אכול בני דבש כי טוב ונופת מתוק על חכך, כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת (משלי כד, יג-יד)שלמה המלך ע"ה המשיל החכמה שהיא תענוג שכלי לדבש שהוא תענוג גופני וכן הוא תמיד נוהג ברוב דבריו בספר משלי לדבר ע"י משלים כדי שיזהיר האדם שיוכיח שכלו לטבעו, לפי שהאדם כלול משני דברים שכל וטבע וא"א לו שיוכיח שכלו לטבעו כי אם ע"י משל מעין הדברים המורגשים אשר הטבע שקוע בהם, וידוע כי חלקי הנבראים השפלים ארבעה זה למעלה מזה והם הדומם והצומח והחי והמדבר, הדומם הם ההרים והגבעות ואין לחלק זה נפש כלל לא צומחת ולא נפש התנועה אף כי נפש שכלית. למעלה ממנו הצומח יש לו יתרון מעלה על הדומם לפי שיש בו נפש צומחת. למעלה מן הצומח שאר בעלי חיים שיש להם נפש התנועה ונפש הצומחת, למעלה מבעלי חיים שאינם מדברים הוא האדם שהוא כולל את כלם בנפש הצומח ונפש התנועה שבו ויש לו יתרון על כלם בנפש השכלית. וכן תמצא סדר הויתם בבריאתם במעשה בראשית, הדומם הוא שכתוב (בראשית א) ותראה היבשה, הצומח הוא שכתוב אחריו תדשא הארץ, החי הוא שכתוב ביום חמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה, המדבר הוא שכתוב ביום ששי נעשה אדם בצלמנו כי הנבראים השפלים תמצא אחרון אחרון משובח בהפך מן הנבראים העליונים שהם ראשון ראשון משובח, האור ביום ראשון, הרקיע ביום שני שהוא למטה מן האור, והמאורות ברביעי שהם למטה מן הרקיע.
ולפי שהאדם משותף עם הצומח בנפש הצומח ועם הבהמה בנפש התנועה לכך הוצרך להיות לו נפש שכלית להחכימו ולהורות אותו דרך השכל כדי שיתגבר שכלו על טבעו. הא למדת כשם שנתעלה הצומח על הדומם כך נתעלה החי על הצומח והמדבר על החי, ואף ע"פ שזה ברור ומוחש לעינים עוד יורונו הכתובים בזה הוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, ועם היתרון הזה שהוא השכל יבחן ערך השכל וערך הטבע כל אחד מהם באיזה מדרגה הוא וכאשר האדם מגביר שכלו על טבעו הנה הוא מלאך ה' צבאות וכאשר יגביר טבעו על שכלו נמשל כבהמות נדמו, ומזה יזהיר דוד המלך ע"ה את האדם שימשך אחר השכל, הוא שאמר (תהלים לב) אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני, ויזהירנו עוד שלא ימשך אחר הטבע הוא שאמר אחריו (שם) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך.
והנה שלמה הודיענו בספר משלי תועליות השכל ונזקי הטבע והוא שהטבע מתעצל מלבקש מאכל ומשתה ומלבוש ודירה שהם פעולות הכרחיות והשכל מוכיחו שיזדרז במוכרח ומראה לו אחרית הדברים, והוא כי עם המאכל ינצל מן הרעב ועם המלבוש ינצל ויסתתר שלא יעמוד ערום ועם הדירה ינצל מן הקור והחום כי השכל יודע ומבחין כל זה ואין הטבע יודע בזה כלום, ועל זה אמר שלמה (משלי יב) לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ, באורו איש רמיה לא יתקיים בידו ממונו ולפי שדרך הצייד לשרוף כנפי העופות כדי שלא יברחו לכך יאמר כי הגונב ועולה בצידו לא יגיע לחרוך כי יברח ממנו העוף טרם שיחרוך והוא משל למקבץ ממון שלא כדין כי לא יצליח, ויחרוך מן (דניאל ג) ושער ראשיהן לא התחרך, אבל ההון היקר לאדם והמתקיים בידו שתהיה לו מדת החריצות. הטבע מבקש הגזלה והגנבה והאונאה והפעולות האלה יערבו לו לעשות והסבה בזה שהוא מרגיש בעצמו הצורך והדוחק שיש לו, והשכל מעוררו ומוכיחו בזה ומראה לו התכלית כי יגיע לו מזה בושה ופגם וחרפה בעוה"ז והעונש החמור לעוה"ב, ועל זה אמר שלמה (משלי כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. הטבע מבקש השמחה והשחוק והמשגל והסבה בזה הוא ענין התאוה הנטועה בו לקיום המין וימצא מתיקות במלאת ספק תאותו והשכל יוכיחנו ומראה לו התכלית כי המתיקות ישוב לו למרירות, ועל זה אמר שלמה (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, הזכיר חרב פיות כי לא יוכל האדם להמלט מן הנזק כחרב שיש לה שתי פיות שינזק בזה או בזה, כן הנמשך אחר הטבע לא יוכל להמלט מנזק הטבע שלא יענש בעוה"ז או בעוה"ב, ומפני שכל בעל חוש וכן הבהמות והחיות כשיראה האש יברח ממנו לפחדו פן ישרף בה, גם יברח מן המים העמוקים לפחדו פן יטבע בהם גם אם ישמע קול מבהיל יברח ויתחבא מפני הפחד וכל זה בטבע, על כן יודיע השכל לטבע כי כן יש לו להשמר אם יראה פעולה רעה שיברח ממנה או ישמע דבר שאינו ראוי שיברח וילך לו, ויביא ראיה מהנהגתו וטבעו שהרי הוא בורח מן האש השורפת ומן הבור ומן הנהר העמוק, ועל כן יזהיר שלמה תמיד על הענינים השכלים וישא עליהם משל במשלים הטבעיים. הבטחון בהקב"ה ימשיל למגדל עוז הוא שאמר (משלי יח) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, לפי שבדרך הטבע המתפחדים מן האויב ישגבו במגדל עוז ושם חושבים עצמם בטוחים, וכשם שהטבע יודע זה ורואה אותו תמיד כן יש לו לדעת שהבוטח בשמו יתברך הוא יושב לבטח כיושב במגדל ויותר ממנו כי בו ירוץ כלומר בשם ה' ירוץ הרץ ונשגב מן הצרה מה שאין כן במגדל שלא ישגב שם מן הצרה לפעמים כי אפשר שהאויבים יתיצו המגדל ואין היושבים שם נשגבים מצרתם. לבו של מלך ביד הקב"ה נמשל לפלגי מים הוא שאמר (שם כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו'. בחטא הגזלה הביא משל עופות הנלכדים ברשת לחמדת התבואה שרואים בתוכו והחמדה ההיא תביאנו למות בהלכדו ברשת כן הגוזל הזה חמדת הממון תביאנו למות ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (שם א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ובחטא הזנות הביא משל לנפילת הבור העמוק הוא שאמר (שם כג) כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה וכתיב (שם כב) שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפל שם. וחטא מגלה סוד המשילו לקריה שאין לה חומה הוא שאמר (שם כה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וחטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא ישרף וזהו שאמר (שם ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, הזכיר המשל בשני ענינים חתיית האש בחיקו הוא משל על הנגיעה באחד מאבריה בלבד כי אע"פ שאין גופו נשרף בגדיו נשרפים, וההולך על הגחלים משל אל הביאה ממש זהו שאמר כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה כלומר מדינה של גיהנם, ולמדנו בפירוש שאי אפשר לו מבלתי עונש או בשרפת בגדיו על המגע בלבד או בשרפת גופו בגיהנם על הביאה, וכל זה כדי לקרב הטבע לצד השכל שהם רחוקים זה מזה ויש ביניהם הפרש גדול כהפרש שיש בין האור ובין החושך, זהו שאמר הכתוב (קהלת ב) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הטבע אינו מבחין רק מה שהוא לפניו אינו מתבונן ומשגיח באחרית הדברים כי מי שזורע החטה כמה הוא חסר בעיני הטבע כי הוא טומנה בקרקע ומשחית אותה והטבע היה רוצה לאוכלה ולא ללכלך אותה ולהטמין הדרה ויפיה, אבל השכל ייסרנו ויורנו אחרית הידיעה כי עם זה יעמיד אדם כיוצא בו ויוסיף על מדה אחת כמה מדות שאם לא כן יכרת מן התבואה וימותו הבריות. וראיה מן הכתוב כי השכל מתבונן באחרית הדברים הוא שכתוב (דברים לב) לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם.
ואל הכוונה הזאת תאריך התורה בספורי הדורות ללמד על אחרית הצדיקים שהיו נמשכים אחר השכל ואחרית הרשעים הנמשכים אחר הטבע כענין ספור דור המבול שנאבדו במבול לפי שהיו רשעים והצלת נח ובניו מן המבול לפי שהיו צדיקים כי השכל הוא המשגיח ומבין אחרית כל דבר, הטבע בוחר לדבר כזבים ולשון הרע אוהב המנוחה והעצלה מואס הצדקה מפחד פן יורש ומואס התענית פן יחלה ומואס החכמה כדי שלא יטרח ולא יתעמל בה, והשכל יזהירנו להמנע ממין המנוחה והעצלה, ועל זה אמר שלמה (קהלת י) בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, וכתיב (משלי כ) מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ימנע ממנו לדבר כזבים שנאמר (שם ו) יפיח כזבים עד שקר ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ומנע ממנו לשון הרע הוא שאמר (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יצוה עליו שישתדל במדת הצדקה הוא שאמר (שם יא) וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) יש מפזר ונוסף עוד, והודיענו שבשביל נתינת הצדק לא יחסר ממונו הוא שאמר (שם כח) נותן לרש אין מחסור, יצוה עליו שישתדל בלמוד החכמה כי הוא המכיר ערכה לא הטבע, וגלה לנו שעם החכמה יקנה לו שכר באחריתו בעוה"ז ובאחרית נפשו בעוה"ב, אחריתו בעולם הזה הוא שאמר שלמה (שם יט) שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך, באחרית נפשו לעוה"ב הוא שאמר שלמה (שם כד) כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית, למדנו שלמה כי החכמה שאדם יודע היא לנפשו כי לא אמר דעה לך חכמה אבל אמר דעה חכמה לנפשך כלומר כי היא לנפשך, אם מצאת אותה כלומר אם השגת אותה, ויש אחרית ותקותך לא תכרת, באר בכאן כי הגמול והשכר הוא נצחי לא יפסד לעולם. וקשור שני הכתובים כן כי כשם שאכילת הדבש הוא טוב לגוף ומתוק לחיך כן דעה חכמה שתשתדל בה ותמצאנה מתוקה והתועלת ההיא תהיה לנפשך. ומה שהמשיל החכמה לדבש ולא לשאר המטעמים הטעם בזה לפי שחוש הטעם מרגיש המתיקות והדבש הוא ממזג הכבד כי הכבד הוא חם ולח והדבש ג"כ חם ולח, ועל כן תתעורר אליו התאוה הנטועה בכבד יותר מזולתו ויתאוה האדם אליו מכל המטעמים כי מזג הדבש במתיקותו הוא נאות למזג הכבד, ועל כן המשיל שלמה החכמה לדבש ויאמר כשם שגופך מרגיש מתק הדבש כן יתחייב שתרגיש נפשך מתק החכמה ועל כן אמר כן דעה חכמה לנפשך כי אין תועלת הדבש רק לגוף ותועלת החכמה היא לנפש, אם מצאת החכמה ויש אחרית שהחכמה תועיל לך בעוה"ז ובעוה"ב, מה שאין כן בדבש שאין תועלתו ותשמישו כי אם בעולם הזה, ותקותך לא תכרת שהחכמה קיימת לעולם מה שאין כן בדבש ושאר המטעמים שהם נכרתים ופוסקים אבל החכמה אינה פוסקת לעולם וזהו ותקותך לא תכרת, ומה שהמשיל החכמה לדבש לפי שאין אצלנו מאכל יותר מתוק מן הדבש, אמנם החכמה מתוקה יותר וכן אמר דוד אביו (תהלים יט) ומתוקים מדבש ונופת צופים, אך בידינו להביא משל אלא מן הדברים המורגשים הנמצאים בינינו והכוונה לומר כשם שהגוף מתענג מטעם הדבש כן הנפש מתענגת בתענוג החכמה, וכן מצינו במתן תורה (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, המשיל תענוג ראית פני שכינה שהיא האכילה הרוחניית לתענוג אכילה ושתיה, וכן היתה עמידת משה בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה כי היתה נפשו מתענגת בעדון שהיה גופו מתקיים בו כענין האדם שאוכל ושותה ונפשו מתקיימת בו במזון גופו, והמעלה הזאת למשה זכה בו ק"כ יום מששה בסיון עד יום הכפורים שבו הוריד לוחות שניות כיצד בששה בסיון נתנה תורה למחרתו ביום השביעי עלה אל ההר עמד שם ארבעים יום שהם כלים בשבעה עשר בתמוז שבו ירד בשש שעות מן היום ושבר הלוחות, למחרתו ביום שמונה עשר שרף את העגל ודן את עובדיו, בתשעה עשר עלה אל ההר ועמד שם ארבעים יום שניים להתפלל על אותו עון והם כלים בראש חדש אלול ונאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני ועמד שם ארבעים יום שלישים לקבל לוחות שניות והם כלים ביום הכפורים, וכבר הזכרתי זה בסדר כי תשא, בו ביום הוריד הלוחות והיה יום סליחה וכפרה. כשעלה בר"ח אלול יום שני היה וכשירד ביום הכפורים יום חמישי היה ולכך קבעוה רבותינו יום דין שפעמים בשבת בתי דינין קבועים ויושבים, וזהו (ישעיה נה) דרשו ה' בהמצאו ראוי לדרוש בשני וחמישי כדי שיהיה נמצא כמו שעשה משה. למחרת יום הכפורים נצטוה על המשכן והוא ההקהל הנזכר כאן, וזהו שכתוב.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אותם. אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים, הקב"ה הזכיר למשה שני פעמים, תחלה הזכירו בפרט בסדר ויקחו לי, וחזר והזכירו דרך כלל בכי תשא בפרשה ראה קראתי בשם, שלישית הוא שהזכירו משה עתה לכל ישראל בדרך כלל וצוה אותם עליו באמרו וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו, רביעית הוא ספור התורה אחר מעשה הוא שכתוב ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה והזכיר על כל דבר ודבר ויעש ויעש, חמישית אחר שנשלמה כל המלאכה בפרשת (שמות לט) ויביאו את המשכן אל משה, והיה הענין להזכירו חמשה פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה כשם שמצינו שהזכיר הכתוב חמשה פעמים ישראל בפסוק אחד בסדר בהעלותך, הוא שכתוב (במדבר ח) ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש, והכל דרך חבה ומעלה. ודרשו רבותינו ז"ל למה זה דומה למלך ששלח בנו לבית הספר כשבא שאל אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתי ברי מבי ספרא. וכן דרשו רז"ל במה שהאריכה תורה בספור אליעזר שכל דבריו כפולים אמרו יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כל דבריו כפולים ובשנים ושלשה דפין היא אמורה וכמה מצות בתורה תלויות באות אחת ובתיבה אחת והן הן גופי תורה.
ובמדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על קהלת אהרן דכתיב (שמות לב) ויקהל העם על אהרן, תבא אמירת משה דכתיב ויאמר אליהם משה ותכפר על אמירת אהרן שנאמר (שם) ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים, תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל יבא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל.
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. וסמיך ליה ששת ימים תעשה מלאכה בא ולמדך כי אלה הדברים של מלאכת המשכן צוה ה' לעשות אותם בששת ימים ולא ביום השבת לפי שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. ומה שאמר תעשה מלאכה ולא אמר תעשה לנוכח להורות שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן תעשה ע"י אחרים ובזמן שאין עושין רצונו תעשה אתה בעצמך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, וכן במשמע תעשה אתה אפי' לאחרים.
וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון. לא מצינו שהזהיר משה על השבת בכאן כמו שנצטווה בפרשה של מעלה שיאמר להם ושמרתם את השבת אך את שבתותי תשמורו, ע"כ נראה לי שנרמז לנו בכאן שאין לגלות ענינים נסתרים בהמון ולכן הזכיר למעלה אך את שבתותי תשמרו שהם רמז לזכור ושמור, ואמר ושמרתם את השבת ולא אמר את יום השבת לפי שהוא בשבת העליונה וכן ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כמו שרמזתי שם וענינים נסתרים אלה הנכללין במצות שבת נצטוה משה מפי הקב"ה לגלותם ליחידי ישראל ולכך הזכיר שם דבר אל בני ישראל שיודיע להם ענין השבת בנגלה ובנסתר, אבל כאן משה ידבר בהמון לכל עדת בני ישראל האנשים והנשים, ועל כן לא הזכיר מרמזי השבת העליונה ומן הנסתר שבה דבר ולא רצה לדבר להם כי אם בפשט המצוה בנגלה שבת בלבד ובדרך קצרה, והנה משה פתח לנו פתח מתוך דבריו להעלים סתרי התורה. ועוד ראיה ממה שדרשו במסכת מגילה על אונקלוס כשתרגם החומש יצאה בת קול ואמרה מי הוא שגלה סתרי לבני אדם, ואם בתרגום החומש כך ק"ו למי שמרחיב באור יותר בסתרי התורה בפני ההמון שהוא נקרא מגלה סתרים ורכיל מגלה סוד.
כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור, והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה.
יביאה את תרומה ה', כבר הזכרתיו בסדר ויקחו לי.
ויצאו כל עדת בני ישראל וגו' ויבאו. הכתוב הזה יורה זריזותם של ישראל כי הביאו הנדבה בזריזות ובחריצות והנשים קדמו וזהו לשון הכתוב.
ויבאו האנשים על הנשים. כי לשון על הנשים יורה כי הנשים באו שם בתחלה וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחלה, וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן שכן כתיב (שמות לב) ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, וכתיב (שם) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא אמר באזני נשיהם כי לא רצו הנשים בכך, והוא שרמז שלמה על זה (קהלת ז) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, ירמוז למה שכתוב (שמות לב) אלה אלהיך.
אבל עתה בענין המצוה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן והם הם עקר שמחתן וחמדתן והביאו חח ונזם וטבעת עגיל וכומז כל כלי זהב וקדמו במצוה הזאת לאנשים כי כן יורה לשון על כלשון (ישעיה ז) נחה ארם על אפרים כי המלחמה ההיא לאפרים ואפרים היו בתחלה שם.
ובפרקי ר' אליעזר נתן הקב"ה לנשים שכרן בעוה"ז ובעוה"ב לפי שהיה זה בר"ח, בעוה"ז שמשמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ובעוה"ב שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנאמר (תהלים קג) המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. ומה שאמר הכתוב כל נדיב לב הביאו חח ונזם והנשים הן המביאות, יראה לי ענין הכתוב שהוא כאלו הוא מסורס ושעורו ויבאו האנשים כל נדיב לב על הנשים שהביאו חם ונזם. ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן, כי לא היה התכלת והארגמן מצוי אצל הכל אלא למקצת אנשים חשובים שבהם. והזכיר עוד וכל אשר נמצא אתו עצי שטים כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים.
כל מרים תרומת כסף ונחשת. הכסף ואין צריך לומר הנחשת שכל אחד מהם היה מרובה יותר מן הזהב, כי הזהב לא היה מצוי כי אם אצל הנשים בתכשיטיהן והכסף והנחשת מצוי הרבה אצל רוב האנשים בכלים ובמטבע, ועל כן הזכיר בכסף ובנחשת לשון תרומה, והזכיר בזהב לשון תנופה למעלה וחשיבות כי המתנדב הזהב ינופף ידו לעלוי נדבתו גם המקבלים אותה יפרסמוה לפרסם על מעלת המתנדב, ואע"פ שמצינו לשון תנופה בנחשת והוא שכתוב (שמות לח) ונחשת התנופה שבעים ככר, הזכיר בו הכתוב לשון תנופה לחשיבות הנחשת ההוא כי היה נחשת ממורט ומזהיר מאד והנה הוא יקר וחשוב הרבה כי הזהב מצוי יותר ממנו.
וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. מכאן שאין ראוי להיות חכמת האשה אלא במטוה ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר (דברים ו) ושננתם לבניך ולא לבנותיך ואמרו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות.
וכן דרשו ביומא פרק שעירי יום הכפורים וכל אשה חכמת לב בידיה טוו אין חכמה לאשה אלא בפלך.
והנשיאים הביאו את אבני השהם. לפי שדרך הנשיא שמתגאה על העם כענין שכתוב במלך (שם יז) לבלתי רום לבבו מאחיו, לכך הביאו הנשיאים אבנים שיהיו על לב אהרן כדי שיתכפרו על גובה לבם ולכך הזכיר בנדבתם ה"א הידיעה כלומר אבני השהם ואבני המלואים שחסרו ישראל, וכוונת הנשיאים היתה שיתנדבו הכל ראשונה למלאכת המשכן ושישלימו הם אחר כך מה שיחסרו כל ישראל, ואע"פ שהיתה כונתם לטובה נחשב להם לחטא ולחסרון לפי שהיו סומכין על הדבר הזה כי אולי היו ישראל מביאים האבנים ולא תשלם כונתם כי היו משלימין את הכל ולא יהיה לנשיאים חלק במצות המשכן ולכך תמצא והנשיאים חסר והנשאם כתיב, ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה ואינו קודם ומפני זה נכתב שמם בחסרון.
ויש שפירש כי אבני השהם ושאר הדברים בדרך נס באו לישראל וכדי שתהיה מלאכת המשכן נשלמת הביאום ענני כבוד לתוך אהלו של משה וזהו לשון והנשיאים הביאו מלשון (תהלים קלה) מעלה נשיאים מקצה הארץ.
מלא אותם חכמת לב. נתיבות החכמה הם ל"ב כנגדם נצטוינו במצות ציצית שיש בה ל"ב חוטים ח' לכל כנף וכנף וכאשר אבאר שם במקומו בפרשת ציצית בעזרת השי"ת.
וכן נאמר בספר יצירה בל"ב נתיבות פלאות חכמה, ומפני שהחכמה נעלמת מן ההשגה לכך הזכיר בה לשון נתיבות כי לשון דרך הוא רחב אבל נתיב הוא צר עד מאד, ומזה אמר הנביא (ירמיה ו) עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם, הזכיר לשון עמידה בדרך שהוא רחב וכן הבטה שאמר וראו אבל בנתיב שהוא צר מזכיר לשון שאלה ואמר ושאלו.
והנה מרוב העלמת החכמה אי אפשר להשיג שרשה כי אם ע"י הנתיבות כדמיון חוטי השלהביות שהם נתיבות לגחלים וע"י חוטי השלהביות אדם רואה את הגחלת, וכן בדמיון החוט הנמשך מן הפקעת שע"י החוט ילך אדם למקום הפקעת, וכן בדמיון הסעיפים שבאילן ששורש האילן מחופה תחת הקרקע ולא נודע מקומו וע"י הסעיפים והגידים הנמצאים מתחת מחילות הקרקע ילך האדם אחר השורש וימצאנו, וכשהזכיר כאן חכמת לב הכל להגדיל ולהאדיר מעלת בצלאל ואהליאב כי הוא כאלו אמר מלא אותם חכמת השכינה, כענין שכתוב (בראשית ו) ויתעצב אל לבו, וכענין שאלת המלך שלמה (מלכים א ג) ונתתה לעבדך לב שומע, וכן כתיב (שם ה) וה' נתן חכמה לשלמה, ולפי שהיו שניהם גדולי האומנים וראשי החכמים העושים במלאכה לכן המשיל הכתוב חכמתם לחכמת השכינה. והזכיר מלת בהמה בתוספת ה"א והיה לו לומר בהם, והענין מפני שהמשיל חכמתם כבר לחכמת השכינה והשכינה נרמזת באות ה"א כאשר הזכרתי לך הרבה פעמים, וממנה תבא החכמה והתבונה בהם, או אולי לא הזכיר הלשון בהם לפי שאי אפשר לבשר ודם להשיג תכלית החכמה ונמשל כבהמות נדמו נבער כל אדם מדעת ומהשיג אפי' בקצות דרכי החכמה וכענין שכתוב (תהלים צב) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולומר כי אף האיש שהוא גדול בחכמה בער הוא תרגום בהמה בעירה, והנה הוא נחשב כבהמה אצל חכמת השכינה.
ובתנחומא וימלא אותו רוח אלהים לא תאמר בצלאל בלבד אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת, ולא תאמר בבני אדם אלא אפי' בהמה וחיה ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל, ע"כ.
