פסוק א:לכל נגיד. ר״ל לא נתייעץ עם כולם כ״א את כל הנגיד אשר בהם ר״ל המובחרים:
פסוק ב:ויאמר דוד. לאחר שהסכימו הנגידים על הדבר אמר לכל ישראל אם הדבר טוב בעיניכם ואם מה׳ יצא הדבר להסכים על ידינו:
פסוק ב:נפרצה. נתחזקה ונשלחה בעבור אחינו הנשארים בארצם ולא באו עמכם:
פסוק ב:ועמהם. ר״ל ובעבור הכהנים והלוים אשר עמהם:
פסוק ב:בערי מגרשיהם. נקראים כן על כי אשר כל עריהם היה מגרש חוצה להן:
פסוק ג:ונסבה וכו׳. לדרוש בו ברבת עם להרבות כבוד הארון:
פסוק ג:אלינו. אל ירושלים המרובה באוכלסין כי לא דרשנוהו בכבוד הראוי לו:
פסוק ג:ימי שאול. כי בעבור שהרג נוב עיר הכהנים משרתי הארון בזה כאלו מיעט כבוד הארון:
פסוק ג:עד לבוא חמת. עד המקום שבאים בה לחמת מקצה גבול א״י עד קצהו:
פסוק ג:מקרית יערים. כי שם היה מעת שהחזירוהו הפלשתים כמ״ש בש״א:
פסוק ו:בעלתה. קרית יערים נקראה גם קרית בעל כמ״ש ביהושע:
פסוק ו:יושב הכריבים. אשר על הארון:
פסוק ו:אשר נקרא שם. ר״ל אשר נקרא עליו שם ה׳ האמור ובש״ב נאמר שם ה׳:
פסוק ז:מבית אבינדב. כי בביתו היה הארון:
פסוק ז:נוהגים בעגלה. היו מנהיגים הבקר הקשורים בעגלה למושכו:
פסוק ח:משחקים. משמחים לפני הארון בכל כח:
פסוק ח:ובשירים. שררו בפה להלל לה׳ ואף בכנורות וכו׳ והם מיני כלי שיר:
פסוק ט:וישלח. הושיט את ידו:
פסוק ט:כי שמטו הבקר. נענעוהו ממקומו וחשב שיפול מעל העגלה:
פסוק י:ויחר. על מיעוט האמונה בה׳ לחשוב שיפול ארונו וזה על אשר שלח וכו׳:
פסוק י:לפני אלהים. לפני ארון אלהים:
פסוק יא:ויחר לדויד. חרה על עצמו וכדרך המיצר ונבהל:
פסוק יא:כי פרץ. בעבור דאגת הפרץ:
פסוק יב:את האלהים. את ארון האלהים בחשבו שא״א להזהר בקדושתו וזה לאמר וכו׳:
פסוק יג:ויטהו. נטה אותו מדרך עיר דוד להוליכו אל בית עובד וכו׳:
פסוק יד:עם בית. סמוך לבית מושבו כי יחד לו חדר בביתו:
פסוק יד:ויברך וכו׳. בעבור שעמד הארון אצלנו וכן נאמר בש״ב: