פסוק א:ובינתיים בתחתית ההר — וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ, התעכב מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר. גם אם משה הודיע שיחזור כעבור ארבעים יום, היתה, מן הסתם, אי־הבנה לגבי חשבון הזמנים. וַיִּקָּהֵל, נאסף הָעָם עַל אַהֲרֹן, העם פנה לאהרן, משום שהכירוֹ כבן הלוויה של משה וכנביאו עוד ממצרים. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, ישות אלוהית כלשהי, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם — לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: אם ברצונכם לעשות מעשה כזה, עשו אותו כראוי — פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, הזהב הזָּמין לכם בתכשיטיכם, וְהָבִיאוּ אֵלָי.
פסוק ג:וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.
פסוק ד:וַיִּקַּח מִיָּדָם את הזהב, וַיָּצַר, עיצב אֹתוֹ בַּחֶרֶט, כלי אומנות המשמש צורפים, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, מותך ויצוק. וַיֹּאמְרוּ כל הנוכחים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק ה:וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר. אהרן מדגיש שהחג ייחגג לה'.
פסוק ו:וַיַּשְׁכִּימוּ כל העם מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ— מביטויי החג, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק, לשחק משחק בעל אופי תחרותי או מיני.
פסוק ז:ובאותו זמן — וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד מן ההר, או: מגדולתך. אתה יושב במחיצתי ומצוי בדרגה הגבוהה ביותר שילוד אשה הגיע אליה, אך בינתיים אירעו למטה דברים המצריכים אותך לרדת ממדרגתך — כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק ח:סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ:" אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ".
פסוק ט:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף, עיקש הוּא. עיקשותם היא שאטמה אותם בפני ציות לאיסורי המפורשים.
פסוק י:וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם, אכעס עליהם וַאֲכַלֵּם, אשמידם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. במקום שעמי יהיו בני אברהם, יצחק ויעקב — הם יהיו בניך, משה. אין בכך סתירה להבטחה הקודמת לאבות, שכן אתה יצאת מהם.
פסוק יא:וַיְחַל, התחנן, ואולי אפילו הביא את עצמו לידי חולי, מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה?
פסוק יב:ומשה מנמק: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר: " בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה "?! אם יישמד העם שרוכז במחנה הזה, יניחו המצרים שה' כעס עליהם מראש, ועל כן שלחם למדבר, מקום המזומן לפורענויות. אשר על כן, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם, והתחרט עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.
פסוק יג:נוסף על כך, זְכֹר לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ. לא נשבעת להם בדבר חולף אלא בשמך ובעצמך. וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: " אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם — וְנָחֲלוּ אותה לְעֹלָם". הרי הבטחתך לאבות שתחוס על בניהם, שתרבה אותם ושתנחילם את הארץ, לא נכרכה בשום תנאי.
פסוק יד:וַיִּנָּחֶם, שינה כביכול את דעתו ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.
פסוק טו:וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם באופן פלאי, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.
פסוק טז:וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, ולא יצירתו של בשר ודם. וְהַמִּכְתָּב, הכתיבה מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת על ידו עַל הַלֻּחֹת. עתה, ברדת משה מן ההר, הוא פגש את יהושע.
פסוק יז:וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה, בתרועתו, ברעשיו. וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה: קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. הקריאות, הצעקות והמהומה נשמעים כקולות מלחמה.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר לו משה: אֵין קוֹל עֲנוֹת, היענות, עזרה של גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת, היענות של חֲלוּשָׁה. טעית בזיהוי הקולות. אילו היתה זו מלחמה, היו נשמעים קולות תרועת המנצחים הגיבורים, וקולות סבלם ובכיים של המפסידים החלשים. אינני שומע לא את אלה ולא את אלה. קוֹל עַנּוֹת, קול רם אחר, שאין בו ביטויים אלו; או: קול זמרה ומצהלות אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.
פסוק יט:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, הריקודים שמסביבו, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר, על האבנים שהיו בתחתיתו.
פסוק כ:וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף אותו בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, השחית אותו לחלוטין. וַיִּזֶר, משה פיזר את שיירי העגל עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כדי לבזותו ולבזותם, כאילו אמר להם בכך: הרי אלו אלוהיכם — אִכלו ושתו אותו, ולבסוף גופכם גם יפריש אותו.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה, כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה? מה עוללו לך שנאלצת לעשות זאת? או: מה הביא אותך לגרום להם לחטוא בחטא כה חמור — האם שנאת אותם עד כדי כך שהחלטת לסכנם בהשמדה?!
פסוק כב:וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן: אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אל תכעס. אהרן היה מבוהל מאוד מעצם העניין ומדברי משה, שהרי כוונתו היתה תמימה — אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְמצב רָע הוּא.
פסוק כג:וַיֹּאמְרוּ לִי: " עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם — לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו ֹ".
פסוק כד:וָאֹמַר לָהֶם: " לְמִי זָהָב?" והם הִתְפָּרָקוּ, הסירו את תכשיטיהם, וַיִּתְּנוּ לִי את הזהב, וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, ובלא שהתכוונתי לצורה הזו — וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. ייתכן שאחרים התערבו בעיצוב העגל, ואולי היו מעורבים גם כוחות כישוף בכך.
פסוק כה:וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ, בלתי מאורגן, אינו מכוון מטרה הוּא. עיכובו של משה, חגיגות העגל, ירידת משה והשמדת העגל — כל אלו גרמו לבלבול. כִּי פְרָעֹה, פרעו, גילה את קלונו, או: גרם להריסה ולעזיבה אַהֲרֹן. הוא שגרם לעם את הבלבול ואת החטא בפועל, לְשִׁמְצָה, כך שיגונו בְּקָמֵיהֶם, בפי השונאים הקמים עליהם. העבודה הזרה היא מקור חרפתם של ישראל, וביותר — בחירתם בעגל.
פסוק כו:לנוכח פראות הפולחן האלילי והאורגיה שהתלוותה אליו הבין משה שעליו לחדש את אחדותו של העם, ולחזק את הוודאות במנהיג ובדרך. וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר: מִי שנאמן לַה' ומוכן להילחם למענו — יבוא אֵלָי !וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי, שבטו שלו בגלל הקִּרבה אל משה או מכוח אישיותם והתנגדותם הטבעית לפולחן העגל.
פסוק כז:וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ. התכוננו למלחמה או לפעולת עונשין תקיפה. עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אפילו אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. בשל הפריצות והפראות שפשתה במחנה צֻוו הלוויים לעבור במחנה ולהרוג את כל מי שיעמוד כנגדם בלי להתחשב בשיקולים כלשהם.
פסוק כח:וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. שבט לוי לא היה שבט גדול מבחינה מספרית, אבל עובדי העגל לא התנגדו התנגדות פעילה. הם היו שרויים במפח נפש ובהכרה בחטא ובתוצאותיו, שהרי עתה כבר לא מצאו משמעות בעגל או צידוק לפולחנו. פעולתם של בני לוי לא היתה בגדר ענישה לכל החוטאים, אלא היא ביטאה את שמירת האמונים של אנשים מן המחנה לה' ולתורתו.
פסוק כט:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִלְאוּ יֶדְכֶם, התמנו לתפקיד הַיּוֹם, והֱיו משרתים לַה', כִּי אִישׁ, כל אחד מכם היה מוכן להכות אפילו בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו, מבלי להתחשב ברגשות, במעמדות ובקרבת בשר, וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. מה שעשיתם לא היה שלילי או פעולה סתמית המביעה נאמנות; זה היה מעשה נחוץ ובעל חשיבות עליונה, שהודות לה תזכו לברכה.
פסוק ל:וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' לבקש עליכם רחמים. אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.
פסוק לא:וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב בדרגות שונות — מאנשים שלא היו מעוניינים מאוד, למי שהתלהבו ממציאת תחליף למשה ועד לאלה ששמחו בהזדמנות לחזור לנוסח העבודה הזרה הישן.
פסוק לב:וְעַתָּה, אני מפציר בך: אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, תסלח להם — מוטב, וְאִם אַיִן, לא תמחל — מְחֵנִי, מחק אותי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, ספר החיים, כלומר המת אותי, או: התורה. אם מתן תורה נתפס בעיניך עתה ככישלון, אף אני כישלון, וראוי להימחק ממנה.
פסוק לג:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לא אמחק אותך. רק את מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי— אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי, מספרי החיים, ממהלכה הכולל של ההיסטוריה.
פסוק לד:וְעַתָּה, קיבלתי את טענתך, ולכן לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. דבר לא השתנה. הייעוד נמשך, ועליך להמשיך ולהוביל אותם לארץ כנען. אולם מכאן ואילך הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ. עם ישראל יהיה כפוף למלאך, לשליח מטעמי, והוא ידאג לשלומם ולטובתם. וּבְיוֹם פָּקְדִי, פקודתי, יום הסיכום והזיכרון שבו ייגזר הדין — וּפָקַדְתִּי, אזכור עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. הרי רבים חטאו במעשה, רבים חטאו בעידוד, היו שחטאו במחדל גמור, וכאלה שחטאו באדישות. הם ייענשו על כך בתשלומים חלקיים בלבד, אבל חטא העגל עצמו לא יימחק עד עת קץ.
פסוק לה:וה' התחיל מיד להיפרע מן החוטאים בעצמו — וַיִּגֹּף, הכה למוות במגפה ה' אֶת הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.
