הזריזות אחר התחלת המעשה היא שכיון שאחז במצווה ימהר להשלים אותה.
(מסילת ישרים פרק ז בביאור חלקי הזריזות)

שכרו של שלמה בשל זריזותו היה רב, וכך ממשיך המדרש:

ולפי שנזדרז במלאכת המקדש – זכה להתייחד עם המלכים הצדיקים. אמר ר' יהושע בן לוי: ראוי היה שלמה להמנות עם שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, שנאמר, "נָשָׁיו֙ הִטּ֣וּ אֶת־לְבָב֔וֹ"(מלכים א יא ג)...
על ידי שנזדרז במלאכת המקדש... היא פרשה שלום עליו, כמה שכתב: "וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה" – ותהי שלום כל המלאכה.
(פסיקתא רבתי)

השלום והשלמות של המלאכה אינם מתייחסים רק לשלמה אלא לכל מעשה הבריאה, ואכן ממשיך המדרש ומדייק:

"וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה" – 'וַתִּשְׁלַם֙ הַמְּלָאכָ֔ה' אין כתיב כאן, אלא "כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה" – מלאכת ששת ימי בראשית שלמה (=הושלמה), כדכתיב (=ככתוב): "מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃"(בראשית ב ג). 'ועשה' אין כתיב כאן אלא "לַעֲשֽׂוֹת" – עדיין יש מלאכה אחרת. וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, אמר הקב"ה, עכשיו שלמה (=הושלמה) מלאכת שמים וארץ. לכן נקרא שלמה – שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו – ותשלם כל המלאכה (והשווה סנהדרין קד:).
(פסיקתא רבתי)

ועל הסיפא של הפסוק: "וַיָּבֵ֨א שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־קָדְשֵׁ֣י ׀ דָּוִ֣ד אָבִ֗יו"(מלכים א ז נא) דרשו:

ולמה לא נצרך להם? יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי:
לשבח – דוד ביקש על הדבר, אמר לפני, רבון העולמים, צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש להיחרב, וכל מה שהפרשתי מבתי עבודה זרה שהייתי מחריב, שלא יהיו הגויים אומרים... ננערו אלוהינו וגבו נקמתם והחריבו בית א-להיו. לכך נתפלל (=התפלל) שלא יצטרך להם שלמה (וראה דברים לב כז; רש"י שמות יא ה).
ומי שדורש לגנאי – על שבא הרעב בימי דוד שלש שנים. וכמה אוצרות היו לו לדוד צבורין מכסף וזהב מה שהיה מתקין לבית המקדש, היה צריך להוציא ולהחיות את הנפשות ולא עשה כן (דוד סבר כנראה שהעונש בא על היחס לגבעונים), אמר לו הקב"ה, בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין? חייך אין שלמה נצרך מהם כלום!
(פסיקתא רבתי)

ושני המדרשים טעונים הסבר. הייתכן "להאשים" את דוד בחוסר דאגה ובזלזול בעם ישראל חס ושלום? הרי דוד מסר נפשו על העם הן במלחמות (שמואל ב כא טז-יז), והן כשהתחייבו עונש משמים (שמואל ב כד יז), וכן נאמר "כִּי־ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם׃"(שמואל א יח טז). ואביגיל אמרה: "כִּֽי־מִלְחֲמ֤וֹת יְ-הֹוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם"(שמואל א כה כח).

שמא חל גם כאן הכלל ש"הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה"(ילקוט שמעוני תהילים רמז תשס; וראה בראשית רבה לג א). חלותו של כלל זה אינה רק על אנשים צדיקים באופן כללי, אלא גם על מצוות מסויימות שאנשים מהדרים בהם במיוחד. על מצוות אלו יש לתת דין וחשבון מיוחד וכל נפילה זעירה מההידור הרגיל תובעת פרעונה. כך נענש יעקב איש האמת על הניסיון שנצטווה לשקר, וכך נענש דוד על כריתת מעיל שאול למרות שהיה צדיק ביחס לשאול (עיין במאמרנו למלכים א א). דווקא מפני שדוד מסר עצמו על בית המקדש ועל עם ה' והיה מהדר מאד במצוות אלו – כל צל של הזנחה וכל קמט קל של חסרון משאירים רושם אדיר, המצריך כפרה ונקיון.