פסוק א:אַל־תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ. אל תהיה בהול בדברי פיך. וְגם לִבְּךָ, מחשבתך אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ, וידיעתך מוגבלת. עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ, דיבוריך אליו ועליו, והדיבורים בכלל מְעַטִּים,
פסוק ב:כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, בגיבוב נושאים. ובדומה לכך, קוֹל כְּסִיל ניכר בכך שהוא בא בְּרֹב דְּבָרִים. סימן ההיכר לדברי כסיל הוא פטפוטים מרובים, כדברים הבטלים שבחלום.
פסוק ג:כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים – אַל־תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ. הבֵא אותו בזמנו, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים, הנודרים בפזיזות ובקלות ואינם עומדים בדיבורם. אֵת אֲשֶׁר־תִּדֹּר – שַׁלֵּם.
פסוק ד:אכן טוֹב יותר אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר כלל, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם.
פסוק ה:אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ להחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ, את עצמך. דיבורים שאינם מכוונים ואינם ראויים עלולים להביא להידרדרותך או לסכן אותך. וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, השליח האחראי על גביית הנדרים כִּי שְׁגָגָה הִיא. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל, וישחית אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ?!
פסוק ו:כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים, דיבורים הַרְבֵּה באות הצרות הללו, כִּי אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא. התנהגות שאינה מכבדת את ההתחייבויות והדיבור יכולה להזיק לדובר עצמו, ויש בה גם העזת פנים כלפי אלוקים.
פסוק ז:אִם־עֹשֶׁק רָשׁ, ניצוּל העני וְגֵזֶל, פגיעה כוחנית במִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה – אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ, הדבר, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, משגיח, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם – על המעשים שאתה רואה. העולם בנוי קומות על קומות ודרגות על דרגות. אינך מבין את טעמם של המאורעות, והם אינם מיושבים על לבך משום שנקודת התצפית שלך נמוכה ומוגבלת. על כן אינך יכול לראות את התמונה הגדולה.
פסוק ח:וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא. האדמה עדיפה מכל רכוש אחר, שהרי אפילו מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, משועבד. השדה הוא מקור החיים והכול תלויים בעיבודו.
פסוק ט:אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־יִשְׂבַּע כֶּסֶף. אהבת הכסף אינה מגיעה אף פעם לסיפוקה. וּמִי־אֹהֵב בֶּהָמוֹן, האוהב ריבוי קניינים – לֹא יקבל מכך תְבוּאָה ומזון. גַּם־זֶה – ריבוי הקניין הָבֶל.
פסוק י:בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה, כאשר מובא שפע של אוכל אל הבית – רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ. אנשים רבים יותר אוכלים אותו. וּמַה־כִּשְׁרוֹן, תועלת יש לִבְעָלֶיהָ, מה מרוויח בעל הטובה מן השפע הזה?! הוא עצמו אינו מפיק מכך דבר כִּי אִם־רְאוּת עֵינָיו, הוא לא נהנה אלא בראייתו את הונו; או: המראה של אחרים האוכלים את הונו.
פסוק יא:מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל לפניה. שנתו של העובד ערֵבה, גם אם אכל מעט. וְאילו הַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן, מפני שלא יגע מספיק בעבודתו. ועוד הוא טרוד בדאגה לנכסים ואינו נהנה מן השפע והשובע.
פסוק יב:יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, מחלה רעה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו, עושר שאדם שומר וחוסך ואינו נהנה ממנו כלל, משום שהוא מצפה לרווחים גדולים ממנו – עושר זה הוא לְרָעָתוֹ.
פסוק יג:הואיל וְאָבַד, כאשר אובד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, בעסק ביש, וְהוֹלִיד, וכשאותו אדם מוליד בֵּן – וְאֵין בְּיָדוֹ של הבן מְאוּמָה.
פסוק יד:כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ חסר כול, כך עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת, כְּשֶׁבָּא, כפי שהאדם בא אל העולם, וּמְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעבור עֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ.
פסוק טו:וְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה – כָּל־עֻמַּת, כלעומת שֶׁבָּא האדם לעולם – כֵּן יֵלֵךְ, וּמַה־יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ, לשווא?!
פסוק טז:לא הייתה תועלת בעושרו; ולא זו בלבד – גַּם סבל מכך שבהיותו טרוד, כָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ, ביגון יֹאכֵל, או: בשעת בין-הערביים, שאינה יום – שבו עליו לעבוד, ואינה לילה – הנצרך לשנתו, וְכָעַס הַרְבֵּה בימי חייו, וְחָלְיוֹ, וחלה וָקָצֶף, וזעם.
פסוק יז:במקום לחלום על עושר, לחסוך לעתיד עלום ולהסתכן באיבוד הממון – הִנֵּה אֲשֶׁר־רָאִיתִי אָנִי דבר טוֹב, אֲשֶׁר־יָפֶה לאדם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה, ליהנות בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת־הַשֶּׁמֶשׁ במִסְפַּר יְמֵי־חַיָּו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים במקום לתכנן תכניות שאולי לא יתממשו, כִּי־הוּא חֶלְקוֹ.
פסוק יח:גַּם כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים, וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בחייו וְלָשֵׂאת אֶת־חֶלְקוֹ, ליהנות מחלקו, וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ – זֹה, האפשרות שאדם ייהנה מהונו בפועל – מַתַּת, מתנת אֱלֹהִים הִיא,
פסוק יט:כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת, עם יְמֵי חַיָּיו, שהרי הם אינם מרובים. כִּי, אלא הָאֱלֹהִים הוא המַעֲנֶה לצרכיו של אדם והוא שיחונן אותו בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ. על כן מוטב לו לאדם ליהנות משלוותו ולא לשגות בתכניות עתידיות שאין בהן ממש.
