א בְּנֵ֖י יְהוּדָ֑ה פֶּ֧רֶץ חֶצְר֛וֹן וְכַרְמִ֖י וְח֥וּר וְשׁוֹבָֽל׃ ב וּרְאָיָ֤ה בֶן־שׁוֹבָל֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יַ֔חַת וְיַ֣חַת הֹלִ֔יד אֶת־אֲחוּמַ֖י וְאֶת־לָ֑הַד אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּח֥וֹת הַצָּֽרְעָתִֽי׃ ג וְאֵ֙לֶּה֙ אֲבִ֣י עֵיטָ֔ם יִזְרְעֶ֥אל וְיִשְׁמָ֖א וְיִדְבָּ֑שׁ וְשֵׁ֥ם אֲחוֹתָ֖ם הַצְלֶלְפּֽוֹנִי׃ ד וּפְנוּאֵל֙ אֲבִ֣י גְדֹ֔ר וְעֵ֖זֶר אֲבִ֣י חוּשָׁ֑ה אֵ֤לֶּה בְנֵי־חוּר֙ בְּכ֣וֹר אֶפְרָ֔תָה אֲבִ֖י בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ ה וּלְאַשְׁחוּר֙ אֲבִ֣י תְק֔וֹעַ הָי֖וּ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים חֶלְאָ֖ה וְנַעֲרָֽה׃ ו וַתֵּ֨לֶד ל֤וֹ נַעֲרָה֙ אֶת־אֲחֻזָּ֣ם וְאֶת־חֵ֔פֶר וְאֶת־תֵּימְנִ֖י וְאֶת־הָאֲחַשְׁתָּרִ֑י אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י נַעֲרָֽה׃ ז וּבְנֵ֖י חֶלְאָ֑ה צֶ֥רֶת יצחר (וְצֹ֖חַר) וְאֶתְנָֽן׃ ח וְק֣וֹץ הוֹלִ֔יד אֶת־עָנ֖וּב וְאֶת־הַצֹּבֵבָ֑ה וּמִשְׁפְּח֥וֹת אֲחַרְחֵ֖ל בֶּן־הָרֽוּם׃ ט וַיְהִ֣י יַעְבֵּ֔ץ נִכְבָּ֖ד מֵאֶחָ֑יו וְאִמּ֗וֹ קָרְאָ֨ה שְׁמ֤וֹ יַעְבֵּץ֙ לֵאמֹ֔ר כִּ֥י יָלַ֖דְתִּי בְּעֹֽצֶב׃ י וַיִּקְרָ֣א יַ֠עְבֵּץ לֵאלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר אִם־בָּרֵ֨ךְ תְּבָרֲכֵ֜נִי וְהִרְבִּ֤יתָ אֶת־גְּבוּלִי֙ וְהָיְתָ֤ה יָדְךָ֙ עִמִּ֔י וְעָשִׂ֥יתָ מֵּרָעָ֖ה לְבִלְתִּ֣י עָצְבִּ֑י וַיָּבֵ֥א אֱלֹהִ֖ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־שָׁאָֽל׃ יא וּכְל֥וּב אֲחִֽי־שׁוּחָ֖ה הוֹלִ֣יד אֶת־מְחִ֑יר ה֖וּא אֲבִ֥י אֶשְׁתּֽוֹן׃ יב וְאֶשְׁתּ֗וֹן הוֹלִ֞יד אֶת־בֵּ֤ית רָפָא֙ וְאֶת־פָּסֵ֔חַ וְאֶת־תְּחִנָּ֖ה אֲבִ֣י עִ֣יר נָחָ֑שׁ אֵ֖לֶּה אַנְשֵׁ֥י רֵכָֽה׃ יג וּבְנֵ֣י קְנַ֔ז עָתְנִיאֵ֖ל וּשְׂרָיָ֑ה וּבְנֵ֥י עָתְנִיאֵ֖ל חֲתַֽת׃ יד וּמְעוֹנֹתַ֖י הוֹלִ֣יד אֶת־עָפְרָ֑ה וּשְׂרָיָ֗ה הוֹלִ֤יד אֶת־יוֹאָב֙ אֲבִי֙ גֵּ֣יא חֲרָשִׁ֔ים כִּ֥י חֲרָשִׁ֖ים הָיֽוּ׃ טו וּבְנֵי֙ כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה עִ֥ירוּ אֵלָ֖ה וָנָ֑עַם וּבְנֵ֥י אֵלָ֖ה וּקְנַֽז׃ טז וּבְנֵ֖י יְהַלֶּלְאֵ֑ל זִ֣יף וְזִיפָ֔ה תִּירְיָ֖א וַאֲשַׂרְאֵֽל׃ יז וּבֶן־עֶזְרָ֔ה יֶ֥תֶר וּמֶ֖רֶד וְעֵ֣פֶר וְיָל֑וֹן וַתַּ֙הַר֙ אֶת־מִרְיָ֣ם וְאֶת־שַׁמַּ֔י וְאֶת־יִשְׁבָּ֖ח אֲבִ֥י אֶשְׁתְּמֹֽעַ׃ יח וְאִשְׁתּ֣וֹ הַיְהֻדִיָּ֗ה יָלְדָ֞ה אֶת־יֶ֨רֶד אֲבִ֤י גְדוֹר֙ וְאֶת־חֶ֙בֶר֙ אֲבִ֣י שׂוֹכ֔וֹ וְאֶת־יְקֽוּתִיאֵ֖ל אֲבִ֣י זָנ֑וֹחַ וְאֵ֗לֶּה בְּנֵי֙ בִּתְיָ֣ה בַת־פַּרְעֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר לָקַ֖ח מָֽרֶד׃ יט וּבְנֵי֙ אֵ֣שֶׁת הֽוֹדִיָּ֔ה אֲח֣וֹת נַ֔חַם אֲבִ֥י קְעִילָ֖ה הַגַּרְמִ֑י וְאֶשְׁתְּמֹ֖עַ הַמַּעֲכָתִֽי׃ כ וּבְנֵ֣י שִׁימ֔וֹן אַמְנ֣וֹן וְרִנָּ֔ה בֶּן־חָנָ֖ן ותולון (וְתִיל֑וֹן) וּבְנֵ֣י יִשְׁעִ֔י זוֹחֵ֖ת וּבֶן־זוֹחֵֽת׃ כא בְּנֵי֙ שֵׁלָ֣ה בֶן־יְהוּדָ֔ה עֵ֚ר אֲבִ֣י לֵכָ֔ה וְלַעְדָּ֖ה אֲבִ֣י מָרֵשָׁ֑ה וּמִשְׁפְּח֛וֹת בֵּית־עֲבֹדַ֥ת הַבֻּ֖ץ לְבֵ֥ית אַשְׁבֵּֽעַ׃ כב וְיוֹקִ֞ים וְאַנְשֵׁ֣י כֹזֵבָ֗א וְיוֹאָ֧שׁ וְשָׂרָ֛ף אֲשֶׁר־בָּעֲל֥וּ לְמוֹאָ֖ב וְיָשֻׁ֣בִי לָ֑חֶם וְהַדְּבָרִ֖ים עַתִּיקִֽים׃ כג הֵ֚מָּה הַיּ֣וֹצְרִ֔ים וְיֹשְׁבֵ֥י נְטָעִ֖ים וּגְדֵרָ֑ה עִם־הַמֶּ֥לֶךְ בִּמְלַאכְתּ֖וֹ יָ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃ כד בְּנֵ֖י שִׁמְע֑וֹן נְמוּאֵ֣ל וְיָמִ֔ין יָרִ֖יב זֶ֥רַח שָׁאֽוּל׃ כה שַׁלֻּ֥ם בְּנ֛וֹ מִבְשָׂ֥ם בְּנ֖וֹ מִשְׁמָ֥ע בְּנֽוֹ׃ כו וּבְנֵ֖י מִשְׁמָ֑ע חַמּוּאֵ֥ל בְּנ֛וֹ זַכּ֥וּר בְּנ֖וֹ שִׁמְעִ֥י בְנֽוֹ׃ כז וּלְשִׁמְעִ֞י בָּנִ֨ים שִׁשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ וּבָנ֣וֹת שֵׁ֔שׁ וּלְאֶחָ֕יו אֵ֖ין בָּנִ֣ים רַבִּ֑ים וְכֹל֙ מִשְׁפַּחְתָּ֔ם לֹ֥א הִרְבּ֖וּ עַד־בְּנֵ֥י יְהוּדָֽה׃ כח וַיֵּֽשְׁב֛וּ בִּבְאֵֽר־שֶׁ֥בַע וּמוֹלָדָ֖ה וַחֲצַ֥ר שׁוּעָֽל׃ כט וּבְבִלְהָ֥ה וּבְעֶ֖צֶם וּבְתוֹלָֽד׃ ל וּבִבְתוּאֵ֥ל וּבְחָרְמָ֖ה וּבְצִֽיקְלָֽג׃ לא וּבְבֵ֤ית מַרְכָּבוֹת֙ וּבַחֲצַ֣ר סוּסִ֔ים וּבְבֵ֥ית בִּרְאִ֖י וּֽבְשַׁעֲרָ֑יִם אֵ֥לֶּה עָרֵיהֶ֖ם עַד־מְלֹ֥ךְ דָּוִֽיד׃ לב וְחַצְרֵיהֶם֙ עֵיטָ֣ם וָעַ֔יִן רִמּ֥וֹן וְתֹ֖כֶן וְעָשָׁ֑ן עָרִ֖ים חָמֵֽשׁ׃ לג וְכָל־חַצְרֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֧ר סְבִיב֛וֹת הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה עַד־בָּ֑עַל זֹ֚את מוֹשְׁבֹתָ֔ם וְהִתְיַחְשָׂ֖ם לָהֶֽם׃ לד וּמְשׁוֹבָ֣ב וְיַמְלֵ֔ךְ וְיוֹשָׁ֖ה בֶּן־אֲמַצְיָֽה׃ לה וְיוֹאֵ֑ל וְיֵהוּא֙ בֶּן־י֣וֹשִׁבְיָ֔ה בֶּן־שְׂרָיָ֖ה בֶּן־עֲשִׂיאֵֽל׃ לו וְאֶלְיוֹעֵינַ֡י וְֽיַעֲקֹ֡בָה וִ֠ישׁוֹחָיָה וַעֲשָׂיָ֧ה וַעֲדִיאֵ֛ל וִישִׂימִאֵ֖ל וּבְנָיָֽה׃ לז וְזִיזָ֨א בֶן־שִׁפְעִ֧י בֶן־אַלּ֛וֹן בֶּן־יְדָיָ֥ה בֶן־שִׁמְרִ֖י בֶּן־שְׁמַֽעְיָֽה׃ לח אֵ֚לֶּה הַבָּאִ֣ים בְּשֵׁמ֔וֹת נְשִׂיאִ֖ים בְּמִשְׁפְּחוֹתָ֑ם וּבֵית֙ אֲב֣וֹתֵיהֶ֔ם פָּרְצ֖וּ לָרֽוֹב׃ לט וַיֵּלְכוּ֙ לִמְב֣וֹא גְדֹ֔ר עַ֖ד לְמִזְרַ֣ח הַגָּ֑יְא לְבַקֵּ֥שׁ מִרְעֶ֖ה לְצֹאנָֽם׃ מ וַֽיִּמְצְא֤וּ מִרְעֶה֙ שָׁמֵ֣ן וָט֔וֹב וְהָאָ֙רֶץ֙ רַחֲבַ֣ת יָדַ֔יִם וְשֹׁקֶ֖טֶת וּשְׁלֵוָ֑ה כִּ֣י מִן־חָ֔ם הַיֹּשְׁבִ֥ים שָׁ֖ם לְפָנִֽים׃ מא וַיָּבֹ֡אוּ אֵלֶּה֩ הַכְּתוּבִ֨ים בְּשֵׁמ֜וֹת בִּימֵ֣י ׀ יְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֗ה וַיַּכּ֨וּ אֶת־אָהֳלֵיהֶ֜ם וְאֶת־המעינים (הַמְּעוּנִ֨ים) אֲשֶׁ֤ר נִמְצְאוּ־שָׁ֙מָּה֙ וַיַּחֲרִימֻם֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתֵּיהֶ֑ם כִּֽי־מִרְעֶ֥ה לְצֹאנָ֖ם שָֽׁם׃ מב וּמֵהֶ֣ם ׀ מִן־בְּנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן הָלְכוּ֙ לְהַ֣ר שֵׂעִ֔יר אֲנָשִׁ֖ים חֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּפְלַטְיָ֡ה וּ֠נְעַרְיָה וּרְפָיָ֧ה וְעֻזִּיאֵ֛ל בְּנֵ֥י יִשְׁעִ֖י בְּרֹאשָֽׁם׃ מג וַיַּכּ֕וּ אֶת־שְׁאֵרִ֥ית הַפְּלֵטָ֖ה לַעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֣שְׁבוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
בני יהודה וכו׳. בא להשלים יחוס בני יהודה ובדרך קצרה מזכיר שוב מי מבניו ובני בניו והם פרץ בן יהודה וחצרון בנו וכרמי בן זמרי בן זרח בן יהודה וחור בן כלב בן חצרון ושובל בן כלב בן חור:
פסוק ב:
וראיה. הוא הרואה האמור למעלה:
פסוק ב:
אלה משפחות הצרעתי. האמור למעלה שיצאו מבני שובל:
פסוק ג:
ואלה. מוסב על המקרא שלאחריו שאמר אלה בני חור וכו׳ ואמר מלבד בני חור הנזכרים למעלה הנה גם אלה היו בניו והם אבי עיטם יזרעאל וכו׳:
פסוק ד:
אבי בית לחם. שלמא בן כלב בנו הי׳ אבי בית לחם ונקרא מ״ש בן בנו וכאומר אבי של אבי בית לחם ואבי האב הוא כאב:
פסוק ה:
ולאשחור. הוא הנזכר למעלה שהיה בן חצרון:
פסוק ח:
וקוץ. אולי הוא אחד מהנזכרים למעלה והיה נקרא בב׳ השמות וכן נאמר ברבים כמוהו אשר נמצא בזה הספר אשר לא יזכרו לפנים מי הי׳ וממי יצא:
פסוק ט:
ויהי יעבץ. גם הוא לא נזכר שמו לפנים מי הוא:
פסוק ט:
ילדתי בעצב. כאשר ילדה אותו היה לה עצבון מה ולזכרון קראה את בנה יעבץ בהפוך אותיות מעצב כאלו תאמר שיהפך העצב לשמחה:
פסוק י:
והרבית את גבולי. להיות נחלתי מרובה:
פסוק י:
ידך עמי. לעזרני בעת הצורך:
פסוק י:
ועשית מרעה. ר״ל תהפוך מהרעה אשר בעבורה נתעצבה אמי בעת ילדה אותי הרעה ההיא תהפוך לטובה לבלתי עצבי כאשר שאלה אמו בקריאת השם יעבץ והנה נדר מה א״כ יהיה ולא פירש מה נדר וכאלו אמר כאשר כן יהיה אשלם גמול הדבר ואלך בדרכי ה׳ ודוגמתו כל מכה יבוסי וכו׳ (ש״ב ה) ולא פירש מה יעשה לו והוא כאומר הנה יקבל גמול:
פסוק יא:
וכלוב אחי שוחה. לא הוזכרו לפנים גם שניהם ואולי הוזכרו בשם האחד אשר היה להם, או כן דרך הספר להזכיר אנשים ותולדותיהם עם שלא הוזכרו לפנים ממי יצאו ומי אביהם:
פסוק יב:
אלה אנשי רכה. כל בני כלוב היו נקראים אנשי רכה מטעם ידוע אצלם:
פסוק יג:
ובני קנז. גם הוא לא נזכר לפנים בן מי הי׳ (ולא אזכרם עוד מעתה כי מאד רבו):
פסוק יג:
עתניאל. הוא היה השופט הראשון על ישראל:
פסוק יד:
כי חרשים היו. ר״ל בעבור זה היה נקרא המקום ההוא גיא חרשים על כי היו אנשים חרשים רצה לומר אומני אבן ועץ וברזל:
פסוק טו:
כלב בן יפונה. הוא כלב בן חצרון ועל שפינה עצמו מעצת המרגלים נקרא בן יפונה כן ארז״ל ועם כי כבר סיפר מתולדותיו בא עתה להשלים ספור כל תולדותיו וכן דרך הספר הזה:
פסוק טו:
וקנז. כי שמו בוי״ו:
פסוק יז:
ותהר. אשתו של מרד הרתה וילדה את מרים והוא שם איש:
פסוק יח:
ואשתו היהודיה. אשת מרד היהודית כי הראשונה שזכר לא היתה יהודית כי היא היתה בתיה בת פרעה שאמר בסוף המקרא:
פסוק יח:
ואלה. האמורים במקרא שלפניו והם מרים ושמי וכו׳ אלה היו בני בתיה וכו׳:
פסוק יט:
אחות נחם. אשר היתה אחות נחם:
פסוק יט:
אבי וכו׳. ר״ל אלה בניה אבי קעילה וכו׳:
פסוק כ:
בן חנן. כן שמו וכן בן זוחת:
פסוק כא:
ומשפחות וכו׳. המשפחות שהיו עובדים עבודת הפשתן המיוחסים לבית אשבע:
פסוק כב:
אשר בעלו למואב. אשר נלחמו עם מואב והיו אדונים להם:
פסוק כב:
וישבי לחם. כן שם איש:
פסוק כב:
והדברים עתיקים. כאומר אף כי אמרתי מדבר מלחמה ונצחון ואין הדבר ידוע הנה אל תתמהו על זה כי הדברים האלה המה מיושנים ועבר זמן רב ונשכח מן הבריות:
פסוק כג:
המה היוצרים. המה היו יוצרי חרס והיו יושבים במקום הנוטעים לנטוע אותם והיו בעלי גדרה ר״ל בונים גדרות וכתלים:
פסוק כג:
עם המלך. כשהיו עם המלך עוסקים במלאכתו היו יושבים שם במקום הנטעים מפני הכנת מלאכתם אבל לא בזולת זה:
פסוק כד:
בני שמעון. לפי שהי׳ שכן ליהודה בנחלתו לזה מיחסו אחריו וקודם ראובן:
פסוק כה:
שלום בנו. של שאול הסמוך לו ומבשם בנו של שלום וכו׳:
פסוק כז:
וכל משפחתם. של בני שמעון לא הרבו בנים לגעת עד מספר בני יהודה אשר שכנו עמהם וכאומר אין המקום גורם מרבית הבנים כי בני יהודה ובני שמעון ישבו יחד ועכ״ז לא נתרבו אלו כאלו:
פסוק כח:
וישבו בבאר שבע וכו׳. הערים האלה היו בנחלת בני יהודה ונתנה לבני שמעון לשבת בהן ונזכרים המה בספר יהושע קצת בחלוף השמות:
פסוק לא:
אלה עריהם. אשר ישבו בהן:
פסוק לא:
עד מלוך דוד. אבל כאשר מלך דוד גברה יד בני שבטו וגרשום מנחלתם על כי נתרבו והיה צר להם המקום לשבת עם בני שמעון:
פסוק לב:
וחצריהם. אבל חצרי הערים שזכר הם עיטם וכו׳ ואף שאמר בסוף המקרא ערים חמש מ״מ אל מול הערים שזכר בראשונה יחשבו כחצרים:
פסוק לג:
הערים האלה. הם עיטם וכו׳:
פסוק לג:
עד בעל. החצרות המגיעות עד בעל:
פסוק לג:
זאת. המחוז הזאת נשארה להם לשבת בה:
פסוק לג:
והתיחשם להם. המקומות האלה נשארו מיוחסות לבני שמעון (ועם כי עיקר שם יחוס הונח על גלוי משפחת האיש לדעת מבני מי הוא הנה הושאל על הגלות העיר לדעת של מי הוא וכן על הגלות האיש לדעת מאיזה עם הוא או מאיזה מקום וכן קראו המדקדקים להיו״ד של מצרי ואדומי, יו״ד היחס):
פסוק לה:
אלה הבאים בשמות. רצה לומר אלה הנזכרים בשמותם היו נשיאי׳ במשפחות׳ ובית אבותיהם התחזקו להיות עם רב ולא יכלו לשבת בהמחוז הנשאר:
פסוק לט:
וילכו. ולזה הלכו עד המקום שבאים בה אל גדר וכו׳ לבקש מקום מרעה:
פסוק מ:
רחבת ידים. מקומות רחבות וגדולות:
פסוק מ:
ושוקטת ושלוה. עמה יושבת בהשקט ואינה נשמרת מן המלחמה:
פסוק מ:
כי מן חם. כי המה מבני חם היושבים שמה מימים קדמונים ולא היה מי מערער על ארצם להיות נשמרים מן המלחמה:
פסוק מא:
הכתובים בשמות. הם שובב וימלך וכו׳:
פסוק מא:
את אהליהם. רצה לומר יושבי האהלים:
פסוק מא:
המעונים. שם אומה מעון:
פסוק מא:
עד היום הזה. רצה לומר נחרמו ונאבדו משם עד היום הזה ולא חזרו לה אף לאחר שגלו ישראל מארצם:
פסוק מא:
וישבו. אז בעת שהחרימום ישבו במקומם כי מקום מרעה היא והוטב בעיניהם:
פסוק מב:
ומהם. וחוזר ומפרש מן בני שמעון:
פסוק מב:
בראשם. המה היו הראשים להם:
פסוק מג:
את שארית הפלטה. הנשארה מה שלא החרימם שאול ודוד שנאמר בו עד הכרית כל זכר באדום (מ״א י״א) ועמלק הוא מבני אדום:
פסוק מג:
עד היום הזה. כי חזרו לשבת בה כאשר שבו מבבל: