פסוק א:וּבְכָל־זֹאת, אף על פי שאנחנו עבדים לזרים, אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה, ברית עם ה', וְכֹתְבִים אותה, וְעַל הֶחָתוּם – שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ וכֹהֲנֵינוּ. נוּ.
פסוק ב:וְעַל הַחֲתוּמִים בפירוט – נְחֶמְיָה, שתואר הכבוד שלו בממשל הפרסי הוא הַתִּרְשָׁתָא, בֶּן־חֲכַלְיָה. בתור המנהיג הפוליטי של העם הוא החתום ראשון, וְאחריו צִדְקִיָּה,
פסוק ג:שְׂרָיָה, עֲזַרְיָה, יִרְמְיָה, שלפי הנראה היו כהנים. יש שטענו שעזריה הוא עזרא הסופר, שהרי עזרא, שנכח שם והיה ממכונני המעמד, לא נזכר בין חותמי האמנה. ייתכן אפוא שעזרא הוא שם מקוצר וארמי, ובלשון הקודש נקרא עזריה. לכן בחתימה פורמלית על האמנה של המדינה היהודית הוא חותם בשם זה.
פסוק ד:פַּשְׁחוּר, אֲמַרְיָה, מַלְכִּיָּה,
פסוק ה:חַטּוּשׁ, שְׁבַנְיָה, מַלּוּךְ,
פסוק ו:חָרִם, מְרֵמוֹת, עֹבַדְיָה,
פסוק ז:דָּנִיֵּאל, גִּנְּתוֹן, בָּרוּךְ,
פסוק ח:מְשֻׁלָּם, אֲבִיָּה, מִיָּמִן,
פסוק ט:מַעַזְיָה, בִלְגַּי, שהיה משמר כהנים ידוע גם לאחר דורות רבים, ושְׁמַעְיָה. אֵלֶּה הַכֹּהֲנִים.
פסוק י:וְהַלְוִיִּם: וְיֵשׁוּעַ בֶּן־אֲזַנְיָה, בִּנּוּי, ומִבְּנֵי חֵנָדָד חתם קַדְמִיאֵל.
פסוק יא:וַאֲחֵיהֶם: שְׁבַנְיָה, הוֹדִיָּה, קְלִיטָא, פְּלָאיָה, חָנָן,
פסוק יב:מִיכָא, רְחוֹב, חֲשַׁבְיָה,
פסוק יג:זַכּוּר, שֵׁרֵבְיָה, שְׁבַנְיָה. שמו של הלוי הזה זהה לשמו של אחד הכהנים החותמים.
פסוק יד:הוֹדִיָּה שני, בָנִי, בְּנִינוּ. חלק מהשמות הללו מוכרים מרשימת הלויים המדברים באספה, ורבים אחרים נמנים ברשימות השונות שבספר עזרא ונחמיה.
פסוק טו:רָאשֵׁי הָעָם החותמים: פַּרְעֹשׁ פַּחַת מוֹאָב, עֵילָם, זַתּוּא, בָּנִי,
פסוק טז:בֻּנִּי, עַזְגָּד, בֵּבָי,
פסוק יז:אֲדֹנִיָּה, בִגְוַי, עָדִין,
פסוק יח:אָטֵר, חִזְקִיָּה, עַזּוּר,
פסוק יט:הוֹדִיָּה, חָשֻׁם, בֵּצָי,
פסוק כ:חָרִיף, עֲנָתוֹת, נֵיבָי,
פסוק כא:מַגְפִּיעָשׁ, מְשֻׁלָּם, חֵזִיר,
פסוק כב:מְשֵׁיזַבְאֵל, צָדוֹק, יַדּוּעַ,
פסוק כג:פְּלַטְיָה, חָנָן, עֲנָיָה,
פסוק כד:הוֹשֵׁעַ, חֲנַנְיָה, חַשּׁוּב,
פסוק כה:הַלּוֹחֵשׁ, פִּלְחָא, שׁוֹבֵק,
פסוק כו:רְחוּם, חֲשַׁבְנָה, מַעֲשֵׂיָה,
פסוק כז:וַאֲחִיָּה, חָנָן, עָנָן,
פסוק כח:מַלּוּךְ, חָרִם, בַּעֲנָה. יש להניח שמי שחתם היה ראש המשפחה או גדול בניה. למעשה אלה היו מנהיגי העם באותו דור. התרשתא חתם ראשון בהיותו המושל העליון, אחריו הכהנים החשובים, אחריהם הלויים החשובים ובסוף חתמו ראשי העם. נראה שהם חתמו יחד כחלק מגוף אחד. יש אומרים שזו הייתה רשימת הבסיס של חברי בית הדין הגדול שנקרא אחר כך 'כנסת הגדולה'.
פסוק כט:וּשְׁאָר הָעָם – הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם, הַשּׁוֹעֲרִים, הַמְשֹׁרְרִים, הַנְּתִינִים וְכָל־הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת ובא אֶל־תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, נְשֵׁיהֶם, בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם, כֹּל מי שיוֹדֵעַ ומֵבִין בתורה,
פסוק ל:כולם מַחֲזִיקִים עַל, מחזקים את ידי אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם, המנהיגים הגדולים, וּבָאִים בְּאָלָה, בקללה וּבִשְׁבוּעָה, התחייבו. לא כולם חתמו, אבל הם הסכימו והצטרפו לתוכן המגילה שעליה חתמו המנהיגים, לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד־הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו. את זה קיבלו על עצמם כחוק המדינה. מכאן מתחילים סעיפי החוקה, שחלקם כלליים יותר וחלקם פחות:
פסוק לא:וַאֲשֶׁר לֹא־נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ.
פסוק לב:וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הגויים הַמְבִיאִים אֶת־הַמַּקָּחוֹת, הסחורות הנלקחות בכסף, הנקנות, וְכָל־שֶׁבֶר, תבואה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר, לֹא־נִקַּח, נקנה מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ, בחגים ובמועדים. זוהי הפעם הראשונה שמופיע בפירוש איסור מסחר בשבת, אף על פי שברור שהיה קיים גם בימי הבית הראשון. האמנה קובעת לא רק שהשבת תישמר באופן כללי ושהמסחר בתוך העיר יושבת, אלא גם שיימנעו מלקנות מידי הגויים בשבת. וְנִטֹּשׁ אֶת־הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, לא נעבד בה את האדמה, וניטוש, נבטל את מַשָּׁא כָל־יָד, החובות. שמיטת כספים היא חלק מדיני השנה השביעית.
פסוק לג:וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת. אנחנו מקבלים על עצמנו התחייבויות נוספות: כל אחד מאתנו מתחייב לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית, שליש הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לצורכי עֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. סכום התרומה הקבועה למקדש השתנה במשך הדורות.
פסוק לד:השקלים הללו נצרכו לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת, לחם הפנים, שעשייתו הייתה מורכבת, וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד, העולה הקרבה בכל יום בבוקר ובערב ומנחת הנסכים מתלווה לה, ולקרבנות הַשַּׁבָּתוֹת, הֶחֳדָשִׁים, לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת, קרבנות החטאת הבאים לְכַפֵּר עַל־יִשְׂרָאֵל, וְלכֹל מְלֶאכֶת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ.
פסוק לה:וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל־קֻרְבַּן הָעֵצִים, קרבן זה כולל את הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם וְהָעָם, לְהָבִיא עצים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ, לְבֵית־אֲבֹתֵינוּ, לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, בזמנים קבועים שָׁנָה בְשָׁנָה כדי לְבַעֵר, להבעיר את האש עַל־מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. כיוון שהאש בערה תמיד, נזקקו לכמות גדולה של עצים. על כן הטילו גורלות על בני העם שיספקו את העצים כל אחד בתורו. בַּתּוֹרָה.
פסוק לו:וּלְהָבִיא אֶת־בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל־פְּרִי כָל־עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה', כאמור בתורה כמה פעמים.
פסוק לז:וְאֶת פדיונות בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ, וּבכורות בְהֶמְתֵּנוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֶת־בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ, לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ.
פסוק לח:וְאֶת־רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ, החלה המופרשת מן הבצק בזמן הלישה, וּתְרוּמֹתֵינוּ מן הדגן וּמפְרִי כָל־עֵץ תִּירוֹשׁ, יין וְיִצְהָר, שמן נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל־לִשְׁכוֹת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ, וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ, המכונה 'מעשר ראשון' יינתן לַלְוִיִּם, וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים, המקבלים את המעשרות בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ.
פסוק לט:וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן־אַהֲרֹן נמצא עִם־הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם, כאשר הלויים יעשרו, וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת־מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר, החלק העשירי ממעשר הלויים לְבֵית אֱלֹהֵינוּ, אֶל־הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר. והוא יינתן לכהנים ככתוב בתורה.
פסוק מ:כִּי אֶל־הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת־תְּרוּמַת הַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, הן התרומות הבאות מישראל ישירות לכהנים, הן 'תרומת המעשר' שהלויים מרימים מהמעשרות שהם מקבלים. וְשָׁם יהיו כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים, ובכך לֹא נַעֲזֹב, נזניח אֶת־בֵּית אֱלֹהֵינוּ.