א וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים וַיַּצִּ֣יגוּ אֹת֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑יד וַיַּקְרִ֛יבוּ עֹל֥וֹת וּשְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים׃ ב וַיְכַ֣ל דָּוִ֔יד מֵהַעֲל֥וֹת הָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־הָעָ֖ם בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ ג וַיְחַלֵּק֙ לְכָל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאִ֖ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֑ה לְאִישׁ֙ כִּכַּר־לֶ֔חֶם וְאֶשְׁפָּ֖ר וַאֲשִׁישָֽׁה׃ ד וַיִּתֵּ֞ן לִפְנֵ֨י אֲר֧וֹן יְהוָ֛ה מִן־הַלְוִיִּ֖ם מְשָׁרְתִ֑ים וּלְהַזְכִּיר֙ וּלְהוֹד֣וֹת וּלְהַלֵּ֔ל לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה אָסָ֥ף הָרֹ֖אשׁ וּמִשְׁנֵ֣הוּ זְכַרְיָ֑ה יְעִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִֽיחִיאֵ֡ל וּמַתִּתְיָ֡ה וֶאֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָהוּ֩ וְעֹבֵ֨ד אֱדֹ֜ם וִֽיעִיאֵ֗ל בִּכְלֵ֤י נְבָלִים֙ וּבְכִנֹּר֔וֹת וְאָסָ֖ף בַּֽמְצִלְתַּ֥יִם מַשְׁמִֽיעַ׃ ו וּבְנָיָ֥הוּ וְיַחֲזִיאֵ֖ל הַכֹּהֲנִ֑ים בַּחֲצֹצְר֣וֹת תָּמִ֔יד לִפְנֵ֖י אֲר֥וֹן בְּרִית־הָאֱלֹהִֽים׃ ז בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אָ֣ז נָתַ֤ן דָּוִיד֙ בָּרֹ֔אשׁ לְהֹד֖וֹת לַיהוָ֑ה בְּיַד־אָסָ֖ף וְאֶחָֽיו׃ ח הוֹד֤וּ לַֽיהוָה֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמ֔וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָעַמִּ֖ים עֲלִילֹתָֽיו׃ ט שִׁ֤ירוּ לוֹ֙ זַמְּרוּ־ל֔וֹ שִׂ֖יחוּ בְּכָל־נִפְלְאֹתָֽיו׃ י הִֽתְהַֽלְלוּ֙ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֔וֹ יִשְׂמַ֕ח לֵ֖ב מְבַקְשֵׁ֥י יְהוָֽה׃ יא דִּרְשׁ֤וּ יְהוָה֙ וְעֻזּ֔וֹ בַּקְּשׁ֥וּ פָנָ֖יו תָּמִֽיד׃ יב זִכְר֗וּ נִפְלְאֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה מֹפְתָ֖יו וּמִשְׁפְּטֵי־פִֽיהוּ׃ יג זֶ֚רַע יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדּ֔וֹ בְּנֵ֥י יַעֲקֹ֖ב בְּחִירָֽיו׃ יד ה֚וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־הָאָ֖רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו׃ טו זִכְר֤וּ לְעוֹלָם֙ בְּרִית֔וֹ דָּבָ֥ר צִוָּ֖ה לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר׃ טז אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ אֶת־אַבְרָהָ֔ם וּשְׁבוּעָת֖וֹ לְיִצְחָֽק׃ יז וַיַּעֲמִידֶ֤הָ לְיַעֲקֹב֙ לְחֹ֔ק לְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ יח לֵאמֹ֗ר לְךָ֙ אֶתֵּ֣ן אֶֽרֶץ־כְּנָ֔עַן חֶ֖בֶל נַחֲלַתְכֶֽם׃ יט בִּֽהְיֽוֹתְכֶם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר כִּמְעַ֖ט וְגָרִ֥ים בָּֽהּ׃ כ וַיִּֽתְהַלְּכוּ֙ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֔וֹי וּמִמַּמְלָכָ֖ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר׃ כא לֹא־הִנִּ֤יחַ לְאִישׁ֙ לְעָשְׁקָ֔ם וַיּ֥וֹכַח עֲלֵיהֶ֖ם מְלָכִֽים׃ כב אַֽל־תִּגְּעוּ֙ בִּמְשִׁיחָ֔י וּבִנְבִיאַ֖י אַל־תָּרֵֽעוּ׃ כג שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ בַּשְּׂר֥וּ מִיּֽוֹם־אֶל־י֖וֹם יְשׁוּעָתֽוֹ׃ כד סַפְּר֤וּ בַגּוֹיִם֙ אֶת־כְּבוֹד֔וֹ בְּכָל־הָעַמִּ֖ים נִפְלְאֹתָֽיו׃ כה כִּי֩ גָד֨וֹל יְהוָ֤ה וּמְהֻלָּל֙ מְאֹ֔ד וְנוֹרָ֥א ה֖וּא עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים׃ כו כִּ֠י כָּל־אֱלֹהֵ֤י הָעַמִּים֙ אֱלִילִ֔ים וַיהוָ֖ה שָׁמַ֥יִם עָשָֽׂה׃ כז ה֤וֹד וְהָדָר֙ לְפָנָ֔יו עֹ֥ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹמֽוֹ׃ כח הָב֤וּ לַֽיהוָה֙ מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֔ים הָב֥וּ לַיהוָ֖ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃ כט הָב֥וּ לַיהוָ֖ה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ שְׂא֤וּ מִנְחָה֙ וּבֹ֣אוּ לְפָנָ֔יו הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַיהוָ֖ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃ ל חִ֤ילוּ מִלְּפָנָיו֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּבֵ֖ל בַּל־תִּמּֽוֹט׃ לא יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְהוָ֥ה מָלָֽךְ׃ לב יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ׃ לג אָ֥ז יְרַנְּנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּ֑עַר מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לד הוֹד֤וּ לַיהוָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ׃ לה וְאִמְר֕וּ הוֹשִׁיעֵ֙נוּ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֔נוּ וְקַבְּצֵ֥נוּ וְהַצִּילֵ֖נוּ מִן־הַגּוֹיִ֑ם לְהֹדוֹת֙ לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֔ךָ לְהִשְׁתַּבֵּ֖חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ׃ לו בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִן־הָעוֹלָ֖ם וְעַ֣ד הָעֹלָ֑ם וַיֹּאמְר֤וּ כָל־הָעָם֙ אָמֵ֔ן וְהַלֵּ֖ל לַֽיהוָֽה׃ לז וַיַּֽעֲזָב־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ אֲר֣וֹן בְּרִית־יְהוָ֔ה לְאָסָ֖ף וּלְאֶחָ֑יו לְשָׁרֵ֞ת לִפְנֵ֧י הָאָר֛וֹן תָּמִ֖יד לִדְבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ לח וְעֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם וַאֲחֵיהֶ֖ם שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁמוֹנָ֑ה וְעֹבֵ֨ד אֱדֹ֧ם בֶּן־יְדִית֛וּן וְחֹסָ֖ה לְשֹׁעֲרִֽים׃ לט וְאֵ֣ת ׀ צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֗ן וְאֶחָיו֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה בַּבָּמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בְּגִבְעֽוֹן׃ מ לְֽהַעֲלוֹת֩ עֹל֨וֹת לַיהוָ֜ה עַל־מִזְבַּ֧ח הָעֹלָ֛ה תָּמִ֖יד לַבֹּ֣קֶר וְלָעָ֑רֶב וּלְכָל־הַכָּתוּב֙ בְּתוֹרַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ מא וְעִמָּהֶם֙ הֵימָ֣ן וִֽידוּת֔וּן וּשְׁאָר֙ הַבְּרוּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמ֑וֹת לְהֹדוֹת֙ לַֽיהוָ֔ה כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ׃ מב וְעִמָּהֶם֩ הֵימָ֨ן וִֽידוּת֜וּן חֲצֹצְר֤וֹת וּמְצִלְתַּ֙יִם֙ לְמַשְׁמִיעִ֔ים וּכְלֵ֖י שִׁ֣יר הָאֱלֹהִ֑ים וּבְנֵ֥י יְדוּת֖וּן לַשָּֽׁעַר׃ מג וַיֵּלְכ֥וּ כָל־הָעָ֖ם אִ֣ישׁ לְבֵית֑וֹ וַיִּסֹּ֥ב דָּוִ֖יד לְבָרֵ֥ךְ אֶת־בֵּיתֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיָּבִיאוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ, הציבו אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה, פרש לוֹ דָּוִיד. וַיַּקְרִיבוּ קרבנות עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.
פסוק ב:
וַיְכַל, סיים דָּוִיד מֵהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיְבָרֶךְ אֶת־הָעָם בְּשֵׁם ה'.
פסוק ג:
וַיְחַלֵּק לְכָל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מתנה לכבוד המאורע הגדול של הכנסת הארון למקומו, לְאִישׁ, לכל אחד מהנאספים נתן כִּכַּר־לֶחֶם וְאֶשְׁפָּר, חתיכת בשר, ויש שדרשו את המלה: 'אחד משישה בפר', שישית פר, וַאֲשִׁישָׁה, מאכל או משקה מענבים, או: קנקן יין.
פסוק ד:
וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אנשים קבועים מִן־הַלְוִיִּם שיהיו מְשָׁרְתִים, וּלְהַזְכִּיר, לומר שיר המזכיר כביכול את ישראל לפני ה', או: המודיע את מעשי ה', וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אף על פי שעדיין לא הוקם בית המקדש, כבר היה אוהל מקודש. על כן ראוי שיעמדו ליד הארון אנשים שישרתו שם בקביעות.
פסוק ה:
אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה, ואִתם יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל מנגנים בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת, וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ.
פסוק ו:
וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים תוקעים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־הָאֱלֹהִים.
פסוק ז:
בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ, לראשונה את השיר לְהֹדוֹת לַה' בְּיַד־אָסָף וְאֶחָיו. לא ברור אם דויד הוא שחיבר את השירה הבאה, או שהוא רק קבע את תוכן השירה או את מסגרתה, ואחד המשוררים כתב אותה:
פסוק ח:
הפסוקים הבאים מופיעים בשינויים קלים כחלק ממזמור גדול יותר בספר תהלים. הוֹדוּ לַה', קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים את עֲלִילֹתָיו, מעשיו.
פסוק ט:
שִׁירוּ לוֹ, זַמְּרוּ־לוֹ, שִׂיחוּ, דברו בְּכָל־נִפְלְאוֹתָיו.
פסוק י:
הִתְהַלְלוּ, השתבחו בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ שנקרא עליכם, ועל כך שאתם מאמינים בו ומתברכים על ידו. יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה' בשמעם את כל אלה.
פסוק יא:
דִּרְשׁוּ, פנו, חפשו את ה' וְעֻזּוֹ, כוחו, בַּקְּשׁוּ את פָנָיו תָּמִיד.
פסוק יב:
זִכְרוּ את נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, את מֹפְתָיו וגם את מִשְׁפְּטֵי־פִיהוּ, שציווה אותנו לעשות,
פסוק יג:
זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו.
פסוק יד:
הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ שבְּכָל־הָאָרֶץ, העולם יוצאים לפועל מִשְׁפָּטָיו, גזרותיו.
פסוק טו:
זִכְרוּ לְעוֹלָם את בְּרִיתוֹ הנצחית, את הדָּבָר שצִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר, לדור דורים.
פסוק טז:
זוהי הברית אֲשֶׁר כָּרַת בתחילה אֶת, עם אַבְרָהָם, והיא שְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק,
פסוק יז:
וַיַּעֲמִידֶהָ – את השבועה לְיַעֲקֹב לְחֹק קבוע, לְיִשְׂרָאֵל העמיד אותה בתור בְּרִית עוֹלָם.
פסוק יח:
לֵאמֹר: "לְךָ אֶתֵּן את אֶרֶץ־כְּנָעַן, חֶבֶל, חלק, אזור נַחֲלַתְכֶם". הבטחת הארץ הייתה חלק מהברית שכרת ה' עם אבות האומה.
פסוק יט:
גם בִּהְיוֹתְכֶם מְתֵי מִסְפָּר, אנשים ספורים, כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ. לא הייתם תושבי הארץ אלא רק גֵּרים בה, מועטים וחלשים.
פסוק כ:
וַיִּתְהַלְּכוּ, נדדו אבותיכם מִגּוֹי אֶל־גּוֹי, וּמִמַּמְלָכָה אֶל־עַם אַחֵר, בתוך גבולות הארץ, ולעתים מחוץ להם, כמו אברהם שהלך למצרים ולארץ פלשתים.
פסוק כא:
ואף על פי שהם היו גרים ותלושים, לֹא־הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם, לקפחם, לגזלם, וַיּוֹכַח, ה' הזהיר וייסר עֲלֵיהֶם, למענם ובענייניהם את המְלָכִים, כמו שמסופר על אברהם ויצחק בעניין פרעה ואבימלך, ואמר להם:
פסוק כב:
אַל־תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי, אלה שמשחתי להיות נסיכי. גם אם כלפי חוץ, הם אינם נראים מלכים גדולים, אלו הם המלכים שלי. וּבִנְבִיאַי, אבות האומה, שהיו גם נביאים, אַל־תָּרֵעוּ, תפגעו.
פסוק כג:
גם פסוקים אלה מופיעים, בכמה שינויים, כמזמור לעצמו בספר תהלים: שִׁירוּ לַה', כָּל־הָאָרֶץ, בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם־אֶל־יוֹם, בכל יום ויום את יְשׁוּעָתוֹ מחדש.
פסוק כד:
סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת־כְּבוֹדוֹ, בְּכָל־הָעַמִּים ספרו את נִפְלְאֹתָיו.
פסוק כה:
כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְנוֹרָא, נשגב, מעורר יראה הוּא עַל־כָּל־אֱלֹהִים.
פסוק כו:
כִּי כָּל־אֱלֹהֵי הָעַמִּים אינם אלים אמתיים אלא אֱלִילִים, ביטוי להקטנה וזלזול, כצעצועים, וַה' הוא אשר שָׁמַיִם עָשָׂה.
פסוק כז:
הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ.
פסוק כח:
הָבוּ, תנו לַה', מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז, פאר והדר.
פסוק כט:
הָבוּ לַה' את כְּבוֹד שְׁמוֹ, הכבוד שראוי לתת לשמו. שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו, הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ.
פסוק ל:
חִילוּ, רעדו מִלְּפָנָיו, כָּל תושבי הָאָרֶץ, העולם. אַף־תִּכּוֹן, תתייצב תֵּבֵל בַּל־תִּמּוֹט. העולם, שנראה לעתים רופף, יעמוד איתן כאשר כל יושביו יכבדו את ה' וייכנעו מלפניו. אז השמחה והשירה יקיפו את הבריאה כולה –
פסוק לא:
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל, תשמח גם הָאָרֶץ, וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: ה' מָלָךְ.
פסוק לב:
יִרְעַם, יגעש, ירעיש הַיָּם וּמְלוֹאוֹ, כל מה שבו. קולות הגלים נתפסים כשירתו של הים. יַעֲלֹץ, ישמח הַשָּׂדֶה וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ.
פסוק לג:
אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר, מִלִּפְנֵי ה', כִּי, כאשר בָא לִשְׁפּוֹט אֶת־הָאָרֶץ. גם הטבע שאינו בתחום שלטונו של האדם, יתמלא שמחה ורגש כאשר ה' יתגלה בעולם באמצעות משפטו.
פסוק לד:
ולסיום, מעין הפתיחה: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
פסוק לה:
וְאִמְרוּ: "הוֹשִׁיעֵנוּ, אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם, לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ ולְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ".
פסוק לו:
בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן־הָעוֹלָם וְעַד־הָעֹלָם, לנצח נצחים. זו שירתו של דויד לכבוד הבאת ארון ה' למקומו הקבוע. וַיֹּאמְרוּ כָל־הָעָם: אָמֵן וְהַלֵּל לַה'.
פסוק לז:
וַיַּעֲזָב, דויד השאיר שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־ה' לְאָסָף וּלְאֶחָיו, את אסף ואחיו כדי לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, כפי המעשה הנצרך בכל יום.
פסוק לח:
וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם המשוררים היו בסך הכול שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה, וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן־יְדִיתוּן וְחֹסָה ממונים לְשֹׁעֲרִים.
פסוק לט:
וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים העמיד דויד לשרת לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' בַּבָּמָה, מקום מוגבה שעליו הוקם מזבח, אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. שם היה מעין מקדש.
פסוק מ:
לְהַעֲלוֹת שם עֹלוֹת לַה' עַל־מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב, וּלְפי כָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת ה' אֲשֶׁר צִוָּה עַל־יִשְׂרָאֵל. את הארון הביאו למקום מרכזי ומכובד יותר – ליד המלך וצבאו – עד שייבנה בית המקדש הקבוע. בינתיים הקריבו את קרבנות התמיד בבמה המרכזית שבגבעון. לאחר זמן יקריב שם גם שלמה המלך קרבנות.
פסוק מא:
וְעִמָּהֶם – עם הכהנים המעלים את העולות היו הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים, הנבחרים אֲשֶׁר נִקְּבוּ, נזכרו בְּשֵׁמוֹת, לְהֹדוֹת לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הם היו שרים עם קרבנות הציבור.
פסוק מב:
וְשוב, בפירוט – עִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן מנגנים בחֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם להיות מַשְׁמִיעִים קול רם, וּשאר כְלֵי שִׁיר הָאֱלֹהִים. וּבְנֵי יְדוּתוּן לא שרו אלא היו אחראים לַשָּׁעַר.
פסוק מג:
כשהסתיימה החגיגה, וַיֵּלְכוּ כָל־הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ, ולאחר שדויד נפרד לשלום מישראל – וַיִּסֹּב, פנה דָּוִיד לְבָרֵךְ אֶת בני בֵּיתוֹ ולשמוח עמם.