אל תבהל על פיך וגו'. יש מן המפרשים דפירשום בטענת מודעא שהי"ל לישראל ואני בעניי אפרשם עם קצת הקדמות ויען בדרושים הארכנו בעניותנו בענינים אלו כאן אזכיר ברמז ההקדמות הנצרכות לנו בס"ד. כבר נודע דאמרו בפ' רבי עקיבא דאשר כפה עליהם ההר מזה יש טענת מודעא רבא לאורייתא והדור קבלוה בימי אחשורוש והקשה הרשב"א דאיך נתחייבו גלות ונחרב הבית ותירץ דנתן להם א"י בעבור ישמרו חקיו וליכא מודעא והקשה עליו מהרח"א דיוציאם מהארץ ודי ואמאי נענשו ולא קשיא מידי דכיון דקבלו התורה וענשיה בעבור מתנת הארץ ועברו נתחייבו מיתה ומן הדין ח"ו לעשות כליה וברוב רחמיו שפך חמתו. עוד הקשה מהרד"ך דהנאנס צריך שיאמרו בלבו היום וישראל במעמדם על הר סיני לא אמרו היום ותירץ דשאני הכא דה' יודע מחשבות ומסתפי לומר בלבם היום. ועתה נבא לקראין. אל תבהל לא תהיה נבהל על תורה שבע"פ וזהו על פיך לומר יש לי מודעא ואני אנוס. ולבך שלא היה נכון אל ימהר להוציא דבר שיש לך מודעא ולא אמרת היום. לפני האלהים דמאחר שהוא לפניו אין לומר היום כי הוא יודע תעלומות לב. שמענה ואתה דע לך כי הכל הבל. חדא כי האלהים בשמים והוא אלהי עולם ואם במעמד הר סיני כפה ההר גם עתה לא עבר האונס והס כי לא להזכיר. ועוד ואתה על הארץ זו ארץ ישראל וכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו וליכא מודעא על כן יהיו דבריך מעטים שאין לך שום טענה והן בכלל כאשר תדור נדר לבית האלהים אל תאחר לשלמו ומזה תקיש דכל התורה שקבלת בנדר ושבועה וכמה כריתות על תורה שבכתב ותורה שבע"פ כחדא שריין. ואמר עוד אל תתן את פיך לחטיא את בשרך לומר הן לו דנתחייבנו בעבור א"י ס"ס אם יעברו דינם לצאת הימנה כמו שהקשה מהרח"א ז"ל לז"א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך לשון חסרון דלא סגי ביציאת הארץ כי אם בעונשים ומיתות לחסר את בשרך דכבר נתחייבת. ואל תאמר לפני מלאך המשחית כי שגגה היא ח"ו שגגה יצאה לחייבם דזה אינו למה יקצוף האלהים על קולך וחיבל את מעשה ידיך שנגעת בכבוד ה' יתברך ועיין מה שפירשנו עוד בעניותנו בקונט' כסא דוד (דף י"ט). ואפשר עוד לפרש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואח"כ אמר למה יקצוף האלהים על קולך והענין הוא דכתב רבינו מהרח"ו ז"ל דכל דיבור שידבר האדם מוציא הבל חלק מנפשו וזה טעם איסור לדבר דברים בטלים כי הוא מחסר נפשו ובמ"א הארכנו בזה בס"ד. וז"ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך שלא תדבר דברי' בטלים כי הוא סבה לחסר בשרך ממש כי הוא הבל שיש חטא חסרון. וכנגד מדבר לה"ר וכיוצא לז"א למה יקצוף האלהים על קולך בדרך תמיהא ומרתח קרתח דמאחר דאפילו על דברים בטלים גורם רעה לעצמך מכ"ש דברים האסורים דאז לא סגי בחסור בשרך אלא איכא חרון אף וקצ"ף משנה לחבל את מעשה ידיך ודוק:
פסוק ח:
ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד. שמעתי מפי הרב המובהק כמהר"ם מזרחי זלה"ה בעל פרי הארץ שהיה מפרש עם מה שפירש רש"י על פסוק והארץ לעולם עומדת אלו הענוים וכו' ע"ש ואמרו פ"ק דסוטה ושאר דוכתי אריב"ל גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא שבזמן שבית המקדש קיים אם הקריב עולה שכר עולה בידו וכו'. אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כלם וז"ש ויתרון ארץ שהוא העניו בכל היא בכל מקום ובכל זמן. הלא תראה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לשדה בזמן החרבן דכתיב ציון שדה תחרש נעבד שמקריב קרבנות לפניו שהם עבודה כי בענותנותו מעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות וא"כ על ידי העניו נעבד הקדוש ברוך הוא בעבודת הקרבנות אפילו בחרבן עכ"ד ז"ל. ואפשר לומר על דרך זה באופן אחר דקיי"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומקריבין אעפ"י שאין בית וכתב הרמ"ע ז"ל מרז"ל דאליהו הנביא זכור לטוב מקריב תמידין בכל יום ואפשר שגנזו לו קופות מתרומות הלשכה כדי שיהיו באים משל צבור וכו'. ע"ש במאכ"ת ח"ג (סי' כ"ג). וידוע דארץ נקראת ארץ ישראל כמשז"ל ע"פ הנותן מטר על פני ארץ זו ארץ ישראל. וז"ש ויתרון ארץ פירוש ארץ ישראל בכל היא בכל זמן אף בחרבן דכתיב ציון שדה נעבד שיכולין להקריב ואליהו הנביא זכור לטוב מקריב בכל יום תמידין. ואפשר לרמוז ויתרון ארץ בכ"ל גימט' אליהו כי הוא העובד ומקריב:
פסוק י:
ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו. שמעתי במה שחקרו כי הנשמה לפני בואה לעולם הזה נהנית מזיו השכינה וכשתבא לעולם הזה והיא בסכנה עצומה עם היצר הרע והחומר העכור וחלאת זוהמת העולם הזה ויושביו ואם זכתה לעבוד את בוראו כמשפט כשתחזור לעולם הבא נהנית מזיו השכינה. ומאחר שכן מה טעם רצה הקדוש ברוך הוא שתבא לעוה"ז ותעמוד במקום סכנה וסוף סוף אחר כל הסכנות אם תזכה שכרה ליהנות מזיו השכינה כאשר היה בתחילה לפני בואה בעולם הזה ומרן ז"ל תירץ בזה דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ומשו"ה לפני בא הנשמה בעולם הזה אינה יכולה להסתכל מהבושה אבל אחר שעשתה והצליחה יכולה להרים ראש גם עינים לחזות בנועם ה' זהת"ד וז"ש ברבות הטובה בעולם העליון יש שפע נחלי אורות וכלם נהנים וז"ש רבו אוכליה וגם הנשמות קודם ביאתם בעוה"ז נהנית מזיו השכינה. וא"כ מצאה החקירה ומה כשרון לבעליה ומה מרויח בביאת העולם הזה לז"א כי אם ראות עיניו שאחר ביאתה אם זכתה עין בעין תראה ותהנה מזיו השכינה עד כאן שמעתי. ואפשר לצרף לזה מ"ש רבינו האר"י ז"ל בלקוטי תורה כי הוא יתברך ברא כל ד' עולמות אבי"ע ולקשר כלם ברא האדם כי יש בו מכל העולמות מבריאה נשמה מיצירה רוח שהוא חלק המלאכים ומעשיה נפש ואח"כ הוא יתברך נתן חלקו ויפח באפיו נשמת חיים וכשהאדם יעשה מצוה גם אל המלאך נחשב כאלו עשה מצוה כיון שבאדם יש חלק המלאך ואוכל משלו והשי"ת רצה שיאכלו שכר פעלם ובמשפט ולא בדרך צדקה והאריך בזה וגם מז"ה ז"ל ביאר דלקשר העולמות ולהביא שפע מעולם לעולם הוצרך האדם שהוא כלול מכלם ובאמצעותו יושפע מלמעלה לכל עולם ועולם ויתקשרו הכל והאריך בזה. ובזה נתישבה היטב החקירה האמורה כי הוא מוכרח מאד בריאת האדם וגם דברי מרן ז"ל נצרכי' כדי שיזונו כלם במשפט ולא בצדקה. ועפ"ז נרמוז בפסוקים אלו באופן זה מפסוק ויתרון ארץ והנמשך. והוא כי האדם בעשות מצוה או לימוד כדי שלא יהיה שום קטרוג עליו צריך להכניע עצמו ולחשוב בחטאיו ולשוב ואז יעלו לרצון גם אמרו בתנחומא דלא בחר הקדוש ברוך הוא בישראל אלא מפני שהם ענוים דאי לאו הגוים שומרים מצות ומשבחים אותו ע"ש באורך. ולזה שלמה הע"ה פתח ברישא בענוה וכפי מה שפירש הרב מהר"ם מזרחי ז"ל כמדובר בשינוי קצת ויתרון ארץ הוא העניו בכל היא בכל זמן בין שילמוד בין שיעשה מצוה בין שיהיה עסוק בצרכיו יש לו יתרון. הלא תראה מלך לשדה נעבד אפילו שחרב בהמ"ק הוי כאלו הקריב כל הקרבנות. וא"כ כיון שתמיד הוא נבזה בעיניו הרי הוא תמיד מקריב קרבנות. ומאחר שהוא עניו אז יקיים מצות וילמוד ולחלק המצות אמר אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב מצות לא ישבע לעשות מצות כמ"ש רז"ל וכינה למצות בשם כסף שמ"ע רומזים לז"א שבו החסדים וזה אוהב שבחינת אהבה הוא בחסד ואוהב כסף החסדים מ"ע ומצוה גוררת מצוה לא ישבע כסף. ואשר דורש ברבים כמ"ש במכות (דף יוד) ס"ד שהוא בלא תבואה שבקי בכל והוא בתמיהא כמ"ש הריטב"א בחידושיו שם גם זה הבל לחשוב שבלא בקיאות ידרוש. והענוה תמיד היא תנחהו במעגלי צדק לכוין אל האמת כמ"ש גבי בית הלל וגם מעלה קרבנות תדיר ויעלו מצותיו ולימודו כראוי ואז ברבות הטובה שכר התורה והמצות רבו אוכליה האדם והמלאכים וכל העולמות יושפעו באמצעות האדם. ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו דמאן דאכיל דלאו דיליה בהול לאסתכולי ורצה הקב"ה שכלם יאכלו במשפט ולא בצדקה. ואז מתוקה שנת העובד עובד דייקא שפעל ועשה ונזון בזרוע כביכול וכמו שדרשוהו רז"ל על שכר העולם הבא:
פסוק יא:
מתוקה שנת העובד. ר"ת משה ומהדורמיטה יבא לזיווג ויעלו מ"ן למעלה בסוד האכילה שנאמר אכלו רעים. רבינו האר"י ז"ל בקצור נמרץ. ואפשרי כי ס"ת מתוקת שנת העובד הוא הד"ת:
פסוק יח:
והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא. אפשר לפרש כי כל אכילה שבס' זה נדרש על התורה כמשז"ל והכי פירושו והשליטו לאכול ממנו לעסוק בתורה ולהוציא לאור חלקי פרד"ס השייכים לנשמתו אשר היו נטמעים בקליפות וז"ש ולשאת חלקו שקבל מסיני. ולשמוח בעמלו שיאכל פירות התורה כי הקדוש ברוך הוא זורע התורה כמ"ש רבינו אפרים בפירוש אור זרוע לצדיק שהתורה שלומד הקדוש ברוך הוא זורעה וזהו אור זרוע והפירות אינו חייב הקדוש ברוך הוא לתת לו כי המרויח אפילו בפקדון אינו צריך ליתן לו ריוח כמ"ש מור"ם בח"מ (סי' רצ"ב) וז"ש זה מתת אלהים כפשוטו והשליטו לאכול ממנו שיהנה בעושרו בשבתות וימים טובים וכיוצא ולשאת את חלקו יתברך שהוא מרים ומפריש חלקו יתברך צדקה ומעשר. ולשמוח בעמלו שנזהר שלא לדבר לשון הרע שיתנו עמלו וזכיותיו לאחרים אלא הוא שמח בעמלו לעולם הבא זה מתת אלהים היא כי לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות והוא עלה להיות עשיר בעולם הזה ובעולם הבא מושב"ח ועומד נאמ"ר כאן ונאמ"ר להלן. א"נ ולשאת את חלקו מדבר בצדקה כדאמרן שכל מה שעושה בצדקה הוא חלקו האמיתי וכמ"ש מונבז וסופר ממשנה למלך ספרד דהוה אמיד בנכסי טובא. וא"ל המלך הודיעני נא סך ועושר שלך. וא"ל חשבתי דרכי והעושר שלי הוא חמשים אלף דינרי זהב וחרה אפו ביום ההוא המלך ותכף א"ל אדוני המלך שאל מהו העושר שלך. כן דברתי חמשים שזהו שלי שהוצאתי סך זה בצדקות וחסדים. אך רבבות העושר שעתה הוא ברשותי מי יודע של מי הוא והיא תשובה נצחת וז"ש ולשאת את חלקו כי הצדקה וחסדים הוא חלקו באמת. והשאר מי יודע למי הוא. ולשמוח בעמלו לעולם הבא שאין יד זרים מושלת בו והוא לעצמו כמ"ש מונבז וזה מתת אלהים היא ועמ"ש בדברים אחדים (דף קמ"ב ע"א) בס"ד. א"נ אפשר ולשמוח בעמלו שהוא שקט לאפוקי מי שיש לו רעה חולה שתמיד הוא בצער שמא יפסיד או יגנבוהו או יעלילו עליו ולכן הוא מקמץ שמא יאבד ויפסיד וכמו שפירשו ז"ל מ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו שהוא תמיד יגע מאד להעשיר שחושב דאפשר יפסיד וז"ש שמור לבעליו שהוא שומרו לרעתו כשיהיה לו רע ויפסיד. כל קבל דנא אשר ישליטנו אלהים לאכול ממנו הוא בהשקט ושמח בעמלו: