וישוכו כמו כשוך חמת המלך לשון הנחת חמה. שנחו מרתיחתן כדאיתא בזבחים פרק פרת חטאת ברותחין קלקלו וברותחין נדונו ברותחין קלקלו בעבירה ברותחין נדונו כתיב הכא וישוכו וכתיב התם וחמת המלך שככה ומפני שפירש תחלה ויזכור אלהים זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים הוכרח לפרש מיד קודם ויזכור וישוכו לשון הנחת חימה כדי לחזק דבריו:
זכות שלא השחיתו דרכן. מהכא משמע ששאר הבהמות שהשחיתו פירושו שנזקקו מעצמם ולא ע"י המזקיקין דאל"כ מאי זכותן של אלו אם מפני שלא נעברה בהן עביר' אין זו זכות עד שיזכור אותן להטיב להן דנהי דלא נעברה בהן עביר' זכות מיהא ליכא וכן משמע נמי ממה שכתב אחריו ושלא שמשו בתיבה שזהו פועל של עצמן ויהיה זה לפי הלשון הראשון משתי הלשונות שכתב רש"י בסוף בראשית:
רוח תנחומין. לא רוח ממש כי אחריו וישוכו המים שנחו מרתיחתן שאין זה אלא מהרחמי' והתנחומין שעברו לפניו לא מהרוח הנושב כי פועל הרוח הוא לקרר המים לא לנוח מרתיחתן רק במקרה:
כמו לא יכלא ממך. אינו ר"ל שהוא מגזרתו שהרי זה מבעלי האל"ף והוא מבעלי הה"א אלא שהוא מעניינו והם שני שרשים מעניין אחד גם יתכן לומר שהרב סובר שגם הוא מבעלי האל"ף ונכתב בה"א תמורת האל"ף וכמוהו רבים:
מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסור. לא שכלו לחסור כפי המובן ממלת ויחסרו דא"כ בקצה ק"נ יום מיבעי ליה ועוד איך אפשר לומר שבסוף ק"נ כלו לחסור הרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחודש השני שבו יבשה הארץ:
בכ"ז בכסלו פסקו הגשמים. אין זה סותר מה שכתב גבי מ' יום ומ' לילה אין יום ראשון מן המנין ונמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסלו דאיכא למימר הכי קאמר אין יום ראשון ממנין הימים השלמים של מ' יום שכל א' מהם יומו ולילו עמו אבל יומו בלבד בלא לילו מן המנין הו' שיצטרף עם ליל כ"ח לתשלום המ' יום ומ' לילה ונמצא שהמ' יום וארבעים לילה הם כלים בבקרו של יום כ"ח ומה שאמר כאן בכ"ז בכסלו פסקו הגשמים פירוש בתשלום כ"ז ימים שלמים ומה שאמר שם ונמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסלו פירוש בבקרו של כ"ח ומה שאמר הרי ג' מכסלו פי' השנים מהם יומם ולילה אבל יום כ"ח אינו אלא יומו בלבד מפני שלילו כבר נכנס בחשבון המ' יום ומ' לילה ומה שאמר הרי ל"ב פי' ל"ב פחות לילה וכן מה שאמר הרי ק"נ פי' ק"נ פחות לילה א' ועם ליל ר"ח סיון הם ק"נ יום שלמים:
בחדש השביעי סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. לא אייר שהוא שביעי לחשון שבו ירדו הגשמים שהרי הק"נ יום של תגבורת הן חוץ מהמ' יום של מבול כי פי' ויגברו המים על הארץ הוא מאליהן שהרי הגשם לא היה רק ארבעים יום וארבעי' לילה ואין סברא שיהי' הפי' של ויגברו במ' יום מהגשם וק"י יום מאליהן אלא או כלן מאליהן או כלן מהגשם ואחר שאי אפשר שיהיו כלן מהגשם יחוייב שיהיו כלן מאליהן ופי' ויכלא הגשם בסוף הארבעים יום לא בסוף הק"נ יום רק שהמתין לחבר שני מיני ההפסק' הפסק הגשם שבסוף המ' יום וסכירת המעיינות שבסוף הק"נ יום והוא אמרו ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים המעיינות מלמטה וארובות השמים מלמעלה ומאמר ויכלא הגשם אארובות השמים קאי ויסכרו ארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים וליכא למימר שבתוך הק"י יום היה הגשם יורד יום ופוסק יום ובמ' יום היה הגשם יורד תמיד בלי הפסק כמו שפירש רבי אברהם ן' עזרא ויהיה פי' ויכלא הגשם בסוף הק"נ יום שכולל גם הגשם היורד יום ופוסק יום ויהיו בין הכל ק"נ יום כי אם יהיה פי' ויכלא הגשם בסוף הק"נ יום יהיה גם סכירת ארובות השמי' בסוף הק"נ יום כי כן כתוב ויסכרו ארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים ואי אפשר שיהיו ארובות השמים פתוחות בכל הק"נ יום ויהי' הגשם בק"י יום מהם יורד יום ופוסק יום כי פתיחת הארובות מורה על הפלגת הגשמי' וירידתן בכל יום ואם כן יחוייב מזה בהכרח שלא היתה פתיחת הארובו' רק באותן הארבעי' יום שהיה הגשם יורד בכל יום בלי הפסק ויחוייב מזה שהיתה סגירתן בסוף הארבעי' יום ואחר שבו ביום נכלא הגשם מן השמים כדכתיב ויסכרו ארובות השמי' ויכלא הגשם יחוייב בהכרח לומר שפי' ויכלא הגשם בסוף הארבעי' יום לכן דעת הרב היא הנכונה ומאחר שהק"נ יום הם חוץ מהמ' יום של מבול שוב אי אפשר לפרש השביעי אלא להפסקת הגשמי' שהרי אי אפשר לומר שהוא שביעי לירידת גשמי' כדלקמי' ולא שביעי לדין מזה הטעם עצמו ואף אם יהיו הק"נ יום יחד עם המ' יום של מבול עדיין יחוייב שתהי' מנוחת התיבה בתוך ימי התגבורת כל שכן אם יהיו הק"נ יום חוץ מהמ' יום וזה בטל ולא שביעי לחדשים שהוא חדש תשרי ויהי' הראשון שבו חרבו המים ג"כ ראשון לחדשי' שהוא חדש ניסן ויהי' משפט דור המבול י"ח חדשי' דא"כ הל"ל ותנח התיב' בשנת תר"א בחדש השביעי כמ"ש אותו גבי בחדש הראשון שחרבו המים:
זה אב שהוא עשירי לירידת הגשמי'. כדמפרש לקמי':
וא"ת הוא אלול ועשירי לכסליו שפסקו בו הגשמי'. ונפקא מינ' שיהי' שקוע התיב' י"ב אמה ושליש שהרי מא' לסיון שהתחילו המי' לחסור עד א' לאלול שנראו ראשי ההרי' חסרו ט"ו אמה לצ' יום שהם ו' יום לאמה נמצא שעד ט"ז לסיון לא חסרו אלא שתי אמות וב' שלישיות האמה ואז נחה התיב' למדת שהית' משוקעת י"ב אמות ושליש במים שעל ראשי ההרי':
ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם. אבל א"א לומר שראשון הוא ניסן שהוא ראשון לחדשי' ויהי' משפט דור המבול י"ח חדשים מפני שא"א שיעברו בין זמן הראות ראשי האילנות ובין הזמן שחרבו המים מעל הארץ שהוא עומק מועט ה' חדשים אחר שמהזמן שהתחילו לחסור עד הזמן שנראו ראשי האילנות שעומקן כמה אלפים אמות לא עברו רק ד' חדשים וא"ת נימא כל המספרים כלם אינם אלא לחשבון החדשים השביעי שביעי לחדשים והעשירי עשירי לחדשים והראשון שבו חרבו המים ראשון לחדשים שבזה יהיה משפט דור המבול י"ח חדשים ושקוע התיבה ה' אמות ושביעית י"ל א"כ הל"ל ותנח התיבה בשנת תר"א בחדש השביעי בעשירי בא' לחדש בשנת תר"א נראו ראשי ההרים כמו שאמר גבי חרבו המים גם א"א לומר שיהיו כל המספרים לדין דומיא דשני שהוא שני לדין אף שביעי שביעי לדין והעשירי עשירי לדין והראשון שבו חרבו המים ראשון לדין שבזה יהיה שקוע התיב' ב' אמות וד' חומשי האמה בקרוב מפני שעל כרחינו לומר שניסן שהו' שביעי לדין אינו הניסן הראשון הבא אחר ירידת הגשמים אלא הניסן הבא אחר הניסן הראשון מפני שבניסן הראשון יהיו הימים שבין ירידת הגשמי' ובין מנוחת התיבה שהוא בי"ז לניסן הראשון פחות מק"נ יום שהיה בהם תגבורת המים והוא בטל לפיכך על כרחין לומר שהוא הניסן השני לירידת הגשמים ויחויב מזה שיהיה תמוז שהוא עשירי לדין התמוז השני לירידת הגשמים והראשון שבו חרבו המים התשרי השני לירידת הגשמים וא"כ היה לו לכתוב ותנח התיבה בשנת תר"א בחדש השביעי בעשירי באחד לחדש בשנת תר"א נראו ראשי ההרים ויהי בשתים ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ. והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאף על פי שדבריו אלה הן מהאגדות של ב"ר מכל מקום כיון שהוא עצמו מדקדק במקומו' אחרי המדרשות וטורח לבאר פשטי המקרא הנה הרשה אותנו לעשות כן כי שבעים פנים לתורה ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המי' מעל הארץ הלוך וחסור שלא כמנין החדש השני הנז' בתחלת הפרשה וכמנין האמור בסוף הפרשה איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר שיהיה עשירי לירידת הגשמים והראיה מן התיבה שתהיה משוקעת במים י"א אמה מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים אמה לד' ימים אינה ראיה כי מן הידוע בחסרון המים שהנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים ובאחד בתשרי חרבו המים והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמות ועוד כי שלח היונה בשבעה עשר לאלול ומים על פני כל הארץ והאילנות מכוסין והנה חרבו כלם בשנים עשר יום עכ"ד: ונראה לי שהטענה הראשונה אינה טענה כי כמו שהוכרח הוא להורות בדרך הפשט שאין מנין השביעי כמנין השני שהשני שני לדין והשביעי שביעי לירידת הנשמים מפני שלא יתכן להיות שביעי לדין כי יתחייב מזה שתהיה מנוחת התיבה בתוך הק"נ יום של תגבורת המים ולא יתכן שתנוח התיבה קודם החסרון כן הוכרחו חז"ל לומר שאין מנין העשירי להפסקת הגשמים כמנין השביעי שהוא להפסקת הגשמים מפני שיחוייב מזה שלא יהיה החדש שבו חרבו המי' מעל הארץ החדש הראשון שהוא תשרי והכתוב אמר בראשון באחד לחדש חרבו המים. והטענה השנית גם כן אינה טענה מפני שאינו דומה החסרון הבא למים בהיות כל הארץ מכוסה לחסרון הבא להם כשאין כל הארץ מכוסה כי בהיות כל הארץ מכוסה לא יחסרו מהם רק חלקים שוים בכל יום מפני שהסבה הגורמת החסרון בכל הימים אינה אלא מצד בלוע המים בחלקי הארץ ועליית האדים מהם מהכאת השמש בם שזאת הסבה אינה גורמת חלוף ושנוי כלל בכל הימים בהיות הארץ כולה מכוסה אך כשאין כל הארץ מכוסה שהחסרון ההוה למים אז הוא משתי סבות האחת מצד הסבה הנז' והשנית מצד נגוב האויר לחלקי הארץ הנגלים המקיפים בה והכאת השמש בם שהוא סבה לחסרון המים המוקפים מהם הנה זאת הסבה יש לה חילוף ושינוי בהכרח בין הימים קצתם לקצת לחילוף חלקי הארץ הנגלים שאין החסרון המגיע להם מנגוב חלקיה הנגלים ביום הראשון שהם מועטין שוה לחסרון המגיע להם מנגוב חלקיה ביום השני שהם רבים כי החלקי' הנגלים הולכים ומתרבים כפי רבוי הימים ולכן בששים יום הקודמים שהם מאחד לסיון עד א' לאב שהיו כל חלקי הארץ מכוסי' צריך שיהיה החסרון שוה בכל יום ובשאר הימי' שמאחד לאב עד אחד לתשרי שחרבו המי' מעל הארץ יהיה החסרון בהכרח הולך ומתרב' בכל יום כפי רבוי חלקי הארץ הנגלים ולהיות שהחסרון שבתוך הששים יום הראשונים היה מסבה אחת והחסרון שבתוך הששים יום האחרוני' שמאחד לאב עד א' לתשרי היה משתי סבות חסרו בששי' יום הראשוני' ט"ו אמה ובששי' יום השניים שמאחד לאב עד אחד תשרי כמה אלפים אמות:
הרי ס' יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה. כי פירוש ויהי מקץ ארבעים יום תחלת המ' שהם ל"ט יום שלמים וכשתצרפם עם הכ"א יום שהואיל בשליחות היונה יעלו ס' יום ומפני שאב ואלול אינם כי אם כ"ט יום צריך לומר בהכרח שראש חדש תשרי הוא ממנין הכ"א יום:
מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. שאם תאמר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהי' שקוע התיבה י"ב אמות ושליש שוב לא יתכן לומר ולא יספה שוב אליו עוד מפני שאחר הס' יום משנחה התיבה עדיין לא נראו ראשי ההרי' ולא היה לה מנוח לכף רגלה וליכא למימ' לעולם משנחה התיב' ומאי עשירי עשירי ליריד' הגשמי' דמאחר שאין מנין העשירי כמנין השביעי אלא הא' להפסקה והב' לירידה גם אין שום נפקותא בשקוע התיבה שבין כך ובין כך שקועה י"א אמה מי הביאנו לומר שהוא שב למעלה אל ותנח התיבה ולא אל נראו ראשי ההרים הסמוך לו שהוא על פי סדר המקראות. אך קשה מאחר ששלוח היונה בפעם הראשונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים מדוע לא מצאה מנוח לכף רגלה הרי לא נשארו עד שתרבו המים רק ארבעה עשר יום מסתמא נראו כל ההרים הגבוהים והשפלים גם קצת מהאילנות הגבוהי' והרי אררט עצמם שנחה בהם התיבה מסתמא כבר היו רובם מגולים אחר מ"ז יום משנראו ראשיהם ולמה לא מצאה מנוח לכף רגלה ועוד מאחר ששלוח היונה בפעם השלישית היה אחר ס' יום מראש חדש אב שבו נראו ראשי ההרים א"כ זה המעשה היה בראשון באחד לחדש שבו חרבו המים ומהו זה שכתב ולא יספה שוב אליו עוד ואחר כך ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים דמשמע שעבר זמן מה בין שלוח היונה ובין הראשון שבו חרבו המים ואם כן יותר נכון היה לפרש מקץ ארבעים יום משנח' התיבה ומאי עשירי עשירי ליריד' שלפי זה לא עברו משנראו ראשי ההרים עד סוף השבעה וארבעים יום של שלוח היונה בפעם הראשונה משנחה התיבה רק ד' ימים ומסתמא כל העולם כולו היה מכוסה במים ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וגם הזמן של שלוח היונה בפעם הג' היה אחר ארבעים יום משנחה התיבה שהוא בשמנה עשר לאב ויש הפרש בין זה ובין הראשון שבו חרבו המים מ"ב יום מלפרש מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים ומאי עשירי עשירי לירידה. והרמב"ן ז"ל נתעורר בזה ואמר אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ ואין אילן שם ואם הוא אמת בהיות כל הארץ מלאה אילנות לא יתכן זה בהיותם בלתי אילנות שכלם מכוסים במים כי כאשר לא ימצאו אילנות ינוחו על ראשי ההרים ואם לא ימצאו לא זה ולא זה כגון במדבר וכיוצא בה ינוחו על המישור ועל הצמחים הגבוהים:
אשר עשה לצהר. פי' שב לצוהר הנזכר לעיל ואף על פי ששם פירש אותו כמסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה מהאי קרא משמע שהוא חלון וכך אמרו בבראשית רבה הדא מסייע לההוא דרבי אבא דאמר חלון. ויש מפרשים שפירוש לצהר לאורה מגזרת צהרים כאילו אמר אשר עשה לאורה כלומר לא לביאה ויציאה שהעשוי לזה פתח שמה וזהו מה שסיים ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה ואם תאמר אי הכי למה הוצרך לאורו של אבן יש לומר בעבור הימים שלא שמשו בהן המאורות ובעבור הלילות גם בעבור הימים שהיה בהם החלון סגור כדמשמע מויפתח נח את חלון התיב' מכלל דעד השתא הוה סגור:
הולך ומקיף סביבות התיבה. אבל בפרק חלק ובב"ר לא אמרו אלא שהיה משיב לו תשובה נוצחת ונראה מדבריהם שפירוש יצא ושוב שהיה יוצא ומשיב תשובות נוצחות ומפני זה לא שלח אותו אלא את היונה ולא יצא מן התיבה כלל והכתוב צווח יצא ושוב לפיכך הוצרך הרב לתקן דבריהם ואמר שהיה יוצא מן התיבה עד שהיה מקיף סביבות התיבה בלבד ואח"כ היה שב וטוען עליו תשובה נוצחת והם אמת ודבריהם אמת שאם נאמר שהיה הולך ושב עד שיצא נח כמו שכתוב עד יבושת המים כפי' רבי אברהם ז"ל יהיה שליחות היונה לבטלה ואם ישיב מפני שראה נח שלא יספיק לו העורב לדעת ממנו אם קלו המים מפני שאין מדרכו להביא בפיו מעלי האילנות כיונה אם כן מה צורך לעורב ביצא ושוב עד יבושת המים:
מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים כו'. בבראשית רבה אליבא דרבי ברכיה בשם רבי אבא אבל רבי יהודה אומר עיר יש בתחום בית שאון ושמה עורב ועל שם מקומן נקראו כן ופרק קמא דחולין הכריעו כרבי ברכיה ואמרו אי כרבי יהודה עורביי' מיבעי ליה דלא למיטעי בעורבים ממש:
אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח. מפני שאין שליחות נופל על הבלתי בעל שכל שאינו מכיר בשליחות אלא לשון שלוח שעל ידי השלוח ידע אם קלו המים שאם קלו המים וימצא מנוח לכף רגלו לא ישוב אליו עוד וכל זה אינו אלא בשליחות היונה אבל בשליחות העורב כבר אמרו בפרק חלק תשובה נוצחת השיבו עורב לנח אמר לו רבך שנאני שגזר מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים ואתה שנאתני שהנחת מין שבעה ושגרת מין שנים והרב עצמו הביא מקצת האגדה הזאת באמרו שהיה חושדו על בת זוגו ולפיכך לא פירש כלום בשליחות העורב אלא בשליחות היונה:
לכן קורהו פעמים לשון זכר פעמים לשון נקבה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה נכון בעיני כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום א' מן הפרשה אין בו טעם ואם הלשון לקראתם כולה בשם נקבות למה שינה בכאן. ולא הבינותי דבריו כלל כי על הטענה הראשונה הנה כמוהו עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה לשון זכר על הבגד ולשון נקבה על השלמה ושניהם במקום אחד מן הפרשה וכן והיתה צעקה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה לשון זכר על הקול ולשון נקבה על הצעקה ושניהם במקום אחד מן הפרשה ורבים כמוהם ועל הטענה השנית הנה המקום מנהג הכתוב לקרותו בכל מקום בלשון זכר ושינהו במקום אחר לא תשורנו עוד מקומו וכן הבית מנהג הלשון לקרותו בכל מקום בלשון זכר ושינהו במקום אחר בלשון נקבה כי שחה אל מות ביתה מפני שכל אלו השמות שנופל עליהם לשון זכר ולשון נקבה אינם מורים לא על גופים זכרים ולא על גופים נקבות רק ע"פ הנתתם בלבד אבל הגוף הנושא השם ההוא מצד עצמו אינו לא זכר ולא נקבה ולכן פעם יניחוהו בלשון זכר בלבד ר"ל שלא יפול עליו רק לשון זכר ופעם יניחוהו בלשון נקבה ופעם יניחוהו זכר ונקבה כמחנה ובית ופעם יקראוהו בשני שמות האחד בלשון זכר והאחר בלשון נקבה כשלמה ובגד שהבגד הוא השלמה והשלמה הוא הבגד רק שהבגד יפול עליו לשון זכר לעולם והשלמה יפול עליה לשון נקבה לעולם אבל כשהגוף הנושא השם המורה עליו הוא גוף זכר מצד עצמו הנה השם המורה עליו בהכרח לא יתכן שיפול עליו לשון נקבה ואם הוא גוף נקבה מצד עצמו הנה השם המורה עליו בהכרח לא יתבן שיפול עליו לשון זכר ולכן שם היונה אשר הונח על מין העוף ההוא בכללו אשר אין הנושא ההו' מורה לא על זכר ולא על נקבה אילו היו מניחים אותו בלשון זכר בלבד שלא יפול עליו לשון נקבה בשום מקום הרשות בידם וכן אילו היו מניחים אותו בלשון נקבה בלבד שלא יפול עליו לשון זכר בשום מקום הרשות בידם ואילו היו מניחים אותו בלשון זכר ולשון נקבה רוצה לומר שיפול עליו פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה הרשות בידם והיה עניינו כבית ומקום ואין טענה מדברי הרמב"ן ז"ל כלל כל שכן כשנאמר שלא נפל עליה לשון זכר בשום מקום ומלת טרף לא על שם היונה אלא על הגוף הזכר אשר לא יפול עליו לעולם רק לשון זכר מאחר שהוא זכר בטבע ולא בהנחה והנה ותבא גם בפיה שהם לשון נקבה נופלים על שם היונה כמשפט ומלת טרף שהוא לשון זכר נופל על גופה שהוא זכר ואף על פי שהם בפסוק אחד כמו ותהי צעקה גדולה וכמוהו לא נהיתה והוא הדין נמי שהיה יכול לומר שטרף בלשון זכר נופל על שם היונה ששם היונה הוא כשם בית ומקום ומחנה וכיוצא בהם שנופל בם לשון זכר ולשון נקבה אלא שבחר זה יותר:
טרף חטף לא מלשון הריגה כמו זאב יטרף אם טרף יטרף אך מפני שכל טורף חוטף נקרא גם החוטף טורף:
ודרשו בפיה לשון מאמר אמרה יהי מזונותי כו' בעירובין פרק עושין פסין אמרו אמרה יונה כו' ויהיה פירוש בפיה כמו אשר ימרה את פיך מאמרך כאילו אמר והנה עלה זית מזונותי במאמרה והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה נכון כי מדרשם באגדה אינו שיעשו פיה לשון מאמר כלל אבל מדרשם הוא מפני שהביאה העלה הזה כי אם נאמר שאירע כן לא על חנם פירש אותו הכתוב שהיה לו לומר והנה עלה טרף בפיה והזית אינה מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לאורך דליותיו ולכך אמרו כי היה בזה רמז שהעופות נח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב"ה ולא שיהיו טובים בידי אדם ולשון בראשית רבה אמר רבי אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו לא היה לה להביא אלא דבר מעולה או קנמון או אפרסמון אלא רמז רמזה לו אמרה לו נח מר מזה מתתת ידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך אבל בגמ' הוסיפו מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא דכתיב הטריפני לחם חוקי כי מפני הטעם שאמרנו יעשו לזה סמך מלשון הטריפני ירמוז כאלו אמר והנה עלה זית היה טרף בפיה עכ"ד: ואני תמה מאד איך לא השגיח לראות ההבדל שבין המדרש של ב"ר ובין המדרש של עירובין וסנהדרין אבל חשב שאין ביניהם הבדל כלל ולקח האגדה של בראשית רבה לפרש האגדה של עירובין וסנהדרין לחשבו ששתיהן אחת והן ברמז בלבד והלא הדברים מבוארים שאין האגדה של בראשית רבה מסכמת עם האגד' של עירובין וסנהדרין כלל שבב"ר אמרו רמז רמזה לו אמרה לו נח מוטב מר זה מתחת יד הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך אלמא לנח אמרה זה ולא להקדוש ברוך הוא ואלו באגדה של עירובין וסנהדרין אמרו אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי מזונותי מרין כזית ומסורין בידך ואל יהו מתוקין כדבש ומסורין ביד בשר ודם אלמא להקדוש ברוך הוא אמרה זה ולא לנח ואם כן גבי נח שייך רמיזא דבלא רמיזא לא ידע מה שבלבה וגבי הקדוש ברוך הוא שייך אמירה שמחשבתה היא אמירתה ולכן בבראשית רבה אמרו רמזה ובגמ' אמרו אמרה ועוד הא דקאמר בגמרא מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא דכתיב הטריפני שפירושו שהיה העלה זית הזה למזון בפיה אם לא יפורש בפיה במאמרה כדפירש"י יהיה פירושו שלא הביאה העלה ההוא בפיה אלא למזון ולא לשום רמז אבל הרמב"ן ז"ל חשב שלשון הב"ר הוא לשון הגמרא בעינו ולכך טען מה שטען:
בראשון לרבי אליעזר הוא תשרי. ופירוש ראשון ראשון לשנות עולם כדלעיל אבל אין לומ' גבי בחדש השני מאי שני שני לשנות עולם דאם כן הא דפריך בגמרא בשלמא לרבי יהושע מאי שני שני לחדשים אלא לרבי אליעזר מאי שני ומשני שני לדין ה"ל למימר ה"נ שני לשנות עולם אלא עכ"ל דדוקא בחדש תשרי שייך לומר ראשון מפני שהוא ראשון לשנות עולם ולשנות נח כדלעיל אבל שאר חדשי' לא שייך בהו שני לבריאת עולם או שני לראש שנות עולם או שני לראש שנות נח משום דנהי דלענין השני' ראוי למנות מתשרי מפני שהוא ראש למנין שנות עולם ולשנות הדורות ולשנות נח מכל מקום לענין מנין החדשים אין מונין ממנו לקרא למרחשון שני ולכסלו שלישי דלחדשים לאו מנינן אלא מניסן שהוא ראש לחדשי' כדכתבו התוס' בפ"ק דר"ה אבל ממה שאמרו בגמ' אליבא דרבי אליעזר מאי שני שני לדין שהיא הגזרה שנגזרה בר"ה על המבול שבאותה שנה וכן שביעי להפסקת הגשמים שבאותה שנה וכן עשירי לירידת הגשמים שבאותה שנה לא קשיא דשאני הכא דמנין החדשים היא נסמכת על הפעולה שנהיית באותה שנה אבל להסמיך החדשים מתשרי שלא נעשית בו שום פעולה באות' שנה אלא מפני שהוא ראש למנין שנות עולם ולמנין שנות הדורות ולשנות נח אין הראשיות ההוא נוהג אלא באותו חדש בלבד אבל לשאר החדשים לא כדכתבו התוספות ולכן בשנה ראשונה של בריאת העולם אפשר שיהיו נמנין כל החדשים מתשרי עד שיקרא תשון שני לו כסלו שלישי לו מפני פועל הבריאה שנעשית בו באותה שנה אבל בשאר השני' שאחר שנת הבריאה לא נוכל לקרא למרחשון שני ולא לכסלו שלישי מאחר שאין שם שני לבריאה ושלישי לבריאה אלא שני לחדש תשרי שהיתה בו הבריאה בשנה ראשונה של בריאה ושלישי לתשרי שהיתה בו הבריאה בשנה ראשונה של בריאה וזה אי אפשר מפני שיחוייב מזה שיהיה תשרי ראשון לחדשים ואין זה כי אם לחדש ניסן לבדו והצדוקי האחרון נשתבש בדברי הגמרא וכתב שבעלי הקבלה חולקי' ביניה' מהם אומרי' שהחדשי' היו נמנים מתשרי ומהם אומרים שהיו נמנים מניסן ואלו ראה מה שהקשו בגמרא בשלמא לרבי יהושע מאי שני שני לחדשים אלא לר' אליעזר מאי שני ותרצו שני לדין לא היה אומר מה שאמר:
היצא אמור להם שיצאו הוצא אם אינם רוצים הוציאם אתה. נראה שדעת הרב בזה שאע"פ שהיצא והוצא שניהם מבנין הפעיל אלא שבהוצא נח פ"א הפועל ובהיצא נראה בו כמו השלם בהיות הפ"א נראה יתרבו תוצאותיו בהתרבות תנועותיו ויהיה יוצא לשלישי ובהיות הפ"א נח יתמעטו תוצאותיו בהתמעט תנועותיו ולא יהיה יוצא אלא לשני ואף על פי שדעתו בזה משונה מדעת שאר כל המדקדקים שלא מצינו שום אחד מהם לחלק רק בין בנין לבנין שכשבנין הקל עומד בנין הפעיל ממנו יוצא לשני וכשהקל יוצא לשני בנין הפעיל ממנו יוצא לשלישי אבל בבנין אחד בעצמו לא מצאנו שום אחד מהם שישים הפרש בין היות הפ"א נח או נראה מכל מקום יש כדמות סברא לדבריו שהרי המדקדקים עצמם אמרו שבריבוי תוצאות הבנין הדגוש והנוסף על תוצאות בנין הקל נתרבו האותיות שבבנין הדגוש והנוסף יותר מאותיות בנין הקל ואמרו לפי שרבו אותיותיהן על הג' אותיו' היסודיות רבו תוצאותיהם והה"נ י"ל שגם בבנין א' בעצמו ראוי להיות הפרש בין רב התנועות למעט התנועות ברבוי התוצאות ומעוטן אלא שיש לאומר שיאמר שאין הנדון דומיה לראיה שהם לא אמרו אלא ברבוי האותיות על האותיות היסודיות ורבוי אותיות היצא על אותיות הוצא אינם כן כי תוספת האותיות של כל א' מהם על האותיות היסודיות אחד הוא רק שבמלת הוצא פ"א הפועל שלו נח ובמלת היצא פ"א הפועל שלו נראה:
למשפחותיהם קבלו עליהם על מנת לדבק במינן. לפי הלשון הראשון משתי הלשונות שבסוף פרשת בראשית צ"ל שקבלו עליהם שלא ישחיתו דרכם כמו שהשחיתו בראשונה שאפילו בהמה חיה ועוף היו נזקקין לשאינן מינן ולפי הלשון האחרון משתי הלשונות צ"ל שקבלו עליהם שאם יזקיקום לשאינן מינן שלא יקבלום אבל זה אינו אמת דהא קא חזינן שמזקיקין היום מין עם שאינו מינו והן מקבלין:
אמר לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה אלא כדי להקריב מהם קרבן. בב"ר דאם לא כן מנא ידע להקריב מאלו בלבד ולא מאי זה מין שיהיה הא ליכא למימר הכא כדלעיל למדנו שלמד נח תורה דמן התורה אינם ראויים להקרבה אלא תורין ובני יונה ונח הקריב מכל העופות הטהורות אך קשה ולמה לא אמר שהרי לא הכניס בתיבה מהטמאים רק זוג אחד זכר ונקבה ואם יקח מהם לקרבן יבטל המין ההוא הפך כונת התורה שצותה להכניס שנים מכל מין לקיום המין לפיכך על כרחנו לומר שלא כוון רש"י בזה אלא מנא ידע שצריך להקריב קרבן והלא לא מצינו שצווה נח על זה והשיב שהסברא מוכחת שלא צוה לו הב"ה להכניס מהטהורים שבעה אלא כדי להקריב מהם וישארו גם כן לקיום המין דאם לא כן די בשנים לקיום המין כמו שצוה בטמאים אלא שהיה ראוי לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות במזבח המורים על הקרבן לא על מכל הבהמה הטהורה אבל בב"ר על ויבן נח מזבח דרשו זה:
מנעריו כתיב משננער לצאת בב"ר ובירושלמי פרק מי שמתו פירשו לא קודם שיצא ממעי אמו ולא אחר שיצא ממעי אמו אלא משעה שננער לצאת ממעי אמו כר' יודן שדרשו מנעוריו מנעריו כתיב משעה שננער ולא מנעוריו ממש שמורה לאחר שנולד אלא מנעריו בחסרון וי"ו שמורה ענין התנערות ונפוץ מלשון וינערו רשעים ממנה דהיינו משננער לצאת ממעי אמו:
לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה. בשבועות פרק שבועת העדות שפי' לקלל את האדמה להשחיתה כמו שעשיתי בראשונה שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו והוא המבול גם פי' ולא אוסיף להכות את כל חי הוא המבול אלא שכפל אותו לשבועה דאמר ר' אלעזר לאו שבועה הין שבועה ואמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני הין הין תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ומדלאו תרי זמני שבועה הין נמי תרי זמני שבועה ופרש"י מפני שהכפל הוא לחזוק דבריו דא"א לומר דקרא דלא אוסיף עוד לקלל את האדמה מיירי בקללת ארור' האדמה כמו שפירשו קצת מהפשטני' מפני קושיי' ההכפל דמה ענין זה לכאן ואם יאמרו דאגב לא אוסף עוד להכות את כל חי נתגלגלו הדברים וכתב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה אף על פי שאין כאן מקומו הוה ליה למימר ברישא דקרא דלא אוסיף עוד להכות את כל חי שהוא העיקר ואח"כ ולא אוסיף עוד לקלל ועוד מאי כי יצר לב האדם והלא לא נתקללה האדמה רק מפני ששנתה צוויה ולא הוציאה רק עץ עושה פרי ולא עץ פרי כדלעיל אבל יש לתמוה מנא להו לרז"ל לומר דלא אוסיף לא אוסיף תרי זמני הוא לשבועה אי משום דכ' אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בשום מקום הרי כבר כתיב אחר זה ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ופרש"י ז"ל הנני מסכי' לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי שהבטיחו הקב"ה לנח שלא לשחת העולם עוד ושמא י"ל דמהנני מסכי' לעשות קיום וחזוק ברית לא משתמע אלא שמסכי' לעשות חזוק של ברית אבל עשיית השבועה בפועל הוא הכפל של לא אוסיף לא אוסיף שעשה בלבו ונכתב קודם להסמיכה אל וירא ה' להודיע סבת הסכמתו בשבועה הזאת. וא"ת למה לא הביאו הראיה על שהכפל לשבועה מקרא דוהקימותי את בריתי דהכ' דמשמע שכבר כרת ברית ורוצה לקיימו אבל הוכרחו להבי' הראיה מדברי קבלה דאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' וצ"ע:
ששה עתים הללו שני חדשים לכל אחד כו' כמו ששנינו במציעא פ' המקבל ובב"ר לא שהקור והחום הם הקיץ והחורף או הזרע והקציר דא"כ בחד מינייהו סגי ומ"ש חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור שבוש נפל בספרי' וצריך לגרוס חורף במקום קור שכך שנינו בברייתא דפרק המקבל ובב"ר חצי כסלו וטבת וחצי שבט חורף חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור ופרש"י קור הוא סופו של סתיו וכן חום סופו של קיץ וגם כתב גם פה אחר זה חום הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי שהעולם חם ביותר ומאחר שהחום הוא כנגד הקור צריך להיות גם הקור בסוף ימות הסתו שהוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן לא חצי כסלו וטבת וחצי שבט הילכך על כרחינו לומר משבשתא היא אבל מ"ש כאן קור קשה מחורף חורף עת זרע שעורי' וקטניות החריפי' להתבשל מהר ובפרק המקבל כתב שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צנה מלשון כאשר הייתי בימי חרפי חזקי ועקרי אפשר לישבם שמצד א' החורף הוא חוזקו של סתיו מפני שאמצעו' הדבר הוא עקרו ותקפו והחורף הוא חצי כסלו וטבת וחצי שבט שהוא אמצעו של סתיו ומצד אחר הקור הוא קשה מהחורף מפני שחוזק הקור אז הוא ביותר דשילהי סיתוא קשה מסיתוא כי היכי דשילהי קייטא קשה מקייטא:
יום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו בו ולא ניכר בין יום ולילה. אבל בששה עתים לא הוצרך לומר מכלל ששבתו אע"ג דלא ישבותו אכולהו קאי מפני שבהיות הארץ מכוסה במים אין מדרכה שיהיה בה לא זרע וקציר ולא קיץ וחורף ולא קור וחום ואין צורך להוציא מכח הדוקיא דלא ישבותו ומכלל ששבתו כל ימות המבול ואף החום והקור אין סבת מציאתם אלא התהפכות הניצוץ ההווה בזמן הקיץ יותר מן החורף ובהיות הארץ מכוסה במים שאין שם הפוך הניצוץ אין שם אחד מכל אלו אבל היום והלילה שאינם תלויים בגלוי הארץ שהרי ביום ראשון וביום שני מו' ימי בראשית כבר שמש בם האור והבדיל בין היום ובין הלילה אע"פ שהיתה אז הארץ מכוסה במים שעדיין לא נקוו עד היום הג' והיה עולה על הדעת שלא שבתו הוצרך לומ' דמדקא מר ויום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו כל ימות המבול שלא שמשו המזלות אע"פ שהיו סובבים סביב הארץ כמנהגם ואע"פ שגדר היום הוא עליית השמש על הארץ והלילה הוא שקיעתו תחתיה ה"מ בהיותו מאיר אבל כשאינו מאיר הרי הוא כשאר חלקי הגלגל ולא יהיה אז לא יום ולא לילה אעפ"י שבשאר ימות הגשמים איכא היכר בין היום והלילה:
כל ימות המבול. פי' כל הי"ב חדש כמו שאמרו בב"ר אמר ר' יוחנן לא שמשו המזלות כל הי"ב חדש שנ' לא ישבותו מכלל ששבתו אבל לא ידעתי מה יעשו בפסוק ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה שאם שבתו המאורות כל הי"ב חדש של מבול א"כ לא בא עדיין האור עד אחר י"ז יום למרחשון שנשלמו בו הי"ב חדשים וא"כ איך היה יכול לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך הי"ב חדש של ימי המבול ומאין ידע מספר הימים עד שאמר ויהי מקץ מ' יום ויפתח נח את חלון התיבה ויחל עוד ז' ימים אחרים ויוסף שלח את היונה ויחל עוד ז' ימים אחרים וישלח את היונה בשלמא גבי ויהי המבול מ' יום וארבעים לילה וגבי ויגברו המים חמשים ומאת יום וגבי ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום וגבי ותנח התיבה בחדש השביעי בי"ז יום לחדש וגבי בעשירי בא' לחדש נראו ראשי ההרים איכא למימר שהשם הודיעם לו למשה מאחר שכל אלה הם ספור התורה אלא הני שהם מה שידע נח עצמו היאך ידע זה ועוד הא דכתיב וישלח את היונה ולא מצאה מנוח ותשב אליו איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח בו ואיך ראתה העלה לטרוף אותו ומה תועלת לחלון התיבה אם לא היה אור בכל יום מימי המבול ורש"י פי' גבי ויפתח נח את חלון התיבה לצהר כלומר שעשה אותו לאורה:
לא ישביתו לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן. הוכרח לפרש לא ישבותו מלשון הפסקה מפני שהשביתה בכל מקום היא מנוחת הפועל ממלאכתו לא מנוחת הפעולה והחום והקור והקיץ והחורף והזרע והקציר והיו' והלילה הם פעולות המזלות והמאורות ולא תפול שביתה בהן:
