ויזכור אלהים את נח וגו' עד פרשת צא מן התיבה. ספר הכתוב שאחרי ק"נ יום זכר אלהים את נח ואת כל אשר אתו ובזכותו יצא לתת להם שם ושארית ויעבר אלהים רוח על הארץ ליבש אותה וישוכו המים ר"ל שנחו משטיפתם וחזקם. וכמו שזכר הכתוב גבולי תגבורת המים כן זכר גבולי חסרונם מתחלה ועד סוף. כי הנה אמר בראשונה ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם וגו'. והיה זה כלו בסוף המ' יום כי כמו שבתחלה נבקעו ונפתחו כך בסופם נסכרו ומשם ואילך וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ר"ל וישובו מהארץ אל התהום כאשר בראשונה. ואמרו ויחסרו המים מקצה ק"נ יום. אין הכוונה שמאותו יום התחילו לחסור מכמות' הרב כמו שחשבו המפרשים כי כבר היה יותר ממאה יום שהתחילו לחסור אבל ענין הכתוב הוא שמקצה הק"נ יום חסרו המים כ"כ עד שנחה התיבה בחדש השביעי בי"ז לחדש על הרי אררט ובזה היה גבול רב מהחסרון לא מהתחלתו. והנה המבול התחיל בחדש השני שהוא מרחשון בי"ז לחדש ותנח התיבה בי"ז לחדש הז' שהוא ניסן הרי ביניהם ה' חדשים שלמים שהם הק"נ יום שזכרה התורה. וזה ממה שיורה הראות מבואר אמתת מה שפירשתי שהיו המ' יום נכללים בק"נ יום שעמהם נשלמו ה' חדשים מיום שהתחיל המבול עד יום שנחה התיבה שהיה בסוף הק"נ יום. ויהי' לפי זה החדש הז' לתחלת השנה כמו החדש השני שזכר בתחלת הפרשה. עוד נתנה התורה גבול אחר לחסרון המים באמרו (בראשית ח' ה') והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי שהוא תמוז שאז נראו ראשי ההרים שעם היות שנחה התיבה על הרי אררט בחדש הז' ולא יכלה להתנועע עוד למעוט המים הנה עדין לא נגלו ראשי ההרים כי תמיד היו מכוסים ממים עד החדש העשירי באחד לחדש שאז נראו ראשי ההרים וזה נכון שנפרש אותם על ההרים הגבוהים או על הרי אררט עצמם שעם היות שהתיבה נחה על א' מהם לא נראו ראשי ההרים ההם. וגם החדש ההוא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כמו השני והג' שזכר מבלי חלוף כללי א"כ באו שמות החדשים האלה כלם נמנים בסדר ראוי והגון. והותרה עם זה השאלה הט'. וזכר הכתוב שכאשר ראה נח ראשי ההרים אז פתח את חלון התיבה והוא הצוהר שעשה לאור ושלח בו את העורב. ואל תחשוב שבא הכתוב הזה להודיענו שאז פתח את חלון התיבה ולא קודם לכן כי הוא מאותו חלון ראה ראשי ההרים. אבל אמר הכתוב שאז פתח נח את החלון ההוא כדי להוציא את העורב ואולי שהיה באותו חלון אבן מאירה כענין הזכוכית הנהוג אצלינו לשום בחלונות שבו די להכנס האור לבית ולראות מהבית לחוץ והוא סתום אין יוצא ואין בא. וכבר חלקו בב"ר על ענין הצוהר אם היה חלון או אבן טובה ומאירה וכפי האמת שניהם דברו נכונה שהיה שם חלון וראה שם נח ההרים מבלי פתיחה אבל הוצרך לפתחו כדי לשלח ולהוציא בו את העורב. והנה לא אמר הכתוב ששלח את העורב לראות הקלו המים לפי שלא שלחו לזה התכלית אלא לראות אם נשארו בתים מגדלים וארמוניות כי שם יקנן העורב והיא מצא כל הארץ חריבה אין בית ולא קיום שום דבר בעולם לקנן בו חזר כנגד התיבה והיה יוצא ושב עד יבושת המים מעל הארץ כי תמיד היה קרוב לתיבה עד שיצא נח ממנה. הנה א"כ לא נשאר העורב מחוץ לפי שלא מצא מנוח אשר ייטב לו. וכבר אמרו מטבע העורב שדירתו אצל בני אדם ולא נכנס לתיבה לפי שהעורב כפי מה שארז"ל (סנהדרין ק"ח) נתחבר לבת זוגו בתיבה וכבר כתבו הטבעיים וזכרוהו חז"ל שבני העורב כשילדו יוצאים לבנים והעורב חושב מפני זה שאינם בניו ויברח מהם ולא יבקש ולא יתן להם מזון ושעל זה נאמר לבני עורב אשר יקראו. ואמר (איוב ל"ט ג') מי הכין לעורב צידו. הנה מפני זה לא חזר העורב אל התיבה ולא נתאמץ נח ללקחו מפני שלא נתקרב אל התיבה אבל היה הולך תמיד סביבה. אמנם היונה שלחה נח לראות הקלו המים לפי שהיא תנוח על ראשי האילנות ובעבור שלא היה דרכה לנוח על ראשי ההרים הגבוהים כיון שאין אילן שם לכן בפעם הראשונה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה כיונה פותה אין לב שמהתענג ומרוך לא תוכל לשבת על פני המים ומפני רכותה הוצרך נח ללקחה ויבא אותה אל התיבה. אבל העורב להיותי מקשיי הבשר חזק החיים ארוך הימים הניחו ללכת מפה אל פה כרצונו. ומאשר אמר הכתוב ויחל עוד שבעת ימים אחרים למדנו שבין שליחות העורב לשליחות היונה בראשונה עברו שבעה ימים כי לכן נאמר בפעם השנית שבעת ימים אחרים. הנה נתבאר מזה למה שלח נח בראשונה את העורב ולמה נאמר בו לראות הקלו המים שהוא לפי שלא שלח אותו אלא לראות אם נשארו הערים מאין יושב ובתים מאין אדם ששם יקנן העורב ולמה זה לא חזר אל התיבה והותרה השאלה הי'. והנה היונה בפעם הראשונה כאשר לא מצאה לה אילן ולא עשב למזונותיה ולא בית ופנת גג לשבת בה שהוא המניח לכף רגלה שבה אל התיבה והנה עלי זית טרף בפיה כאומר שני דברים בקשתי המדור והמזון ומצאתי המזון רע ומר והמדור איננו לכן שבה אל התיבה. ורבותינו ז"ל חלקו בדבר בב"ר (פרשה ל"ג) מהיכן הביאה מהם אמרו מהר המשחה הביאה שלא ירדו גשמים על ארץ ישראל וכמו שכתוב בדברי יחזקאל הנביא בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר ארץ ישראל לא ירדו עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו מן הארצות ונכנסו בתוכה. ר' בירי אומר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה וב' הדעות האלו בלתי מספיקים. אם הא' לפי שאף שנודה שלא ירדו גשמי המבול בארץ ישראל אין ספק שברוב המימות שנתגלגלו עליה משאר ארצות היו נעקרים ונשברים האילנות. ואמנם מגן עדן הוא דרך דרש ולכן הנראה לי מדרך הפשט שמעת שנראו ראשי ההרים נמצאו שמה ענפי זית הרבה שהיו צפים על פני המים וכשיבשו ראשי ההרים בהיות שם הארץ לחה ורעננה מאותם הענפים שנכנסו בבטן האדמה בארבעים או בחמשים יום שורשו וצמחו ויציצו ציץ ומשם לקחה היונה העלה זית שהביאה בפיה. ואמנם בפעם השלישית ששלחה כבר מצאה ארץ בפועל לנוח כף רגלה למזונות הרבה מעשבים ולכן לא שבה עוד אל התיבה. הנה התבאר שהיו שלחיות היונה בסדר ראוי והגון והותרה השאלה הי"א. ונשאר עתה לבאר מדוע נתאחר נח ארבעים יום משפתח התיבה עד ששלח העורב. ולמה אחר כך בין שליחות העורב ליונה ובין שליחות היונה בין זה לזה נתאחר שבעה ימים ואומר בסבתו שנח כשראה ראשי ההרים המתין עוד ארבעים יום כפי חכמתו יען היו ההנהגות כלם בארבעה מחנות קדושי עליונים והגלגל הסובב עלינו ומתגלגל לד' רבעים ומשם נמשכו הד' יסודות וכן בסוגי המורכבים ד' הדומם והצומח והמרגיש והמדבר והיו ימי יצירת הולד ארבעים יום ושאר הרביעיות ומספר הארבעים הנמשך מהם זה יסודו ושרשו ולכן ישב מרע"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה כל אותם הפעמים שישב שמה והלכו המרגלים בארץ ישראל ארבעים יום וישראל ארבעים שנה במדבר והימים האלה נזכרים ונעשים עד היום הזה מדי שנה בשנה ורצון האלהים. ובעבור שראה נח שבמ' יום השחית הקדוש ברוך הוא עולמו במבול ובסוף מ' יום רחם ה' על הארץ נתאחר אותו המספר של מ' יום בחשבו שבסופם יראו המגדלים והאילנות וימצאו העופות מנוח אשר ייטב להם באשר יקננו לכן פתח החלון ומאשר לא ראה דבר ממה שחשב שלח את העורב וכאשר לא ראה ממנו דבר שלח את היונה פעם אחר פעם מז' לז' ימים והיה זה לפי שזה המספר מהימים הוא מרובע הלבנה שהיא פועלת בתגבורת המים ובחסרונם עד שהיה נח מרגיש בטוב השערתו העבר בנגיבו וחסרון לחותו וכפי מה שהיה מרגיש היה שולח שליחותו ואתה תראה שד' רביעיות מהגלגל הקיף בשליחיותו שהוא חדש שלם. והעיד הכתוב שכאשר שערו הצדיק כן היה שבשנת שש מאות וא' שנה לחיי נח בחדש האחד באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ונתגלתה האדמה. ולכן כשהרגיש בנגוב האויר יותר הסיר את מכסה התיבה וירא והנה חרבו. ואין פירושו אצלי שחרבו המים אלא איך חרבו פני האדמה ושהיתה כלה שממה וחרבה מבלי ב"ח ולא צמחים ולא מגדל גבוה ולא חומה בצורה כי זהו החרבן אשר ראה באמת על פני האדמה וחשב נח שעם היות הארץ מגולה הנה תהיה לחה מאד ברפש וטיט לא ישענו ולכן התמהמה עוד חדש ימים אחרים בחדש השני בכ"ז בו שאז יבשה הארץ והוסר ממנה כל לחות המים מבית ומחוץ ונשארה ביבשותה הטבעי ואז צוהו השם לצאת מן התיבה והיה אם כן מיום שנכנס עד צאתו ממנה שנה שמשיית תמימה ועשרה ימים. הנה התבאר הספור הזה כלו והותרו הספקות הנופלות בו. והנה למדנו מהספור הזה מדעים יקרים מאד. האחד שכמו אשר מספורי מעשה בראשית למדנו דעות אמתיות במציאות ממציאו ית' בחכמה ובתבונה עצומה ויכולת מוחלט אשר הוא היסוד שעליו יבנה שלמות האדם והצלחתו. ככה מספור המבול הזה למדנו ידיעתו במעשה בני אדם והשגחתו בהם בשכר ובעונש ושהוא אל אמונה צדיק וישר. והתבאר גם כן היותו ית' מנבא בני אדם ומדבר עמהם ומודיעם מה שיהיה: הב' שכמו שמספור מעשה בראשית בהויות העולם למדנו יכלתו להפסיד את העולם בשובו אל האין כשהיה. ככה מהספור הזה שהחזיר הקב"ה לאפס שלישי של עולם כל בני עולם השפל הזה הוא לנו עדות ברורה כי הוא אשר עשאו וכי הכל מעשה ידיו כי ההויה תעיד על ההפסד וההפסד על ההויה. והנה הפסד העולם וכלותו הוא דבר מקובל באומה. וכבר כתב הראב"ע שעל כן נאמר (בראשית ח' כ"ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר מכלל שיהיה לה עת תפסד בו. וחשב הרלב"ג שאין הטענה הזאת מוכרחת מפני שכתוב כימי השמים על הארץ. ואני משיבו שעל שניהם יבא ההפסד וכמ"ש (תהלים ק"ב כ"ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד: הג' היא בדעות שא"א על המנהג הטבעי שיתהוה מין מהמינים הנולדים ממינם מזולת מינו כמו שהיה חושב בן סירא שכתב שהיה אפשר שיהיה המבול בחלק הנגלה מן הארץ ואחרי כן יחרבו המים ובאורך הזמן יתחדשו מערוב היסודות מה שהתהוה ממנו מין מין מהב"ח מבלי הולדת זכר ונקבה. והוא שקר מבואר כי הטבע לא יספיק לזה. ולכן רצה ית' כשרצה בקיום אלו המינים הנולדים ממינם שיושם מהם זכר ונקבה בתיבה: הד' שלמדנו בספור הזה שהשנים שנזכרו במעשה בראשית ובפרשיות האלו כלם הם באמת שנים שמשיים בן י"ב חדשים כל השנה והיה ג"כ כל חדש שלשים יום. תראה זה מבואר מהי"ב חדשים שהתמיד זמן המבול משנכנס נח בתיבה עד צאתו ממנה שהיה שנה תמימה: ויאמר אלהים אל נח וגו'. עד את קשתי נתתי. הנראה לי שבני נח לא נתפיסו בדברי האל וברכותיו כי אמרו עם היות שהבטיחנו מהב"ח שלא ימיתינו ונתן לנו אשר נאכל והזהירנו שלא יהרוג איש את אחיו מי יבטיחנו שלא יבא מבול מזמן לזמן לשחת כל בשר כיון שאין איש בארץ שיעשה טוב ולא יחטא כל זמן ולכן אין ראוי שנפרה ונוליד לבהלה וריק. ומפני זה היודע מחשבות הוצרך לדבר לנח ולבניו כי עם היות הבנים בלתי מוכנים לנבואה הנה באמצעות אביהם ובחמלת ה' עליהם הכינם אליה באופן שזכו כלם לשמוע דברו וזה טעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כי היה זה דבור בפני עצמו מדובק ומחובר עם הקודם. והיה הדבור הקודם ההוא כבר נפסק ובא הדבור הזה מחדש לאב ולבנים יחד כדי להבטיחם מעבור מי המבול עוד על הארץ והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמר אליהם ואני הנני מקים ר"ל אחרי אשר הבטחתי אתכם מהב"ח ומעצמכם הנני מבטיחכם ממני והודיעם שקיום הברית וההבטחה שיהיה על זה יהיה עליהם ועל כל נפש חיה שלא יפסדו עוד במי המבול ונתן הסבה למה יכלול הב"ח בברית הזה ואמר שהיה זה מב' צדדים הא' לפי שהב"ח הם תשמישו של אדם צריכין אליו מאד ועל זה אמר (בראשית ט') אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ. והב' הוא מפני שיצאו אתם מן התיבה והיה ראוי מפני זה שיזכו עמהם בברית ועל זה אמר אתכם מכל יוצאי התיבה כלומר מפני שהיו אתכם בתיבה וביציאתכם ממנה והנה הקיום הזה הוא ההבטחה והשבועה שזכר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. והנה חזר שנית והקימותי את בריתי אתכם להודיע שעם היותו ית' מבטיח לכל אדם ולכל מיני הב"ח מהמבול הנה הקמת הברית תהיה עם האדם לבדו כי לא יאות לאל ית' שיכרות ברית עם הב"ח הבלתי מדברים אלא עם האדם שנברא בצלמו וימשך ממנו תועלת לכל הנלוים אליו והוא אמרו והקימותי את בריתי אתכם וביאר ענין הברית באמרו לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. והסתכל שבזה ביאר שתי ההשחתות שזכרתי למעלה שעשה המבול בב"ח ובארץ עצמה ופירותיה ועל זה אמר כאן ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנה התבאר שאין כפל בלשונות הקיום ולא במלת אתכם והותרה בזה השאלה הי"ג. ואמנם אמר אחר זה ויאמר אלהים זאת אות הברית ענינו אצלי שנח ובניו נתפייסו בדבר השם והבטחתו שלא יבוא מבול עוד על הארץ ונחה דעתם ולכן נפסק אותו דבור לא בקשו עליו אות כלל כי יודעים היו שהיה האל יתברך קיים במאמרו. אבל האל ית' חפץ למען צדקו לתת להם עליו אות אמת ולכן הוא מעצמו דבר דבור אחר מענין הקשת והוא אמרו ויאמר אלהים זאת אות הברית כאמרו הנני נותן לכם אות על מה שהבטחתי אתכם והוא הקשת שאתן בענן והותרה בזה השאלה הי"ד: את קשתי נתתי בענן וגו'. עד ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. כבר ראית קצור דברי המפרשים וחולשם בטעם אות הקשת וענינו. ולא נכחד שהר"ן היטיב לראות בענינו מכל אשר קדמוהו כי הוא כתב שהקשת פעם יתילד באויר הלח ופעם באויר הדק ושמתחלת הבריאה היה נראה הקשת אבל באויר ולא בענן כי היו אז העננים כל כך חזקים מן הערפליות שנצוצי השמש לא היו יכולים להפריד בין חלקיהם אלא בקושי גדול להיותם נוטים מאד אל טבע העפריות המסתבך מן האד העולה מן הארץ והיה נמשך בזה שהעננים היו מאוחרי ההתכה ומפני זה ימטירו רבוי מאד מהמטר. וכשרחם הקב"ה על הארץ שנה טבע העננים והכניעם אל הדקות באופן שיתרשם בהם כמראה הקשת שהוא תמונת השמש העומד נגד הענן כדי שיהיו קלי ההתכה ומועטי המטר ושעל זה אמר הכתוב את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן לפי שכבר היתה הקשת בעולם מתחלת הבריאה והיתה נראית באויר ומה שנתחדש בברית הזה הוא שתתראה בענן זהו דעתו. וכבר קדם שנים רבות בדעת הזה אחד מחכמי האומות. האמנם יסוד דבריו הוא רעוע לפי שאם היתה הקשת פעם מתילדת באויר הלח ופעם בענן שמתחלת הבריאה היתה הקשת נראית באויר ועתה אחר הברית נתרשמת בענן. מי יתן וידעתי בהראות הקשת היום איך יודע ויוכר אם היא בענן זכרון הברית או אם הוא באויר הלח כפי טבעה מקודם ואיך תהיה א"כ ראיית הקשת סתם זכרון הברית כי אולי היא באויר כמו שהיתה נראת קודם המבול והכתוב אומר ונראתה הקשת בענן ר"ל שיראו הכל שהקשת בו ובמה יודע איפה הדבר הזה. וכבר חתר הר"ן להשיב על הספק הזה באמרו שהתרשמות הקשת באויר אינו שוה ודומה להתרשמותם בענן. וחוץ מכבוד חכמתו אין הדבר כן כי יש ענן דק מהענן אחר ויתחלפו העננים בזה חלופי' רבי' בפחות ויתר. והאויר הלח הוא כמו הענן הדק ואנחנו לא נראה אלא מראה הקשת ואי אפשר שנבחין אם הוא בענן דק או באויר לח כ"ש שכפי האמת האויר כפי עצמו אינו מקבל צורת הקשת אלא במה שהוא מעורב מורכב מהאדים העולים מן הארץ והוא הוא ענין הקשת בעצמו. ולכן התורה לא נתנה בזה סימן להבדיל בין קשת האויר לקשת הענן אבל אמרה ונראתה הקשת בענן כאלו לא היה בו ספק כלל. ומפני זה נ"ל שאין הדבר כדברי הר"ן אלא שמתחלת הבריאה היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ ודשנותה בבריאה וכמו שאמרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ר"ל שאד אחד בכמות מעט היה משקה את כל פני האדמה ולרבוי העבים ועביים היו העננים המתילדים מהם כל כך עבות וגסות שלא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בהם עד שלא היה מתרשם מראה הקשת לא באויר ולא בענן ולכן לא היה חום השמש ונצוציו יכולין לשלוט עליהם ולדקדקם ולהתיך קצת לחותם והיו מפני זה מעותדים להביא מבול לעולם וכאשר רחם השם על הארץ אחרי התכת העננים הקודמים במבול המעיט את האדים ודקדק העננים כ"כ עד שנצוצי השמש יעברו בהם ומתוך כך תתרשל הקשת בענן שהוא המקבל האמתי לאותו התרשמות ולא יוכלו עוד להמטיר גשם שוטף על הארץ ואל תקשה על זה מאמרם ז"ל שהקשת נברא בין השמשות כי זהו עצמו יורה על מה שפירשתי. לפי שכל הדברים שאמרו שנעשו בין השמשות לא נעשו אז בפעל אבל היו עתידין להעשות בזמניהם כמו אילו של יצחק והבאר ופי הארץ ופי האתון ושאר הדברים שזכרו שאין ספק שלא היו בפועל מתחלת הבריאה אלא ששם הקב"ה אז כח בנמצאים שיולידום וימציאום למציאות כל א' בזמנו וכן היה הקשת כי לא היה בפועל בענן כי אם אחר הברית ועל זה נאמר את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וגו' להודיעו שידקדק את העננים כ"כ שתתרשם בהם תמונת השמש באמצעות נצוציה. והודיעו עוד שאותה מראה הקשת הנרשמת בענן והנה נראה ליושבי הארץ כי עין בעין יראו את הקשת ויבטחו בה' שהוא זוכר את בריתו והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת וגו' וזכרתי וגו' והנה מראה הקשת כמו שביארתי אינה כי אם תמונת הקשת הנרשמת בענן מפאת הנצוצות והנה נקראת קשת לפי שהתמונה ההיא הנראת היא חצי עגולת רושם השמש שלמעלה מן הארץ כי חציה האחר היא למטה מן הארץ כמו שהתבאר בטבעיות והיא נעשית כעין קשת גבורים ואפשר שהשמש תאר הכתוב בכאן בשם קשת כי הנה הקדמונים כלם היו קוראים לנצוצות השמש חצים ולשמש קשת האל לפי שהשמש יוצאים הנצוצות ממנו כיציאת החצים מקשת הגבור ובהם יפעל ההויה וההפסד בכל הארץ וגם בכתבי הקדש נקראו כן (חבקוק ג' י') לאור חציך יהלכו. ועל נצוץ השמש המזיק נאמר מחץ יעוף יומם מסכים למ"ש יומם השמש לא יככה כי בנצוצות השמש יכה השם בשפלים כגבור בחצי קשתו. ואפשר שעל השמש עצמו אמר הנביא עריה תעור קשתך כי השמש יגלה הדברים באורו ומזאת הבחינה יקרא קשת עם היות שבבחינת הש"י שהוא אדניו יקרא שמש כלומר משמש ועובד. והסתכל שבאו בענין הקשת ג' פסוקים הראשון את קשתי נתתי בענן ובזה הודיע כמו שביארתי שדקדק העננים בטבעם עד שיקבלו רושם תמונת השמש כי זה היה ענין הברית באמת שמשם והלאה תמיד יהיו מקבלים העננים הנכחיים לשמש התרשמות תמונתו בהם וזה היה חדוש גדול בברית והותרה בזה השאלה הט"ו. והפסוק הב' באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וכמה מהחכמה כלל המאמר הזה שהודיעם שאותו התרשמות הנעשה בענן יראה לפעמים לעיני יושבי הארץ זה יהיה בעננו ענן על הארץ ר"ל כשיתעבה האויר הקרוב אל הארץ ויתענן שאז להיות מטבע הענן יתפשט התרשמות הקשת ההוא אשר בענן אליו עד הגיעו אל הארץ ואז לקורבתו ישלוט העין בו כי מראית הקשת הם כ"כ רוחניים ודקים שלא יתפוש בהם הראות בהיותם רחוקות מן הארץ במחוז העננים העליונים אשר בחלק הב' מהאויר כי הקשת הנרש' שם לא יראה ליושבי הארץ אלא בעננו ענן ר"ל כשהאויר יתענן ביד הגיעו לארץ שאז יתרשם הקשת בכלו וישלוט בו עין הרואים וכל זה כלל באמרו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. וביאר עוד באמרו והיה בענני ענן שלא יהיו עוד עננים כוללים על כל הארץ כי אז א"א שיתרא' לנו הקשת אבל יהיה חלק מהארץ מעונן וחלק בלתי מעונן לפי שאז הנצוצות בו בנכחיות הענן ותתרשם בו תמונת השמש כמו שהתבאר בטבעיות והוא אמרו והיה בענני ענן על הארץ ר"ל שתמיד יהיה הענן קצתי לא כולל וכמה היה האות הזה מתיחס לעניני בני אדם כי כמו שראה הש"י בחכמתו שמשם והלא' לא ישתתף מין האדם כלו בחטא א' כולל עם היות שיחטאו קצתם כסדום ובנותי' ככה יהיה ענשם קצתי בארץ זולת ארץ בענין המטר על חלקה אחת תמטר ועל חלקה לא ימטיר עליה לא כולל ומשותף לכל המין והוא אמרו ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וכבר אחז"ל (כתובות ע"ז) שבדורו של ר' שמעון בן יוחאי ור' יהושע בן לוי לא נראתה הקשת. ורצו בזה שהם היו מגינים על דורם ומצילים אותם מהעונש המסודר מפאת העננים ולכן לא היו מתפשטים העננים להראות הקשת בימיהם על הארץ לא שיכחשו היותו בעננים העליונים הבלתי נראה. הפסוק הג' הוא אמרו והית' הקשת בענן וראיתי' לזכור ברית עולם וענין הפסוק הזה אצלי הוא לבאר ענין הקשת בהיותו בלתי נראה מיושבי הארץ והוא כאומר אע"פ שלא תראו הקשת כמו שאמרתי ונראת' הקשת בענן לא תחשבו מפני זה שאינ' נרשמת בענן ושנעדר אות הברית אין הדבר כן כי ידוע תדעו שתמיד יהיה הקשת בענן ר"ל נרשמת אותה תמונ' בעננים העליונים השוכנים בחלק השני מהאויר הנכחיי' לשמש ועם היות שלא תראו אותה כשלא יתענן הענן על הארץ לרחק' הנה אנכי רואה אותה והיא תמיד לנגד עיני לזכור ברית עולם ר"ל מפני זכירת הברית התמידי שכרתי אתכם והוא אמרו וראיתי' לזכור ברית עולם וליחס הראי' והזכיר' לש"י דברה תורה כלשון בני אדם והכונ' כלה שתמיד תהיה הקשת בענן גלוי' ונראית אל הטבע עם היות' בלתי נראית אצלינו תמיד כדי שמזה ימשך קיום העול' מן המבול לעד ולא יסתור זה מ"ש הכתוב כמרא' הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם בלבד ולא תמידי כמו שפירש כי הנה הכתוב לא אמר ביום הגשם על מציאות הקשת בענן אלא על מראהו שהוא ראייתו ולזה אמר יהיה שהוא חוזר למרא' שהו' לשון זכר ולא אמר תהיה כמו שהיה ראוי לומר על הקשת שהוא לשון נקב' ומאמרו וראיתי' הוא ביום הגשם נראה שמציאות' בענן הוא תמידית אך אמנם תראה ביום הגשם וכשאין גשם לא תתרא' לנו וזה תוכן הענין הזה ואמתתו. ואפשר לפרש וראיתי' שהוא במקום יוצא כאלו אמר והראיתי' וכן פ' הרב המור' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה עתה הודעתי ובמדרש פירשו כי יודע ה' דרך צדיקים שיודיע דרך צדיקים לעולם כדי שילמדו מעשיהם הטובים ויהיה למ"ד לזכור ברית עולם במקום בעבור כמו שזכרתי למעל' וענין הפירוש כך הוא שמפני שיעד בנתינ' הקשת בענן ותהי' נראית ויזכור הברית בא עתה לזכור שמציאות הקשת וראיית' אינו סבת הזכרון האלהי חליל' אבל בהפך שזכרון הברית לפניו תמיד הוא הסבה לשתהיה הקשת ותרא' בענן והוא אמרו והית' הקשת בענן שהוא מ"ש את קשתי נתתי בענן וראיתי' שהוא מ"ש ונראת' הקשת שני הדברים ר"ל היות הקשת בענן והיות' נראית סבתה באמת הוא לזכור ברית עולם כלומר בעבור שאני אזכור ברית עולם אדקדק ואחליש העננים כל כך באופן שתתרשם בהם תמונת השמש ויראו אותה בני עולם. ואולי שלזה ארז"ל (חגיגה ט"ז) במסתכל בקשת כל שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא שלא בא לעולם כי זהו מפני שחושב כאלו הקב"ה מזדכר מהקשת הנה התבאר שאין כפל בפסוקים האל' והותרו בזה השאלות הי"ו והי"ז. ואמנם אמרו בסוף הדברים ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית נלאו המפרשים לתת בו טעם. ונראה לי לפרשו בא' מב' פנים הא' שאמר הק"בה לנח זאת אות הברית אשר הקימותי הוא ביני ובין כל בשר אשר על הארץ ר"ל לכללות המין שלא יבא עליהם עוד להם בכלל אבל אינו לארץ פרטית או מחוז פרטי שכבר בחטא ארץ פרטית ימטר על רשעים פחים. והאופן הב' הוא שהדבור הראשון אמר השם לנח ולבניו מקיום הברית וההבטחה והם נתפייסו בו כמו שפירשתי. ולכן לא בא אליהם הנבואה עוד כי לא היו מוכנים אליה. והאל ית' נתן אות הקשת בדבור נפרד בפני עצמו אל נח בלבד כי הוא היה המוכן לקבל הנבואה פעם אחר פעם לא בניו. ולפי שלמעלה אמר ויאמר אלהים זאת אות הברית ולא פירשה התורה למי נאמר אותו דבור אם לנח ובניו בראשון ואם לנח לבדו כי לא חששה התורה כ"א לספר ענין האות לכן אחרי חתימת הדברים וענין האות הודיע הכתוב הזה שאותו הדבור מאות הקשת נאמר לנח ר"ל לו לבדו ולא לבניו ולזה חזר לומר כאן ויאמר אלהים לנח זאת אות הברית כאומר שהמאמר הנאמר מאות הברית לנח לבד היה. הנה התבארה הפרשה הזאת על בוריה מבלי ספק ולא כפל כלל והותר' השאלה הי"ח. ובסוף אלה פקודי אזכור עוד דעתי בענן הנזכר כאן. והנה בא כל ספור המבול בשם אלהים לא לבד להיותו מדת הדין כדברי המפרשים כי הנה הכתוב אומר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגומר וינחם ה' וגומר ויאמר ה' אמחה את האדם ובא אם כן יעוד ההפסד והמבול במדת הרחמים אבל היה זה לפי ששם אלהים מורה על היכולת המוחלט ובעבורו בא ספור הבריאה הראשונה בשם אלהים להוראתה על היכולת המוחלט ובאותו שם עצמו בא ספור הפסד המבול להודיע שמי שברא את העולם לא מדבר הוא אשר השחית והפסיד את העולם השפל במי המבול וכאמרו אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא: וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. עד ויהיו בני נח וראיתי לשאול בפרשה הזאת כפי פשוטי הכתובים שאלות: השאלה הא' באמרו וירח ה' את ריח הנחח כאלו התפעל מהקרבנות ומפני אותו נחת רוח שעשו לפניו הגדיל ה' לעשות עם אלה והוא זר מאד. שוכמאמר חז"ל (עירובין ס"ה ע"א) כל המתפתה מיינו של חבירו יש בו מדעת קונו שנא' וירח ה' את ריח הנחח וגו'. אם לא כן אשאלך והודיעני איזה זכות עמד להם שבעבורו נתן להם אית ברית הקשת והנה זכותו של נח לא הספיק להגין על בני דורו ואיך עתה הספיק להגין על הבאים אחריו עד סוף העולם אלא אם היה משוחד הקרבנות: השאלה הב' באמרו ויאמר ה' אל לבו ומה ענין אל לבו ואם ענינו שלא גלהו לנח ולבניו כדי שלא יוסיפו לחטא בבטחונם שלא יבא עוד מבול לעולם כדברי המפרשים יקשה כי מה הועיל בהעלם הזה והנה מיד הודיעו להם וכרת עליו הברית ואות הקשת: השאלה הג' באמרו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי הנה לא ימלט מהיות הטענה הזאת צודקת או לא ואם היא צודקת למה לא חשב כזאת בתחלה עד דור המבול ולא יענישם בהשחתה כוללת כיון שיצרם רע מנעוריו ואם אינה צודקת ובדין ובמשפט הענישם למה לא יענשו גם כן בכל עת ובכל זמן בהיות אנשי הדור רעים וחטאים לה' מאד: השאלה הד' למה נתן טעם לשלא יקלל בעביר כי יצר לב האדם רע מנעוריו אדרבא שהיא הנותנת שמפני זה ראוי לקללם ולהשחיתם והנה בסוף סדר בראשית אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וגו' ויאמר ה' אמחה וגו' הרי לך ששם עשה רוע היצר סבה לקללה ולהשחתה וכאן עשה רוע היצר סבה לשלא יקלל ואיך יהיה דבר אחד סבה לב' הפכים מצד אחד: השאלה הה' שאמרו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי והיא היא הקללה אשר כבר זכר ורש"י הוצרך לומר שההכפל הזה הוא השבועה שנשבע מעבור מי נח עוד על הארץ אבל איני רואה בו לשון שבועה. והראב"ע כתב שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כנגד קללת האדמה מפני אדם הראשון ושאמר לא אוסיף לשחת כל בשר כנגד השחתת המבול ויפה פירש אם לא שיצטרך לפרש לב האדם בכללו ובעבור האדם על אדם הראשון הפרטי ואינו נכון שבפסוק אחד יבא שם א' בהבנות מתחלפות: השאלה הו' מה ענין עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' כי הפסוק הזה יראה שאין ענין לו בכאן הלא ידענו שהתקופות תמידיות בכל שנה ושנה. ומ"ש המפרשים שהמבול לא היה זרע וקציר ושנוי קור וחום והבדל יום ולילה ושהבטיח שלא יהיה עוד אינו נכון כי כמה פעמים יבוטל מהשנה החריש והקציר והשתנות התקופות מחום אל קור: השאלה הז' בברכות שברך השם את נח ואת בניו כי הנה מצאנו כי ברך את אדם בהם לכל המין ולמה חזר וברך את נח ואת בניו וזה אם בפרו ורבו ואם במוראכם וחתכם. והמפרשים אמרו שאחרי שחטא אדם פרקו הב"ח מעליהם פחד האדם ומוראו ולכן הוצרך נח לברכה זו. ואין לנו עדות על זה שאמרו אבל ענין התיבה מורה ההפך שהיו נכבשים לנח בשובה ונחת ולא נזכר בתורה שהיה זה בדרך נס. והר"ן כתב שעשה השם לנח כמו שעשה לאדם בהיותו בריה חדשה בערכו ואינו נכון כי לא עשה כן לאברהם: השאלה הח' למה הרשה השם לנח באכילת הבשר ולא עשה כן לאדם הראשון ולא לשאר הדורות שבאו אחריו. ואין ראוי להתפתות עם מה שכתב הרמב"ן שנפסדו הצמחים במי המבול ולכן הוצרכו לאכול בשר כי הנה כאשר ארכו הימים שבו להויתן לאיתנם אף כי האדמה היתה שבעה מהמים והצמחים אשר תוליד היו יותר טובים ממה שהיו קודם המבול: השאלה הט' באמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כי הנה הנפש היא נשואה בדם לא הדם בנפש. ואמנם מה שפירש הרמב"ן אך בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו שהוא נמשך שהדם הוא הנפש לדעתו והוא באמת דעת נפסד אין ראוי להעלותו על לב: השאלה הי' באמרו אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש שופך דם האדם וגו' כי הצווי הזה שלא יהרגו איש את אחיו לא היה מיוחס לאותו זמן ומקום ביציאתם מן התיבה ולא נאמר שהיה זה בעבור שהתיר להם הריגת הב"ח להזהירם שלא יעשו כן איש לאחיו כי הנה הב"ח יהרגו לצורך האכילה לא האדם. ויקשה עם זה אמרו מיד איש אחיו שהוא מאמר ללא צורך לא נזהר הקב"ה בזה מדברי התקועית כמו שחשב הרלב"ג. גם יקשה כפל שופך דם האדם וכן מלת לנפשותיכם עד שבא הרמב"ן ופירשה לגופותיהם והוא זר מאד: השאלה הי"א בפסוק ואתם פרו ורבו כי כבר צוה השם למעלה על הפריה ורביה. והמפרשים כתבו שאחד לברכה ואחד לצווי וכבר הקשה הר"ן על זה כי שניהם לברכה: השאלה הי"ב ויאמר אלהים לנח ואל בניו כי אם היו המאמרים האלו כלם דברי השם למה בא במאמר הזה תחלת פרשה והתחלת דבור ויאמר אלהים וכלם היו מאמריו ויקשה ג"כ למה בא הדבור הזה בפרט לנח ולבניו ושאר הדבורים כלם באו אל נח לבד. ולדברי המפרשים שנא' זה לבנים ע"י אביהם מה צורך ואל בניו כי הנה כל שאר הצווים היו כן ר"ל שנאמרו לנח לבדו והוא אמר אותם לבניו: השאלה הי"ג בהכפל הדברים שבאו בדבור הזה אם בקיום הברית שאמר ואני הנני מקים וגו' וחזר לומר והקימותי את בריתי וגו' אם במ"ש מלת אתכם פעמים רבות הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל החיה אשר אתכם. מכל יוצאי התיבה והקימותי את בריתי אתכם. הרי לך ד' פעמים מלת אתכם. וכתב הראב"ע שבא הכפל לביאור ועליו נאמר ברוב דברים לא יחדל פשע כי מה שנתבאר יפה בפעם אחת אין צריך לכפול אותו: השאלה הי" באמרו באמצע הדברים ויאמר אלהים זאת אות הברית ואם היה תמיד המדבר הוא האל יתברך ומאמרים מדובקים ומקושרים בענין מה צורך אם כן שיאמר באמצע הדברים ויאמר אלהים וידוע שהוא אמרם: השאלה הט"ו בענין אות הקשת שנתן הקב"ה לנח ולבניו להבטיחם שלא יבא עוד מבול והוא כי הקשת הוא דבר טבעי יתילד מנכחיות השמש והכאת נצוציו בדבר הלח כמו שראינו אותו מתהוה מהכאת ניצוץ השמש על כלי המים שיתרשם שם השמש בעגולו ובמראיו והוא ענין הקשת ועליו אמר הנביא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם עד שאז"ל שהקשת הוא א' מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות ומה א"כ אות הברית הזה שנעשה לנח ולבניו להבטחה והראב"ע כתב שאולי נתחזק אז נצוץ השמש ואורו. ומי יתן ואדע והיה לבבו זה כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב שיתחדש דבר אחר הבריאה לא בגרם השממיי ולא בנצוצו שהוא מקרה דבק בו. והרמב"ן כתב ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יתילד הקשת כי בכלי המים כשישימו נגד השמש יתחדש כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין שהענין כך כי אמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אתן ומלת קשתי תורה שכבר היה לו קשת וכו'. והיה דעת הרב בזה שלא נתחדש שם דבר אבל שלקח השם לאות ענין הקשת שכבר היה מתחלת הבריאה ושהוא כמו עד הגל הזה ועדה המצבה ושבע הכבשות אשר היו לעדה וכן הוא דעת הגאון רבינו סעדיה וכבר הרחיקו הראב"ע וראוי להרחיקו כי הנה הברית והאות שנתן עליו בכל מקום א"א שיהיה כי אם בהתחדש שום דבר יהיה משם והלאה לאות ומה שהיה כבר היה ואיך יהיה אות. ואמנם העדים שהביא הרב לנגד זה המה יעמדו נגדו לפי שהגל והמצבה אז נעשתה לשעתה להיותה אות בדבר וכן השבע כבשות שהציב לבדנה להיותן לאות ועד כי מבלי חדוש דבר מה א"א שיפול שם אות ואיך לא יהיה הקשת כן: השאלה הט"ז כי לפי דרך הכתובים לא היה זה נכון ולא בטוח כי אחרי שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה הנה היה מחוייב שיראה הקשת בעתו בזמן שיהיה העולם ירא וחרד יותר מהמבול אמנם מהידוע הוא שהקשת אין ענינו להראות רק בזמנים שבני אדם בטוחים שלא יהיה מבול על הארץ לפי שבהיות ענן על קצת הארץ ועל קצתה יזרח השמש שאז נראה הקשת כמו שביארו הפלוסופים א"א שיהיה גשם שוטף ומבול אבל על חלקה אחת ימטיר ועל חלקה אחת לא ימטיר אבל כשיתכסו כל השמים עננים א"א שלא יראה שם קשת כלל בהלביש שמים קדרות ועל כל הארץ תשכון עננה ואז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו שהוא הקשת כי הנה לא יראה בהיות העננים כוללים על כל הארץ ומה יועיל אם כן האות הבלתי נראה ומהו הברית וההבטחה הזו: השאלה הי"ז באמרו וראיתיה לזכור ברית עולם והוא כי חלילה לאל שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר כי אין שכחה לפני כסא כבודו והכתוב הזה מורה כאלו לא היה האות הזה אלא תקון מפני השכחה שלא תפול בדבר המובטח. ויקשה עם זה הכפל הנמצא בענין הקשת שאמר את קשתי נתתי בענן ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן ולפי האמת כח שלשתם אחד הוא ופסוק והיתה הקשת הוא היותר מוכפל ובלתי צריך: השאלה הי"ח באמרו בסוף הפרשה ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית כי אם אמר זה על אות הקשת כבר נזכר ונאמר למעלה זאת אות הברית ומה צורך בהשנות הזה ואם אמרו על אות אחר ומה הוא מי יתן ואדע כי הכתוב לא זכר אחר זה דבר ויש מי שפירש שנא' זה לפי שהראה לו הקב"ה את הקשת באצבע אבל ג"כ נוכל לדרוש זה ממה שאמר למעלה זאת אות הברית ומה הועיל הכפל הזה א"כ. אלה הן השאלות הנופלות בספור הזה והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כלם: וידבר אלהים אל נח צא מן התיבה וגו'. עד ויברך אלהים את נח. ספר הכתוב שעם היות שראה נח אחרי שהסיר את מכסה התיבה שחרבו המים מעל הארץ ונשארה יבשה כפי טבעה הנה א"כ לא יצא ממנה לא הוא ולא אחר מכל אשר אתו בתיבה עד שצוהו השם צא מן התיבה כי כמו שקדמו צווי לבא בה כך צווהו לצאת ממנה. וכמו שנח היה ראשון לבאים לתיבה ואחריו כל אדם ימשוך והב"ח ג"כ אחריהם. ככה היה ביציאה הוא ראשון ובניו אחריו והב"ח אחריהם וחז"ל אמרו שהותרה להם ביציאתם תשמיש המטה והוא כמו שכתב הר"ן שנא' בצווי אתה ואשתך ובניך ונשי בניך מעורבים האנשים עם הנשים ולא כסדר הכנסתם לתיבה להתיר להם התשמיש אחרי צאתם משם האמנם לפי שהיתה מחשבת נח ובניו שלא להזדווג עוד עם נשותיהם מיראתם שילדו לבהלה וימותו במבול אחר לכן יצאו כמו שנכנסו נח ובניו בפני עצמם והנשים בפני עצמם ולא כמו שצוו איש ואשתו וספר הכתוב שהב"ח יצאו למשפחותיהם ואין פירושו שפרו ורבו בתיבה ולא שיצאו איש ואשתו כלם חיים כדברי המפרשים כי אם להודיע שלא נתערבו אלו ואלו ביציאתם אבל יצאו למשפחותיהם משפחה ומשפחה ומין ומין בפני עצמו. ונח כשיצא וראה את העולם חרב ושגמלו השם ברחמיו וכרוב חסדיו בהצלתו בנה מזבח והעלה עליו עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור להיותם באמת היותר משובחים כפי טבעם ונכון הוא שמרע"ה בכתבו את התורה קראם כן טהורים אבל נח לא בחר בהם כי אם בהיותם יותר מובחרים בטבעם והיה תכלית הקרבן ההוא להודות לה' על כל אשר עשה עמהם להפליא. כאומר ממך הכל ומשלך יתנו לך. ואמנם אמרו וירח ה' את ריח הנחוח ויאמר ה' אל לבו אינו סמוך ומדובק שכאשר הריח את ריח הניחוח אמר כן ושבעבור הקרבן התעורר לעשות אותו נדר שלא יביא מבול עוד לעולם. אבל וירח ה' את ריח הניחוח הוא תשלום ספור ענין הקרבן שזכר כלומר שהריח ה' ריח ניחח קרבן נח וקבלו ברצון ויעתר לו האלהים. ואחר זה ביאר ענין אחר בפני עצמו במה שהתחיל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל וכמ"ש חז"ל כל המתפתה ביינו של חבירו וכו' הוא דרך צחות ומליצה לא כפי פשט הכתובים כי הנה לא עשה ית' ההבטחה שלא יבא מבול לא בזכותו של נח ולא בעבור קרבנו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הא'. וענין הכתוב הזה יש לי לפרשו באחד מב' פנים. הא' שכאשר ראה ית' המזבח ההוא שהיה מזבח אדמה והב"ח שהעלה עליו נח קרבן רחם השם על האדמה ועל הב"ח בכלל ואמר בלבו שהוא רמז לחכמתו העליונה שהנה בענין המבול קבלה הארץ בעצמה השחתה גדולה וכמ"ש חז"ל (ב"ר כ"ח) שאף הארץ ג' טפחים של מחרישה נימוחו וקבלו ג"כ השחתה רבה הב"ח שמתו במבול ולכן נח כאשר שפך את רוחו לפני ה' ומזבחו רחם הקב"ה על הארץ ועל הב"ח והסכים בלבו ועצתו העליונה לגבות את חובו כשיחטאו לפניו בני אדם בדרך אחרת מהעונשים. ומעט מעט כפי חטאתם לא בדרך כליה כוללת כאשר עשה במבול והוא אמרו ויאמר ה' אל לבו ודברה תורה כלשון בני אדם כי כמו שבני אדם גם בני איש במחשבותיהם ועצתם יסכימו בלבם לעשות דבר זולת דבר כן הקב"ה נתיעץ בלבו ובעצמו וכמ"ש חז"ל בענין הבריאה במי נמלך בלבו נמלך. והיתה עצתו והסכמתו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שהיה בענין המבול שנמוחה ונתרבה ונתקללה בפירותיה בעבורו לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל מתחלת בריאתו כי הוא חוטא מפאת חמרו ואם על כל דבר פשע אפקוד עונה במי המבול על הצד שפקדתי עתה הנה יצטרך להביא בכל שנה וגם מדי חדש בחדשו מבול על הארץ לשחתה ואם יאמר אומר שאין בזה בטול לפי שאין הארץ מרגשת בהשחתה כי היא גשם מת ומה נאמר בב"ח שהם מרגישים בצערם שימותו על לא חמס בכפם ואין ראוי להכות את כל חי כאשר עשיתי בפעם הזאת ולכן היותר טוב הוא לפקוד עונותיהם קימעא קימעא בדרכים אחרים מהעונש כדי שלא יתחייבו כלייה כוללת כדור המבול על כן אפקוד עליהם את כל עונותיהם אם בזרע ואם בקציר שיתבטלו ועל חלקה אמטיר ועל חלקה לא אמטיר וכן בחום ובקור בהתגברותם יותר מדאי ובקיץ ובחורף וביציאת התקופות מגבולם הטבעי עוד יוסיפו סרה ויחדשו קדחות ומגפות וחלאים רעים ונאמנים וכן יום ולילה לא ישבותו שהוא רמז למקרים המתחדשים מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים שהדברים האלה כלם לא ישבותו והם שלוחי ההשגח' להנקם מהם מאויבי ה'. הנה התבאר מזה שלא אמר יתברך שבעבור היות יצר לב האדם רע מנעוריו יסלח לעונו ולא שיכפר למי שיחטא לו. אלא שיענישהו באופן אחר מבלי שיביא מבול על הארץ. וזהו האופן הא' בפירוש הפסוקים האלה והותרו שאלותיהם כי לא אמר אל לבו להודיעו שהעלימו והסתירו ולא אמר לא אוסיף לקלל עוד ושיכפר בעד חטאתם אלא שיענישם באופן אחר כי בראשונה כשראה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום היה ראוי למחותו מעל פני האדמה לפי שלא נענשו מעט מעט ונעשה החוב גדול מאד אבל מכאן ואילך היתה העצה נכונה לגבות את חובם מעט מעט בנעוריו ובזקוניו כיון שיצר לב האדם רע מנעוריו ולזה לא יתחייבו כליית המבול הכולל וכן התבאר שאין כפל באמרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי שכיון לשתי הרעות שנמשכו במבול שהם קללת הארץ בעצמה וצמחיה ומיתת הב"ח. ושפסוק עוד כל ימי הארץ בא לצורך להודיע אופני העונשים האחרים שיענישם בהם. והאופן הב' מהפי' הוא שהנה קרה לעולם בכללו כמו שיקרה לאדם הפרטי יען היה העולם כלו כאיש אחד עד שנקרא האדם עולם קטן והעולם עולם גדול ולכן היו ימי שנותינו בהם שבעים שנה כנגד שבעה ימי בראשית ומה שקבלו חז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב. והנה האדם הפרט יודע מעניני שהעשור בראשון שבימיו וגם רוב השני הם שנות הבהלה מבלי הנהגה שכלית כי כלם יעברו בשעשוע הגדול והילדות ובתעתוע הנערות אשר א"א להמלט מהם בתחלת ימיו אבל משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והאיש משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש מחרפת נעוריו. וכן היה באמת בעולם הכללי כי הנה האלף הראשון ורוב האלף השני היה נעור וריק מחוסר השכל וכן קראום חז"ל שני אלפים תהו ולחסרון האנשים בהם נתחייבו בתכלית המבול והשחתתו. אמנם אח"כ בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו שכלות בלי ספק באופן שלא יפשע עוד כבראשונה וזה ענין הברית שכרת השם לבלתי הביא עוד מבול על הארץ כי לא היה זה דרך חסד בזכות נח אלא בדרך ספור העתירו כי בראשונה כשראה ית' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום אמר אמחה את האדם ר"ל אשחית ואמחה כל הדור הזה להיותו מושחת בכללו ולא יצלח לכל דבר אבל אחרי עבור ענין המבול שער הקב"ה בחכמתו ואמר אין צורך לקלל עוד את האדמה בעבור האדם במבול אחר לפי שזה שנעשה היה בסבת נערות העולם והתחלתו ובלי ספק לא ישחיתו בני אדם עוד השחתה כוללת כזו לכל המין אם מצד המוסר הגדול שראו מהמבול וישיתו כל בני העולם אליו לב ואל ישובו לכסלה ואם לפי שמכאן והלאה יהיו הדורות והמשפחות מסתעפות מג' ראשים שם וחם ויפת אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד התחלפות והעדר הסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה בלתי אפשר שיסכימו כלם על דעת השחתה כוללת משותפת כמו שעשו אנשי המבול ולכן לא יתחייבו הפסד כללי כמוהם. הנה התבאר שבדרך הגדת העתיד אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי הנה מה שעבר במבול היה מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו ר"ל מנעוריו בעולם והתחלת זמניו ולכן לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי כי נעורי העולם והתחלתו כבר עברו ולא יהיה אחר זה יצר לב האדם רע בעולם כאשר היה בראשונה ולפי שהיתה הידיעה הזאת מהעתיד מיוחדת אליו יתברך כמאמר הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב ובוחן כליות לכן יחס הכתוב זה אל לבו ואמר ויאמר ה' אל לבו ואפשר עוד אצלי לפרש ויאמר ה' לבו על הדרך שפירשתי ויתעצב אל לבו בסדר בראשית שלא אמר אל לבו כנגד הקדוש ברוך הוא אלא כנגד האדם ויאמר הכתוב בזה ויאמר ה' אל לבו ועל לבו של אדם כי עם היות שלא נזכר שם אדם בפסוק הזה הנה הדברים עליו היו יגיד שאמר השם על לבו של אדם שלא יצטרך לקלל עוד את האדמה בעבור שיצר אותו לב של אדם היה עד עתה רע מפאת נעוריו כמו שפירשתי ולא יהיה כן אחר זה. ואמרו עוד כל ימי הארץ וגו' הוא להגיד שבמבול נשתנו סדרי בראשית ולא היה חריש וקציר ולא הבדל חום וקור וקיץ וחורף כי לא נראה השמש על הארץ וגם לא היה שם הבדל יום ולילה כי יגאלוהו חשך וצלמות תשכון עליו עננה. אבל מכאן והלאה לא יהיה כן כי עוד כל ימי הארץ יהיו עליה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו להיותם דברים כוללים למין ולא יענש עוד המין כלו בעונש כולל וכן דרשו חז"ל ויום ולילה לא ישבותו מכלל ששבתו בימי המבול שלא שמשו המזלות הנה התבארו בזה האופן ג' פסוקים אלו והותרו בכל א' מהדרכים השאלות שנית וג' וד' וו' ודוק ותשכח. ובמסכת שבועות (דף ל"ז) דרשו שכפל לא אוסיף עוד להכות את כל חי הוא לשבועה ושעליו נאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ולא מצינו בו שבועה אלא זו שכפל דבריו הוא שבועה ומכאן לקחו רש"י: ויברך אלהים את נח ואת בניו וגו'. עד ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. אין ספק שנח ובניו בצאתם מן התיבה היו משתוממים ומתאבלים על העבר יראים ופוחדים מהעתיד וזה מהדברים ד'. הא' שהיו מתאבלים על מיתת קרוביהם ואוהביהם כל אנשי סודם שספו תמו מן בלהות המבול והיו נח ובניו יחידים ושוממים בקרב הארץ. והב' שהיו יראים ופוחדים מן החיות הטורפות שבהיותם בקבוץ מדיני כבראשונה כי תבא חיה כמו ארב יהיו מתקבצים אנשים רבים להרגה אבל עתה בהיותם יחידים היו מעותדים לכל מקרה ופגע. והג' שיהיו מתבהלים באמרם מה נאכל כי אין לנו פרי עץ שנתן למאכל לאדם הראשון וגם לא פרי האדמה לאכול ממנו ואם נקוה עד שנטע בארץ מיני צמחים ואילנות לאכול מפרים הלא ירבו הימים והחדשים ואולי שנה קודם שיעשו פרי ובין כך ובין כך מה נאכל הלא נמות ברעב כדומן על פני האדמה וטובים היו חללי המבול מן חללי רעב. והד' שהיו יראים פן יפול קטטה ומדנים בין אחים ויהרגו זה את זה כמו שעשה קין להבל ויאבדו מעל פני האדמה ודמם אין מבקש כי אין איש בארץ זולתם ולית דין ולית דיין ומפני ד' מחשבות אלו היו קצים בחייהם ובלתי חפצים להזדווג לנשותיהם כדי שלא יולידו לבהלה וכמ"ש חז"ל אמר לו הקב"ה לנח צא מן התיבה ולא קבל עליו אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה וכאשר ראה ית' שהיו משתוממים לעבר נבהלים לעתיד על פי הד' דברים האלה דבר על לבם וברך אותם בדברים מיוחסים לכל אחד מהמחשבות אשר היו בלבותם וכנגד הא' שהוא מהעדר הקרובים והאוהבים שמתו להם במבול אמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלומר אתם תעשו קרובים ואוהבים מהיוצאים מחלציכם שהם יהיו יותר נאמנים באהבה מהאנשים הזרים וכאלו אמר אני אתן לכם כח רב בפריה ורביה באופן שתמלא הארץ מזרעכם מהרה. וכנגד המחשבה הב' מפחדם מהחיות הטורפות אמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים כי הצורה האנושית יש לה בטבע ממשלה ושולטנות על כל מיני החיים וכמאמרם ז"ל תינוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים ומן החולדה כי מעלת הצורה האנושית נכרת בטבע לכל ואמר בידכם נתנו להגיד שכבר קנו מן התיבה קנין ההכנעה והכבוש לפניהם ויתמידו תמיד עליה. וכנגד המחשבה הג' מהעדר המזונות אמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כאומר אם אין לכם פרי לאכול קחו מהב"ח למזונותיכם והוא אמרו כירק עשב נתתי לכם את כל ר"ל שהבשר יעמוד לכם במקום הירק עשב שנתן לראשונים. הנה התבאר הסבה למה ברך השם לנח ולבניו בדברים האלה שכבר ברך בהם את אדם הראשון שהיה זה כפי המחשבות שהיו לנח ולבניו נמשכות מענין המבול והותרה בזה השאלה הז'. ולמה הרשה לנח אכילת הבשר (שבת קנ"א) מה שלא הרשה לאדם הראשון שהיה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר כמו שאמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ונאמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב התיר להם אכילת הבשר והותרה השאלה הח'. ולפי שבהרגם הב"ח לאכילתם ילמדו מדת אכזריות אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול והוא אמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובי"ת בנפשו תשמש במקום עם כמו ברכבו ובפרשיו בתופים ובמחולות יאמר הכתוב ובשר בהיות עם נפשו דמו לא תאכלו מהבשר ההוא והוא באמת פי' ישר אמתי והותרה השאלה הט'. וכנגד המחשבה הד' שהיו יראים מעצמה אם יהרגו אלו לאלו אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. כאומר אמנם חשבתם מעצמכם אם ימית ויהרוג א' מכם את אחיו כאשר עשה קין להבל להיותכם יחידים בארץ אודיעכם ואזהיר אתכם שיהיה עונש ההורג גדול מאד כי אני את דמכם בעבור נפשותיכם שהיא נפש יקרה אדרוש לנקום נקמתו כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב"ח ולכן אמר מיד איש אחיו לרמוז אל קין והבל וא"ת ואיש אין בארץ לשיעשה משפט ברוצח דעו כי הרבה פתחים למקום לנקום נקמתו. ולכן במקום שאין אדם לנקום דם הנרצח מיד כל חיה אדרשנו כלומר שעל ידי החיה הטורפת יהיה משפט הרוצח ובמקום שיהיה אדם אדרוש על ידו דם הנרצח והוא אמרו שופך דם האדם באדם ר"ל אדם אחר דמו ישפך באופן שעכ"פ ההורג יהיה נהרג אם ע"י אדם ואם ע"י סבה ונתן הסבה למה ידרוש דם האדם ולא יעשה כן בדם הב"ח הנהרגים לאכילה כי בצלם אלהים עשה את האדם רוצה לומר ואין ראוי להשחית צלם נכבד כמוהו מה שאין כן בב"ח שלא נבראו בצלם. ומזה תדע שאמרו בפרשה אך בשר בנפשו דמו רומז אל הנפש החיונית המרגשת שהיא הנשואה בדם ונתיחסה אל הבשר כמו שכתוב בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם היא. אמנם אמרו בכאן אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש הוא רמז לנפש המשכלת והיא אשר אמר עליה כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מפאת נפשו השכלית נברא בצלם. ולהבדיל בין נפש לנפש אמר בענין הב"ח אך בשר בנפשו דמו רוצה לומר נפשו המיוחדת לו שהיא המרגשת ובאדם נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כלומר בסבת נפשותיכם המיוחדות לכם שהיא השכלית כי למ"ד לנפשותיכם תשמש בעבור כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. הנה התבארו פסוקים אלו והותרה השאלה הי'. והר"ן כתב מיד כל חיה אדרשנו שאם חית השדה תשפוך דם האדם השם ידרשנו לנקום נקמתו כי לא הותר לחיה בשר האדם כמו שהותר לו בשדה וענין זה הוא שהטביע השם טבע לכל חיה ההורגת אדם שיחלש טבעה באופן שכל מוצאה מן החיות יהרגנה לרוע ענינה. אבל איני יודע מאין זה לרב. אמנם אמרו אחר זה ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ענינו אצלי כדמות תולדה מכל הדברים כאומרו ועתה השיבותי על כל מחשבותיכם ותקנתי כל הענינים אין ראוי שתמנעו עצמכם מן ההולדה אבל שתזדווגו לנשותיכם. ואפשר עוד לפרש שהוא חוזר לענין קין והבל כלומר ומלבד מה שאמרתי לכם בעניניכם מצד עצמכם לא תהיו סבה בקטטות ומדנים בין אחים בהיותכם תמיד מחוברים במקום אחד ואתם לא תעשו כמעשה קין והבל שלהיותם מחוברים במקום אחד נמשכה ביניהם הקטטה והמריבה אבל אתם פרו ורבו ולא כמו שעשה הבל שלא הוליד שרצו בארץ ר"ל התטבעו בה מפה אל פה כל אחד לדרכו וכל א' יצלח במחוזו ולא תהיה ביניכם לא קנאה ולא תחרות ותהיו רבים וגדולים בארץ ולא תהרגו איש את אחיו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הי"א: ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו'. עד ויהי כל הארץ שפה אחת. ואמנם השאלות הנופלות בפסוקי הספור הזה כפי פשוטיהם הם אלו שאזכור: השאלה הא' מי היה הגדול משלשה אלה בני נח שזכרה התורה ומי הוא הקטן שבכלם האם היה שם הבכור ויפת הקטן מהם וחם האמצעי כמו שהכתוב אומר שם חם ויפת. יקשה על זה אמרו אחי יפת הגדול ויקשה ג"כ שנזכרו תולדות שם באחרונה וגם יקשה על זה מה שכתוב שנח היה בן חמש מאות שנה כשהתחיל להוליד בנים וששם היה בן מאה שנה כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול כמו שטען על זה רש"י. אם אמרנו שהיה יפת הגדול וחם אחריו ושם היה הקטון שהם כדברי הרלב"ג. יקשה למה בכל המקומות יקדים הכתוב את שם וחם אחריו ויפת באחרונה והרמב"ן כתב שהיה הגדול יפת ושם אחריו והקטן שבהם היה חם ובאו אם כן כלם בכתובים מבלי סדר. השאלה הב' אם היה שחם חטא בכבוד אביו כמו שהעיד הכתוב למה זה נתקלל כנען בנו הקטן והיה ראוי שיקולל חם החוטא כי בנים לא יומתו על אבות ומה שאמרו במדרש כי לא קלל את חם בעבור שברכו האל עם שאר אחיו אינו מספיק כי הנה עבד עבדים יהיה לאחיו אינה קללה שתהיה סותרת לברכות שברך השם לנח ובניו. גם מ"ש רבינו נסים שהיה כנען דומה לאביו במדותיו ולכן קללו במקומו אינו נכון כי לא היה ראוי שיקלל את הבן שלא חטא בעבור היותו דומה לאביו החוטא ולא יקלל את החוטא עצמו כי הקללה נמשכת אחר פועל החטא ולא אחר ההדמות: השאלה הג' בכפל שבא בקללה הזאת כי הנה אמר ראשונה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו ושכח ענין העבדות באמרו ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו ושלש באמרו יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו. הרי לך שקללו בעבדות ג' פעמים והיה די באחת מהם: השאלה הד' אם בא הכתוב לספר תולדות יפת ואמר שהיו לו ז' בנים גומר ומגוג וגומר למה זה ספר תולדות גומר ותולדות יון בלבד ואמר עליהם מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפתותם בגוייהם. ולא ספר דבר מתולדות מגוג ולא מדי ולא תובל ולא משך ולא תירס שהם רוב בני יפת והנביא זוכר כל האומות האלה להיותם נמצאות בארצותם לגוייהם ולמה אם כן שתקה התורה מלספר תולדותיהם: השאלה הה' בספור תולדות חם כי הנה זכר הכתוב שהיו לו ארבעה בנים כוש ומצרים פוט וכנען. ביאר תולדות כוש וכנען ומצרים ולא ספר דבר מתולדות פוט ואין לך שתאמר שהיה פוט עקר ולא הוליד כי הנה הנביא (יחזקאל ל' ה') בנבואת צור פרס ולוד ופוט היו בחיליך אנשי מלחמתך. וכן דניאל זכר פוט אצל מצרים והוא המוכיח שהיא אומה ידועה ולמה לא זכרה התורה את תולדותיה: השאלה הו' בהיות שבכל המשפחות האלה כמו שזכרה תולדותם ככה זכרה הארצות שנתישבו בהם כמו שאמר בבני יפת מאלה נפרדו איי הגוים וכן בבני כוש ונמרוד ותהי ראשית ממלכתו בבל ובכנעני אמר ויהי גבול הכנעני וגומר ובבני כוש אמר ויהי מושבם ממשא וגומר אם כן למה זה במצרים זכר תולדותם ולא זכר דבר ממושבם ומהארץ שנפלה בחלקם: השאלה הז' באמרו ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול. והוא כי מה ראה הכתוב לבאר בשם שהיה אבי כל בני עבר והיה אחי יפת הגדול כי הנה הכתוב אומר ששם הוליד את ארפכשד וארפכשד הוליד את שלח ושלח הוליד את עבר ומה צורך אם כן ליחסו כאן שהיה אבי כל בני עבר ולא יחס לו משפחה אחרת מכל משפחות בניו וכן מה צורך היה להודיע שהיה אחי יפת ולא אמר שהיה אחי חם וביפת לא נאמר כזה שהיה אחיו של שם: השאלה הח' במה שספר בתולדות שם שהיו לו חמשה בנים עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם. והתחיל לפרט תולדות ארם שהוא החמשי והקטון שבהם ואחריו זכר תולדות ארפכשד שהוא השלישי מהם ולא זכר דבר מתולדות שאר הבנים עילם ואשור ולוד והוא זר מאד כי הנה אשור אומה ידועה היא אשר כלנו ואשר דמה לנו. ועילם נזכר בדברי הנביאים פעמים רבות וכן לוד נזכר בדברי יחזקאל ולמה אם כן לא נזכרו בתורה תולדותיהם. והנני מבאר הפסוקים באופן יותרו כל השאלות כלם: ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו'. עד ואלה תולדות בני נח. נתחלפו המפרשים בשלשה המה בני נח מי היה הגדול ומי היה הקטן שבהם וכלם הסכימו שהיה יפת הגדול שבכלם מכח הכתוב שאמר אחי יפת הגדול ובנשארים חולקי' כי רש"י והרמב"ן כתבו שנולד שם אחר יפת וחם באחרונה מכח הכתוב שאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן שנאמר על חם וכן במדרש תנחומא ושם אמרו שהוקדם שם בזכרון הבנים לפי שהי' כשר ושלם לבוראו. והרלב"ג חושב שחם נולד אחר יפת ושם באחרונה וכי הוא הקטן מכלם ואין דעתי נוחה עם אחד מהדעות האלה לפי שהתורה בכמה מקומות שזכר בני נח תמיד יזכרם בסדר אחד אם בספור מולדתם בסדר בראשית אמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת ועדין לא נכר בהם שוע לפני דל ולא צדיק ורשע ובתחלת הסדר הזה ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת. ובהכנסם בתיבה בעצם היום הזה בא נח ושם חם ויפת. ואף כאן ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת. ואיך נוכל להכחיש כ"כ מהפסוקים. ע"כ אמרתי שהי' סדר תולדותם כמו שזכרתם התורה שם תחלה ואחריו חם ואחריו יפת ומה שזכר רש"י שמחשבון שנות נח ושנות שם יתבאר שלא היה שם הבכור כבר השיב עליו הראב"ע שכאשר נולד שם לא נכנס משנת חמש מאות של נח כי אם ימים מועטים כי יום בשנה חשוב שנה וכשבא המבול היו לנח תקצ"ט שנה וימים והנה אין לשם צ"ט שלמות לשנת המבול ויהי' כשנולד ארפכשד בן מאה שנה וחדשים ואמר הכתוב שנתי' אחר המבול לפי שנכנס' השנה השנית מחשבון ראשית המבול ובאמת צדקו דברי החכם בזה כי כבר ארז"ל שהחשבון המרוב' בולע המעט והכתו' שאמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד אינו מחוייב שהיו לו חמש מאות שנה שלמים מבלי חסרון יום אחד אלא שנכנס בשנת חמש מאות שנה אם מעט ואם מרובה הלא תראה שנאמר בעונש המרגלים ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וידוע שלא הלכו אחר הגזרה כי אם ל"ט שנה כי ענין המרגלים היה בשנה השני' לצאתם ממצרים אלא שהכתוב זוכר תמיד החשבון הגדול. וכן הענין בכאן ולכן אין לזוז מפשט הכתוב שהיה שם הבכור בבני נח וחם אחריו ויפת הוא הקטן שבהם. ואין להקשות מפסוק אחי יפת הגדול שלא אמר הגדול על יפת כי אם על שם שהוא היה אחי יפת הגדול שבאחיו של יפת וכמו שיתבאר. וכן אמרו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן לא נאמר על חם אלא על כנען שהוא בנו הקטן של חם וכמו שאפרש והותרה בזה השאלה הא'. והנה זכרה התור' תולדו' שם באחרונ' להיותו הגדול שבהם לפי שרצה לספ' ממנו השתלשלו' האומה באברה' וזרעו ולכן זכר ראשונה תולדות יפת ותולדות חם והשאיר שם באחרונה כדי שיספר תולדותיו ואיך באו ממנו האבות הקדושים. הנה א"כ הודיע הכתוב שהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת נזכרים כפי סדר תולדותם אך אמנם מצאתי בספרים הקדומים אשר לאומות שכלם מעידים שהוליד נח עוד בן רביעי אחר המבול ושלכן נאמר כאן ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה לפי שהרביעי הוליד אחר צאתו ממנה וקראו יוניק"ו ואמרו שהיה חכם גדול ושהוא המציא כלי האיצטגנינות אחר המבול ושאמר עתידות רבות ובפרט מהד' מלכיות שראו הנביאים ונבא דניאל. ושיוניק"ו זה הלך עם אנשים לארץ איתן ושהוא יעץ לנמרוד איך ימלוך על כל העולם והרבו על זה הספורים. אבל אחרי שלא זכרה התורה לנח כי אם שלשה בנים אין ראוי שנאמין ברביעי הזה. והנה התורה לא זכר לא חלק ונחלה בארץ בקרב אחיו וגם בספרי האומות לא נזכר לו זרע כלל לא נין ולא נכד בעמו. ומפני זה אחשוב שהיה זה מבני בניו של נח הנזכרים בתורה ואולי שהיה עבר שנחכם מכל אנשי דורו ולפי שנתחכם בברכי נח בילדותו ובן זקונים הוא לו נקרא בנו כי בני בנים הנה הם כבנים ונקרא יוניק"ו מלשון יונק לילדותו ולהיותו בר חכים כי יניק החכמה משם ומנח זקנו והנה אמר הכתוב וחם הוא אבי כנען לפי שעדין לא נולדו תולדות חם וכדי להודיע ענין החטא והקללה איך נמשכה אל כנען לכן בדרך הנחה אמר כאן וחם הוא אבי כנען ואמר שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ להגיד שלא נתישבו מחוברים יחד אבל עם היותם אחים הנה המה נפוצו בכל הארץ וחלקו הארץ כלה ביניהם. וכבר ידעת שהחכמים הקדומים חלקו הארץ לג' חלקים. הא' הוא אשיי"א התחלתה מארץ ישראל והלאה כנגד המזרח והחלק הזה נטל שם ועל שמו נקרא אשיי"א והחלק הב' נקרא אפריק"א וזה נפל בחלקו של חם. והחלק השלישי היא האיאורופ"ה וזה נפל בחלקו של יפת ועל שמו נגזר שמה הנה על זה נאמר ומאלה נפצה כל הארץ. האמנם לפי שהיה נח אדון כל הארץ ומשל בכל חלקיה אמר ויחל נח איש האדמה כי קראו איש האדמה להיותו מושל עליה בכללה. והר"ן כתב שנקרא איש האדמה לפי שהיה חכם גדול בעבודת האדמה והיא חכמה מפוארה מאד וישישי רומי עוסקים בה בזקנת' קראוה אגר"י קולטור"א כמו שסופר בספריהם. אבל במדרש תנחומא אמר רבי שלום ברבי יוסי ברבי צדוק בתחלה איש צדיק ועכשיו איש האדמה ר"ל שפחת מעלתו ובמקום שהיה בראשונה אלהי בעיונו חזר להיות בזקנתו איש האדמה חמרי ונרדף בתאוותיו. וספר הכתוב שעם היות שקודם המבול היו שם גפנים לאכול הענבים הנה לא היה כרם מסודר שורות שורות לעשות יין עד שבא נח שמזמורות הגפנים שהכניס עמו בתיבה נטע כרם מסודר שורות שורות כדי להוציא יין מהענבים אולי כי כאשר קץ בחייו מפני מי המבול בקש לעשות יין לשתות ממנו כדי שלא ישתה עוד מים ולא יראה אותם לעול'. ומ"ש חז"ל בו ביום נטעו בו ביו' שתה מן היין רצו בזה שלא נמשכה שתיית היין בהשתלשלות הדברים אבל מתחלת המחשבה כשנטע כרם היה סוף המעשה לשתות יין כי לזה נתכוון שעה ראשונה. וראוי שתתעורר עם מה ששאלתי אם היה שחם חטא למה יתקלל כנען יותר משאר אחיו למה זה אמר הכתוב ויגד לשני אחיו בחוץ ויקח שם ויפת והיה ראוי שיאמר ויקחו שניהם כי כבר זכר את שם אחיו ואליהם יחזור. ובב"ר (פרשה ל"ז) אמרו וכן הוא בתנחומא כי חם ?חטא וכנען נתקלל רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין ברכה הווה במקום קללה לפיכך אמר ויאמר ארור כנען רבי נחמיה אומר כנען ראה והגיד לחם אביו לפיכך תולין את הקללה בעיקר. ויש לרבותינו דעות אחרות יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו ומכאן לקח הראב"ע מה שכתב שאולי עשה קלון אחר ולא נזכר בתורה. והנראה אלי בזה כלו הוא שכנען היה נער קטן ותמיד היה ביד חם אביו עד שלזה נאמר וחם הוא אבי כנען כי בן זקונים הוא לו. והנה בהכנס חם באהל אביו נכנס כנען עמו. ואפשר שכנען הוא אשר גלה את נח ושניהם ראו אותו מגולה בתוך אהלו. והנה היה מחטאת חם שלא חשש לכבוד אביו ולא כסהו והיה מחטאת כנען שהוא גלהו וילך ויגד בחוץ כמצחק בעיני אחיו ר"ל בני חם ויהיה א"כ אמרו וירא חם אבי כנען את ערות אביו מספר גנותו שלא כסהו ויגד לשני אחיו בחוץ חוזר לכנען הנזכר ועם היות ששלשה אחים היו לכנען לא נזדמנו ולא נמצאו שם בעת ההגדה כי אם שני אחיו. וכאשר הגיע' השמוע' לשם ויפת עשו מה שראוי לעשות לכבוד אביהם לכסות ערותו. ולפי ששם התעורר לזה תחלה ויפת נמשך אחריו לכן אמר ויקח לשון יחיד. הנה התבאר למה קלל נח את כנען שהוא אם לפי שהוא גלה את ערותו ואם לפי שהוא פרסם פחיתותו וגנותו בחוץ כמצחק ולכן לא קלל את חם לפי שהיה חטאו בלבד בשב ועל תעשה והותר' השאל' הב' והתבאר גם כן למה אמר ויקח שם ויפת ולא ויקחו שניהם שהוא לפי שויגד לשני אחיו בחוץ רומז לאחיו של כנען לא לאחיו של שם. ואמנם אמרו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן ענינו בנו של חם הקטן או ענינו שיחסו לבני נח לפי שבני בנים הרי הם כבנים. והנה נח ברוח הקדש ראה כל אשר ראוי להיות על כנען מהעבדות וההכנעה והגרוש מארצו ולכן קללו ראשונה בערך אחיו בני חם כמו שאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו כלומר שיהיה תדיר עבד נכנע כאחד העבדים לאחיו בני חם אביו וכן קללו שיעבוד את שם ואת יפת וענין זה אצלי שהוא ראה שהיה עתיד הקב"ה לתת את הארץ לזרעו של שם וזרעו של אברהם עוד ראה שבזמן אחר ירחיב השם לזרעו של יפת והם הרומיים עד שיבואו ויכבשו את ארץ כנען ואחריהם בני קדר שהם ג"כ מזרעו של יפת ימשלו בה. וראה עוד שבזמן אחר לעתיד לבא ישוב ה' לשוש על ישראל שהם זרעו של שם לטוב וישובו למשול בארץ כנען כבראשונה והנה תמיד יהיה כנען עבד למו לא יצא חפשי ועל זה אמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו כי נתן ברכה לשם הנכבד כשיתן לזרע שם את ארץ כנען לעבדים ולרשת את ארצם. והנה אמר עבד למו בלשון רבים בהיות שם לשון יחיד להגיד שיהיה כנען עבד לשם ועבד לאחיו שזכר למעלה כי בבואו לעבדות אחד לא יצא מעבדות אחר. ואמנם כנגד הממשלה שימשול זרעו של יפת בארץ כנען לאחר שיגלו ישראל ממנה אמר יפת אלהים ליפת ר"ל ירחיב השם לזרעו של יפת רומז לממשלת הרומיים שנתפשטת ונתרחב' בכל העולם ומשלו בארץ כנען. וכנגד הממשלה העתיד' להיות בארץ לבני ישראל שהם מזרעו של שם בזמן גאולתנו אמר וישכון באהלי שם ואומר שבכל הממשלות האלה של יפת ומזרעו של שם באחרונ' תמיד יהיה כנען עבד למו. הנה התבאר שאין כפל בפסוקים האלה והותרה השאלה הג' והעיד הכתוב שהיו חיי נח תתק"נ שנה לפי שבזה יתאמת לנו אמונת חדוש העולם כי אברהם אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' הוא ראה את נח לפי זה החשבון נח כבר ראה את למך אביו ולמך כבר ראה את אדם הראשון ונמצא שלא היו בין אדם הראשון לאברהם המפרסם אמונת החדוש כי אם ד' דורות. והנה משה כותב התורה ראה כפי מספר שנותיו את קהת וקהת ראה את יעקב ויעקב ראה את אברהם הרי לך קבלת אמונת חדוש העולם קרובה בדורות ההם ואין לך אדם שלא ידע מאבותיו חמשה וששה דורות וספוריהם באמתות. וכבר כתבו זה המפורשים וזה התועלת העצום מגיע אלינו מזה הספור ר"ל כדי להישירנו באמונת החדוש. ונכתב עוד זה הספור כלו אם להודיע שצדקו דברי האל שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כמו שפירשתי שלא יהיו עוד כל אנשי המין משתתפים בחטא אחד כי הנה שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. ואפילו בענין שכרותו של נח לא הסכימו על דעת אחד אבל בשחם וכנען בנו חטאו הנה שם ויפת מהם וחלקו עליהם והכריעו לזכות. ואם להודיע שבחטאו היה כנען עבד עולם יזכה אברהם בארצו. וגם למדנו מזה למוד מועיל כמה ראוי לאדם שיזיר עצמו מן היין כי הנה אבינו הראשון אדם בהיותו יציר כפיו של הקב"ה חטא מפני מאכל ונח אשר בצדקו הציל כל העולם מהמבול חטא במשתהו שהביאו לידי בזיון וקללת זרעו:
